אתגר המשמעות הישראלי

בלי להבין את הסתירה המובנית שבין האתוס היהודי לאתוס הציוני, אי אפשר להבין את השורשים העמוקים למחלוקת שבין הימין והשמאל. אי אפשר להבין את החרדים, אי אפשר להבין את השמאלנים והמתנחלים – למעשה אי אפשר להבין דבר מלבד ‘לך’ מצד אחד או ‘תלכו אתם’ מצד שני

האם ניסיתם כילדים להתמודד עם פאזל של אלפי חלקים? זוכרים את ההרגשה כשערמת החלקים הקטנטנים הללו נשפכת מן הקופסה? תחילה התנפלנו על הערימה,  בניסיון אקראי לאתר חלק אחד שיתאים למשנהו. הכישלון בדרך זו היה מובטח. עד מהרה הבנו שהאתגר הראשון הוא לנסות ולבודד את חלקי המסגרת ולהשלימה. אח”כ – בתוך המסגרת, בעבודת נמלים, הולך ומתברר הרציונל של התמונה.

המציאות שעמה אנו מתמודדים כיום, משולה לערימה אינסופית של חלקי פאזל שכאלה, המושלכים לפנינו בערבוביה. בכל פעם שמתפוצצת הפרשיה התורנית, אנו מנסים להבינה ולתת לעניין הבוער משמעות בהקשר ישיר לחלקי הפאזל הסמוכים לו. לכן, כשהתלבטתי במה יעסוק המאמר השבועי הראשון, מצאתי עצמי נמשך אל האקטואליה, אל חלקי הפאזל הקורצים בסמוך – הנה הנה דרכנו הכל יתחבר.

כך מצאתי עצמי כותב מאמר עומק תחת הכותרת – ‘סוד כוחו של נתניהו’ – מאמר המנתח את סוד שרידותו וכן מאמרים נוספים המנתחים תהליכי ההתפרקות של הציונות הדתית, מבנה הממשל והדמוקרטיה הישראלית, מאמרים העוסקים בענייני ביטחון, כלכלה ועוד. כולם יפורסמו בע”ה בהמשך.

אבל עד מהרה הבנתי שהמאמר הראשון חייב להיות מאמר מסגרת היסטוריוסופית לכל תהליך שיבת ציון האחרונה.  בלי מסגרת ברורה שכזו, שום דבר ממה שאכתוב בהמשך לא יובן בהקשרו הנכון.

בשעת כתיבת שורות אלה, מתקיימת בחברה הישראלית מסגרת אחת בלבד. כל מחשבה, כל הגיג, כל דעה, משוייכים מיד למסגרת הזו – מסגרת ה ‘כןביבילאביבי’…

נולדתי בישראל ובכל 58 שנותי כאן, איני זוכר מציאות כה רדודה, אטומה ורודנית מבחינה אינטלקטואלית, כמציאות העכשווית.

כדי שכל מה שנאמר ויאמר כאן, יצטרף לתמונה מאירה של מציאות ומטרת חיינו, אני חייב לפתוח בשרטוט המסגרת המחברת את הכל לכדי משמעות רחבה וברורה אחת. אותנו יעניין הרבה פחות איזו פרשיה מניעה את ראש הממשלה (לשם כך אין בנו צורך). תעניין אותנו הרבה יותר השאלה, מהי התודעה והאידיאולוגיה שמניעה אותו. אֵילוּ כוחות ייצרו את המציאות הישראלית העכשווית ומה הם הכוחות המשפיעים עליה?

עידן הנאורות והמהפכות הלאומיות

נקודת המוצא שממנה בחרתי להתחיל ולשרטט את המסגרת היא עידן הנאורות והמהפכות הלאומיות שהציונות היא חלק ממנו. כל מציאות חיינו כיום היא תוצאת הדיאלקטיקה שבין עם ישראל לבין העידן החדש ומשמעותו. כל החלטה ביטחונית, כל מחלוקת פוליטית, כל השסעים וכל המתחים שבתוכנו – הם המשכה הישיר של אותה דיאלקטיקה.

