תמיכה באוייב, חברות בכנסת והבגץ

טענתם המרכזית של המתנגדים לחוק החדש, זה המונע ממי שנסע ללא היתר למדינת אוייב, מלהתמודד על מקום בכנסת – טענתם זו מתבססת בעיקר על הטיעון הבא: יש בו בספר החוקים די והותר סעיפים המאפשרים למנוע את ההתמודדות לכנסת, של מי שנפגש עם האוייב ועודד פעילות טרור. החוק הזה – כך המתנגדים – הוא חוק מיותר , גזעני, מפלה, ותכל’ס בשטח – כל כוונתו נגד אוכלוסיה מאוד מוגדרת – האזרחים הערבים בישראל.

יש מידה לא קטנה של אמת ברוב הטענות הללו, אלא שהחוק הזה לא בא להתמודד עם ערביי ישראל, הוא בא להתמודד עם הבג”ץ. במילים אחרות אפשר לומר שאת כל הטענות המוצדקות של שוללי החוק החדש, עליהם להפנות אל בית המשפט העליון ולא אל הכנסת. אילו בית המשפט העליון היה מפרש את החוק הקיים על פי כוונתם הברורה של מחוקקיו, לא היה צורך ב תוספת “שלייקעס” על החגורה בדמותו של החוק החדש. למעשה ההתמודדות כאן היא בין הראשות המחוקקת לראשות השופטת – במקרה הנושא הוא הערבים אבל צפוי כי בהמשך נחזה בעוד ועוד פסיקות עוקפות כנסת, שכתגובה להן נאלצים נבחרי העם לחוקק חוקים עוקפי בג”ץ.

לפני חמש שנים, כשנבחרתי לרשימת הליכוד לכנסת, עתרה חברת הכנסת נעמי חזן ליו”ר וועדת הבחירות המרכזית – שופט בית המשפט העליון מישאל חשין – בדרישה לפסול את מועמדותי. בסיס טענתה היה ה”קלון” שדבק בי לאחר שהורשעתי בהמרדה עקב פעולות זו ארצנו נגד הסכמי אוסלו. במקביל הוגשה עתירה גם נגד ח”כ עזמי בשארה בשל קשריו המלבבים עם אוהבי ישראל שמעבר לגבול וקריאותיו המפורשות לחיסול המדינה. הנושא הגיע כמובן להכרעת הבג”ץ שכצפוי הביא להוצאתי מרשימת הליכוד לכנסת, אך את מועמדותו של בישארה – אישר. אין צורך להזכיר לקוראי מקור ראשון היכן נמצא כיום מר בשארה. מה שברור הוא שבית המשפט העליון נטל לעצמו סמכויות רודניות, ונבחרי הציבור והפרלמנט שלהם הפכו מעין קישוט, אילוסטראציה דמוקרטית לרודנות הנאורה.

אנו עדים כיום לתהליך בריא של חזרה לשפיות, תחילתה של חזרת השלטון מידי אותה קבוצה שאיש לא בחר בה, אל העם, באמצעות נבחריו. התהליך הזה מתחולל בשל שלושה תהליכים. הראשון הוא מאיסה כללית של הציבור בבג”ץ ואובדן אמון הציבור בממסד המשפטי. ה”הישג” הגדול של אהרון ברק בעשר שנות שלטונו הנאור ב”אספסוף” היהודי, היה אובדן כמעט מוחלט של אמון הציבור בבית המשפט העליון. ברק קיבל בית משפט עם למעלה משמונים אחוזי אמון ומסר בית משפט עם אמון של למטה מארבעים אחוז. כרסום האמון בבג”ץ החל להחזיר באופן טבעי את הביטחון העצמי לנבחרי הציבור. התהליך השני היה חילופי המשמרות בראשות בית המשפט העליון. ברק הביא למינויה של שופטת אפורה שלא תאפיל על מעמד קודמה ותשמש כידו הארוכה בתוך המערכת. ללא מנהיגות וכריזמה בבית המשפט העליון – חוזר הצבע ללחייהם של נבחרי העם. התהליך השלישי המחזיר את האיזון הנכון בין הראשויות הוא מינויו של שר המשפטים דניאל פרידמן. די להיזכר בבובות הסמרטוטים דוגמת צחי הנגבי, שמונו לשרי משפטים והקפידו לעלות מיד לרגל, להשבע אמונים בשם כל הקדושים ולהכריז כי יילחמו עד טיפת דמם האחרונה על שמירת מעמדו של בית המשפט וכו וכו. מי שמיצמץ חוסל פוליטית באופן מידי (ע”ע נאמן). שיקוליו של אולמרט רחוקים מלהיות טהורים, אך מינוי של פרידמן הוא הפעולה החשובה ביותר של ממשלתו. לראשונה זכינו באיש מקצוע בעל שם בין לאומי שאינו מתיירא מכנופיית שלטון החוק ומעמידה במקומה.

כצפוי הודיעו אבירי הדמוקרטיה – אחמד טיבי וחבר מרעיו – כי יפנו אל הבג”ץ בדרישה לבטל את החוק החדש. סביר להניח שבית המשפט העליון במעמדו המכורסם, כבר לא יעז כך סתם לבטל את החוק, מן הסתם הוא ילך בדרך מתוחכמת יותר – הוא יחזיר אותו לעיון מחודש של הכנסת עם כל מני רמיזות שמשה נגבי בקול ישראל וחבר פרשנים מלומדים מן האקדמיה ימהרו להופכן לגל תקשורתי נגד מעמדה של הכנסת. דוגמה לדרך הערמומית הזו קיבלנו לפני שבועיים בהתנהגות הבג”ץ מול עתירת משפחת שליט. כזכור ביקשה המשפחה למנוע את ההסכם עם החמאס כל עוד אינו כולל את שחרור בנם. אין זה משנה עד כמה צודקת המשפחה – הנושא הזה אסור היה לו שיתקרב כלל אל מפתן בתי המשפט. בית המשפט היה צריך להכריז מיד כי נושא זה אינו שפיט. אך הבג”ץ בחר לעשות מעשה זמרי ולבקש שכר כפנחס. הוא החזיר את הצדדים לשולחן הדיונים – לאמור, אנו מבינים שזה לא ענייננו, אך אנו הבג”ץ – עודנו הריבון האמיתי במקום הזה.

דומה כי זו היא מלחמת מאסף של רודנות “נאורה” שתם זמנה. התהליך שאנו עדים לו הוא תהליך חיובי שעוד יהיו בו עליות ומורדות. בסופו של התהליך ייבחרו שופטי בית המשפט העליון על ידי נציגי הציבור, יעמדו בפני שימוע ציבורי קודם היבחרם (כפי שנהוג בארה”ב) וייצגו בצורה אמיתית את ערכי הרוב היהודי הגדול – בארץ ישראל.