שותף שווה – תשובה לאחימאיר

כשאדם אינטלגנטי ונעים הליכות כיוסי אחימאיר, תוקף אותך בשצף קצף, אינך יכול שלא לבדוק עצמך היטב ולנסות להבין היכן טעית. כזכור, לאחר מטח הקסאמים הכבד שניטח על שדרות – טענתי מעל דפי ‘מקור ראשון’ כי שבירת המוסכמה לפיה הפגזת אוכלוסיה אזרחית איננה אופציה אפשרית מבחינתנו, שבירה זו נעשתה במלחמת המפרץ הראשונה, כאשר יצחק שמיר העדיף להבליג על ירי הסקאדים העיראקיים ולהפקיד את בטחוננו בידי האמריקנים. טענתי היתה כי שגרת הפגזת האזרחים כיום, מתאפשרת גם בשל שבירת אותו עיקרון – אז בימי שמיר.
אפשר להתווכח עם הטענה הזו, אבל אי אפשר לטעון שאין בה הגיון רב, ועם כל הכבוד והחיבה למר אחימאיר – טענות הנגד שהעלה במאמרו חלשות מאוד. אם מדד ההצלחה הוא מדד מס’ הנפגעים במלחמה – כפי שעולה מטענותיו של אחימאיר – אזי מלחמת לבנון השניה מוצלחת הרבה יותר ממלחמת ששת הימים…
היכן צודק יוסי? הוא צודק בכך שניתן היה להסיק מדברי כי אני מזלזל ביצחק שמיר. בשום אופן לא לכך היתה כוונתי ואם כך הובנתי עלי לתקן ואני מתנצל בפני כל מי שנפגע. גם במאמר האמור כתבתי כי שמיר היה הטוב שבמנהיגים שהעמיד הימין. מעלתו הגדולה של שמיר היתה העובדה שזרקורי התקשורת לא סינוורו אותו. הוא לא התרשם מטרקלינים נוצצים וממילא היה לחיץ הרבה פחות. אלא שיוסי אחימאיר לא יצא רק להגנת כבודו של שמיר – אני מניח שאדם רחב אופקים כמותו אינו דוגל בעמידה עיוורת מאחורי המנהיג הנבחר ובהשתקת כל ביקורת עניינית. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כשמדובר בניתוח היסטורי, בקשר למהלכיו של מי שכבר אינו נמצא במשחק הפוליטי, ובניסיון להפיק לקחים גם משגיאותיו. מי שקרא את ביקורתו של אחימאיר – קרא למעשה ביקורת על עניין אחר לגמרי. ההגנה (המוצדקת) על כבודו של שמיר, נועדה לתת במה לביקורת שאינה נוגעת כלל למאמר שכתבתי. מאמרו של אחימאיר הוא מתקפה אישית עלי ועל דרכי הפוליטית. אילולי המתקפה הזו – לא הייתי מרשה לעצמי לכתוב כלל בנושא מעל במה זו.
כבר בפתיח למאמרו דוחק אחימאיר בראשי הליכוד למנוע ממני להתמודד בליכוד. ואכן – גם שרון וגם נתניהו עשו מאמצים כבירים למנוע את התמודדותי. עד היום היה בורא עולם בעזרי וכל נסיונותיהם כשלו. כשבועיים לפני הפריימריס האחרונים בליכוד מצאתי עצמי עומד מול סוללה של עורכי דין מן השורה הראשונה אשר ביקשו מבית הדין של התנועה לפסול אותי מלהיתמודד. טענתם המרכזית היתה שמשום שתמכתי באי ציות עיוור לגירוש יהודים – דעותי אינן עולות בקנה אחד עם הסעיף המגדיר את הליכוד כתנועה ליברלית ויש להרחיקני ממנה. “האמת היא שצייתנות עיוורת למדינה – היא פשיזם לא ליברליזם” – אמרתי לשלושת הדיינים – “אבל נניח לדיון הפילוספי הזה. הרשו לי לשאול אתכם שאלה… בחוקת הליכוד מופיעות מטרות נוספות, רובן עוסקות בשלמות הארץ וזכותנו עליה – לפי חוקת הליכוד עלינו להחיל את ריבונות המדינה על כל שטחי ארץ ישראל שבידנו… אם אתבע מכם עכשיו – שבועיים לפני הבחירות – לגרש את המתמודד השני , בנימין נתניהו, מהליכוד – בשל שלל התבטאויות ומעשים הנוגדים את הסעיף הזה – האם בכלל תזמנו אותו לדיון כפי שאתם עושים למי שמתמודד מולו?”