אי אפשר להבין למשל, מדוע נתניהו לא רצה להעביר את השגרירות לירושלים עד שכפה עליו הנשיא האמריקני טראמפ לעשות זאת – מבלי להבין את הדיאלקטיקה שבין הציונות והיהדות, שבין הנאורות לאמונה.

אי אפשר להבין מדוע 53 שנים לאחר שחרורה, עדיין נראית ירושלים המשוחררת כעיר ערבית לכל דבר, אם לא מבינים שלמעשה, אין לה לציונות את הכלים להכיל את בשורתה של ירושלים העתיקה ובוודאי שלא את בשורת הר הבית והמקדש – ולכן ביקשה שלא לשחררם ב- 67, ומששוחררה העיר בניגוד לרצון ההנהגה הציונית עשתה כל שלעיל ידה כדי להתכחש לה.

בלי להבין את הסתירה המובנית שבין האתוס היהודי לאתוס הציוני, אי אפשר להבין את השורשים העמוקים למחלוקת שבין הימין והשמאל. אי אפשר להבין את החרדים, אי אפשר להבין את השמאלנים והמתנחלים – למעשה אי אפשר להבין דבר מלבד ‘לך’ מצד אחד או ‘תלכו אתם’ מצד שני.

לכן הבה נצרף תחילה את חלקי המסגרת של הפאזל. ובהמשך נשתדל להשלים אט אט ובבטחה את התמונה כולה.

עידן הנאורות ומדינות הלאום המודרניות

אני בוחר להתחיל את בניית המסגרת לסיפור הישראלי והכוחות המשפיעים עליו, מעידן הנאורות. אפשר כמובן לעשות זאת מנקודות התחלה רבות ושונות לפני ואחרי, אבל אין ספק שהציונות שחוללה את הפלא הזה, את מדינת ישראל, נוצרה מתוך הדיאלקטיקה שבין היהדות לנאורות. 

מתחילת המאה ה-18, החל עידן הנאורות להביא בכנפיו סדר עולמי חדש. נפרם החוזה המשולש שבין המלך, הכנסייה והעם, לפיו העם, נתיניו של המלך הם, כי זה רצון האל (באישור הכנסייה). את ראש המלך הטעימו המהפכנים טעמה של מערפת((הגיליוטינה החליפה את הצלבים וחבלי התליה. לטענת מפתחה – ג’וזס אינייאס גיוטן, פרופסור לאנטומיה – היא היתה הומנית הרבה יותר, שוויונית יותר ומהירה ויעילה הרבה יותר – כיאה לפתח עידן המהפכה התעשייתית. בתי החרושת למוות אליהם הוצעד לבסוף העם המעיד על קיום האל, הם ההתפתחות האבולוציונית ההגיונית של המרתו בתבונה האנושית.)), גם

הכנסייה נושלה מסמכותה הפוליטית וגודרה בתחום מלכות השמים לבדם, ואילו העם קיבל לידיו את מלכות הארץ. לא עוד המלך הוא הריבון, בסמכות האל ובאישור הכנסייה, אלא העם הוא הריבון, בסמכות הפרלמנט, ובאישור האדם  – שמלוא כל הארץ תבונתו.

המשותף ליצירת כל מדינות הלאום החילוניות, שקיבלו את תנופתן במהפכה הצרפתית  ובמלחמת השחרור האמריקנית, הוא אותו שינוי מוקד והמעבר מריבונות האל, לריבונות האדם.

את הדתות שנתנו משמעות לבני האדם ולחייהם הלאומיים סביב יסוד האמונה באל, החליפו עתה האידיאולוגיות הלאומיות המרכזיות: דמוקרטיה, קומוניזם, פאשיזם ונאציזם – שביקשו לצקת משמעות לחיים הלאומיים ובדרך כלל, גם לחיים האישיים, תוך שהן מקפידות להשאיר את האל מחוץ למשחק.

כל אחת מהשיטות ביקשה להחליף את האל בעיקרון אחר. הדמוקרטיה ביקשה להחליפו בחירות, הקומוניזם – בשוויון, הפאשיזם – במדינה והנאציזם – במנהיג

כל אחת מהשיטות ביקשה להחליף את האל בעיקרון אחר. הדמוקרטיה ביקשה להחליפו בחירות, הקומוניזם בשוויון, הפאשיזם במדינה והנאציזם במנהיג((לכן הנאציזם בהגדרה, אינו מסוגל להתקיים כל עוד חי בעולם יהודי אחד – יהודי המעיד על קיום בורא עולם ומנהיגו.)).

גם המהפכה התעשייתית, שהתעצמה במקביל לאותם תהליכים והעבירה את פרנסת האדם מן האדמה שברא האל, אל המכונה שיצר האדם, גם הרכבת ששחררה את האדם מריתוקו לאדמה, גם הדרוויניזם שביטל את צלם אלוהים בו נברא והעמיד את כל יתרונו על התבונה לבדה – אלה וייתר חידושי המדע שפתח בפני האדם את שערי השפע והשגשוג, יצרו עידן של אופטימיות מאירה, עידן של נאורות שהגיע לשיאו במאה ה-19.

מתנופת הגילויים ועוצמתם, ניתן היה להניח שלכל שאלות היסוד תמצא התשובה המדעית. המדע יחשוף את סוד החיים, האידיאולוגיות את משמעותן, ושילובם יחדיו יוליד את הצדק, המוסר והנאורות.

תחילת ההתפקחות

במלחמת העולם הראשונה, אולי הנוראה במלחמות שידע האדם עד אז, החלה ההתפקחות. המלחמה חתמה את פרק הקיסרויות והמלכויות. עוד ועוד לאומים ביקשו את ריבונותם. המדע והמהפכה התעשייתית גויסו במלואם ומצחנת גוויות מיליוני החיילים בשוחות וורדן, שנקצרו במכונות הירי ונחנקו בענני גז רעיל, החל לרחף סימן שאלה גדול באשר לעתידה המוסרי של האנושות.

האמנם מבשר עידן הנאורות והלאומיות החילונית, אשר הביא את הנוראה במלחמות, גם קידמה מוסרית? או שמא בדיוק להיפך? את התדרדרות המין האנושי לשפל המדרגה שלא נודעה כמוה.

מתוך הייאוש והתְּהִיָּיה הזו, קם בסיום המלחמה שר החוץ הבריטי המאמין, הלורד ארתור ג’יימס בלפור, והפקיד בידי ראשי הציונות, את ההצהרה הרשמית אשר פתחה את הפתח להקמת מדינת ישראל. איפה הסתירה? הציונות היא היא התנועה לחידוש ריבונותו של עם הא-לוהים. כן, כן, של אותו א-לוהים שממנו ביקשה הציונות להתנתק, ככול תנועה לאומית אחרת. אך בל נקדים את המאוחר…

מזהות דתית, לזהות לאומית ואידאולוגית

בסבב הראשון, במלחמת העולם הראשונה, השלימו היהודים בהפוגות, מניין, משני עברי המתרס. החזן שבמדי גרמניה אמר קדיש, והחייל היהודי שבמדי צרפת ואנגליה, ענה אמן מתוך השוחה שמנגד.

אח”כ חזרו וקטלו אלה את אלה, שהרי בגלות אינם עם, אלא דת בלבד, דת ככול הדתות – גרמנים, צרפתים, אנגלים ואמריקנים – בני דת משה.

מלחמות העולם סימנו את שיאו של המעבר מזהות דתית, לזהות לאומית ואידאולוגית. 

נוצרים נלחמו אלה באלה, משני עברי המתרס.

נלחמו שם מלחמה לאומית, אנגלים, אמריקנים ורוסים, נגד גרמנים ואיטלקים, כשבצבאות הלוחמים משני עברי המתרס, מספקים כמרים ורבנים את צרכי הדת של החיילים העובדים את אותו האל.