“לפי מה שאתה אומר” – הגיב בחיוך אחד השופטים – ” צריך לגרש מהליכוד את כל החברים חוץ ממך, רק אתה מתאים לכל הקריטריונים בחוקה…”
כל הנוכחים צחקו – וכשחזרתי לדבר פניתי לאותו שופט ואמרתי לו ” זהו בדיוק – שאי אפשר לזרוק את כל הליכוד מהליכוד, ולכן מנסים להיפטר מהילד המצביע על המלך העירום.”

אינני דן את חברי אחימאיר משום שאינני עומד במקומו. לעכל את חבורות האופורטוניסטים שדבקו בליכוד בבחינת השתמש וזרוק – זה קל. היום הם כאן – מחר הם שם – הם אינם מאתגרים באמת את האמיתות איתן יצאנו לדרך. הם גם לא שוברים את המבנה החברתי המקובל, של מי שאמור להנהיג בתנועה, ומי תמיד יתקבל בברכה – אבל רק בתור נושא כליו… לא ראיתי את אחימאיר כותב בשצף קצף נגד חיזוריו של נתניהו אחר ה”נסיך” דן מרידור וכל הבגידה בליכוד שהאיש מייצג. קשה הרבה יותר, להתמודד עם תופעה של אנשים אידאליסטים מתוך המחנה הלאומי המצטרפים כשווים בין שווים ומתעקשים על זכותם להתמודד על ההנהגה מתוך נאמנות לדרך גם אם היא באה על חשבון פופולריות בטווח הקצר. מול תופעה שכזו אתה נדרש לברר אמיתות שהלכת איתן כל חייך. אינני יודע אם אני הייתי עומד בניסיון שכזה. אולם משיחות עם ליכודניקים אמיתיים, וותיקי מחתרות ואנשי אמת שורשיים מן המחנה הלאומי – אני שומע שוב ושוב את ההבנה כי בסופו של דבר – בלי יצירת השותפות האמיתית והכנסת הציבור האמוני אל תוך הליכוד – יוסיף הליכוד לאבד את שנותר מפניו האידאולוגיים, יוסיף להיגרר אחר השמאל ולבסוף יעלם מהמפה.

כל מפלגות השוליים הימניות והמפלגות הדתיות/מסורתיות צריכות להשתלב בתוך התנועה הלאומית הגדולה. זהו הסיכוי האמיתי של המחנה הלאומי לנצח גם במציאות ולא רק בבחירות. 34% מהציבור בישראל מגדיר עצמו כיום – ימינה לליכוד (ד”ר אשר כהן – מקור ראשון). היום הם בליברמן, בש”ס, בכל מני שבבי מפלגות ימין – או שהם כלל לא מצביעים. כשנתניהו סגר עצמו בסיום הפריימריס ודחה את ידי המושטת לעבודה משותפת עם המנהיג שנבחר , הוא לא אמר לי “אתה לא ליכוד” – הוא אמר זאת לשליש מאוכלוסיית המדינה (!).

יוסי ידידי – נתניהו, ועכשיו גם אתה, יורים לכולנו ברגל – ואף גבוה מזה… משום שהציבור האמוני הוא האוונגרד היחיד שיש כיום למחנה הלאומי, אין לליכוד אוונגרד אחר. בלי הציבור הזה מי שמניע את הליכוד בסופו של דבר זה יואל מרקוס… ויכוחים ובירורים חשוב שיעשו, תמיד אשמח להודות בטעות ולתקן, ומקום של כבוד תמיד יהיה שמור למייסדי התנועה הלאומית החיונית הזו. אך הליכוד אינו אחוזתו הפרטית של איש, זהו המכשיר היחיד שיש כיום ליהודים בכדי לקחת את השלטון באופן אמיתי מן השמאל ולהציל את ישראל. לכן יוסי – חברי ואני נשארים בליכוד, פשוט משום שאין לנו מדינה אחרת. כרבע מחברי הליכוד כבר הצביעו בפריימריס האחרונים על רצונם בסוג המנהיגות שאנו מציעים לתנועה והמגמה הזו הולכת וגוברת. גם כיום, וגם כשננהיג בע”ה את הליכוד והמדינה – אראה בך שותף שווה לכל דבר – יש לי הרבה מאוד ללמוד ממך. לעולם לא אומר לך “אתה לא ליכוד”.