נלחמו שם מלחמה אידאולוגית, דמוקרטים וקומוניסטים, נגד נאצים ופשיסטים –  כשמשני עברי המתרס חוגגים כולם את אותו חג מולד. 

בסבב הראשון, במלחמת העולם הראשונה, השלימו היהודים בהפוגות, מניין, משני עברי המתרס. החזן שבמדי גרמניה אמר קדיש, והחייל היהודי שבמדי צרפת ואנגליה, ענה אמן מתוך השוחה שמנגד.

אח”כ חזרו וקטלו אלה את אלה, שהרי בגלות אינם עם, אלא דת בלבד, דת ככול הדתות – גרמנים,צרפתים, אנגלים ואמריקנים – בני דת משה.                     

תהליכים מקבילים

בין שתי המלחמות, התחוללו בעם ישראל שני תהליכים מקבילים:

מחד, האימפריה הבריטית, המנצחת הגדולה, קיבלה מחבר העמים את המנדט להקים לעם היהודי את מדינתו בארץ ישראל והחלה במאמצים כנים ליישומו.

הבריטים פתחו את שערי הארץ לעֲלִיָּה יהודית רחבה, הניחו את התשתית למדינת לאום מודרנית ומתועשת ואף מימנו מחקר מקיף ומדידת הר הבית, בידיעה כי כוונת המחקר היא לקדם את בניית בית המקדש((בתחילת ימי המנדט, פעל בהר הבית באישור הבריטים ובמימונם, האדריכל הרב יעקב יהודה, אשר מדד את ההר וייצר דגם מפואר של בית המקדש. מאוחר יותר הוצג הדגם בניו-יורק והפעים את רגשותיו הלאומיים של אלברט אינשטין. הרב קוק עודד את פעילותו של האדריכל יהודה והיה מודע היטב לכך שהוא נכנס ויוצא מן ההר וממקום המקדש. לבקשת הרב קוק, שילמו הבריטים את משכורתו של הרב יהודה וברור כי לא נעלמה מהם הכוונה המשיחית שמאחורי פעילותו (הדברים פורסמו בעבודתו הסמינריונית של נכדו – דניאל יהודה).)).

אך מאמצי הבריטים נתקלו במשיכת כתף יהודית. המוני היהודים נותרו באירופה, אם נדדו הרי שהיה זה בעיקר לאמריקה וגם התנועה הציונית (למעט זאב ז’בוטינסקי שראה את הנולד בבירור) לא יצאה מגדרה על מנת לעודדם לעלות ארצה. כעשור לאחר קבלת המנדט, התנערה האימפריה הבריטית מחלומות גאולת העולם דרך בני הנביאים וסגרה את שערי הארץ לעליה יהודית. את הרומנטיקה התנ”כית של בלפור, החליף הריאל פוליטיק האנטישמי, של שר חוץ בריטי אחר – ארנסט בווין. את הצהרת בלפור החליף הספר הלבן.

מאידך, משסירב עם ישראל להיות הפתרון לגאולת האנושות, קמה בגרמניה הנאצית אידיאולוגיה שראתה בעם ישראל את הבעיה. הבעיה היהודית.

וזו כנראה ברירת הנצח של עם ישראל, או להיות הפתרון או להיות הבעיה. קיום סתמי, לעולם לא מחזיק איתנו מעמד לאורך זמן.

אם מלחמת העולם הראשונה ביטאה את שיאה של ההתנערות הלאומית מריבונות האל, הסבב השני, הביא לידיי ביטוי את מלחמת העולם הנאור, בעם הנצח – המעיד על קיום האל.

לא רק הגרמנים נלחמו ביהודים, גם לא רק האוקראינים, הליטאים, הפולנים ושאר המרצחים שבחסות הגרמנית – כל אלה היו הפטיש שלא היה מסוגל לבצע לבדו את זממו בהיקף וביעילות שכזו. מה שאפשר לפטיש לרוצץ ביעילות שכזו את העם היהודי, היה הסדן הדומם של בעלות הברית, שסגרו את שעריהן בפני הפליטים היהודים והקפידו שלא להפציץ ונמנעו מפגיעה בתעשיית המוות.

הדיפלוטים הבודדים, חסידי אומות העולם, אותם יוצאים מן הכלל, שנקטו ביוזמה פרטית והצילו רבבות יהודים ויותר – מעידים כאלף עדים על הכלל.

שערו בנפשכם, כמה מליונים היו ניצלים אילו חפצו בכך מדינות המערב באופן רשמי, אילו נוהגות היו ממשלותיהן, כראול ולנברג וצ’יאונה סוגיהארה.

היו שם דתיים וחרדים חילוניים ואתאיסטים גמורים. היו שם לאומני כל האומות ופטריוטים מעוטרים מקרבות המלחמה העולמית הראשונה. כשירדו מן הקרונות והופשטו מבגדיהם, נעלמו שרידי כל הזהויות הללו ונותרה אחת לבדה. יהודים.

למעשה, נכנסה מכונת ההשמדה לפעולה תעשייתית גלויה ורחבה, רק כשהבין היטלר יימח שמו, שהמערב תומך פסיבי במטרתו.

מלחמת העולם השנייה, היתה אם כן מלחמת העולם הנאור – ביהודים((המקומות היחידים אליהם יכול היה יהודי לברוח אם התמזל מזלו, היו ארצות שהנאורות לא נגעה בהם. שנחאי, פינות נידחות באפריקה וכדומה. ההבדל שבין האנטישמיות הדתית שקדמה לנאורות לאנטישמיות הנאורה שעל ברכיה צמחו הנאציזם והשואה, הוא הטוטאליות. מלחמות דת משאירות פתח להמרה דתית. אולם הסתירה המובנית שבין דחיקת האל מן המציאות הנאורה החדשה, לבין העם המעיד בעצם נצחיותו על קיום האל ועל נוכחותו במציאות, אינה ניתנת לפתרון על ידי המרת דת. במה “תעזור” לנאצי, המרת הדת של אתאיסט יהודי שבעצם קיומו מעיד על נצח ישראל? הרציונאל של הנאורות והדיאלקטיקה שלה מול הקיום היהודי מוביל לבסוף בהכרח לשואה.)).  

המניין היהודי שהתאחד משני עברי המתרס במלחמת העולם הראשונה, התאחד עכשיו בדרכו לאושוויץ. 

בקרונות המהפכה התעשייתית של המוות, 

המתגלגלות בעולם לאומי שנותר ללא אל, 

התאחד לבסוף העם  –

המעיד על קיומו.

היו שם דתיים וחרדים חילוניים ואתאיסטים גמורים. היו שם לאומני כל האומות ופטריוטים מעוטרים מקרבות המלחמה העולמית הראשונה. כשירדו מן הקרונות והופשטו מבגדיהם, נעלמו שרידי כל הזהויות הללו ונותרה אחת לבדה.

מימדיה המפלצתיים של השואה היהודית והזעזוע שעוררו, לצד פעולות המחתרות והמצב הכלכלי הקשה בבריטניה שלאחר המלחמה, ערערו את הלגיטימיות של המנדט הבריטי והביאו לעזיבתו את הארץ.

יהודים.

תחילת העידן הישראלי

שלוש שנים לאחר שכבו המשרפות, קמה מתוך מלחמה קשה, מדינת ישראל^{((להחלטת האו”מ מכ”ט בנובמבר 1949 לא היתה שום משמעות מעשית בהקשר זה אלא מוראלית בלבד. ישראל לא קמה בזכות החלטת האו”מ אלא בזכות עזיבת הבריטים והניצחון במלחמת השחרור. שום כח של האו”מ לא היה נחלץ להגן על היישוב היהודי מפני גורל דומה לזה שפקד את אחיהם באירופה, אילו הצליחו צבאות ערב במזימתם.})).

ניתן להניח כי אילולי המרד הערבי שהתרחש כאן בשנים 1936-1939, ומלחמת העולם השניה שהתרחשה שם, אילו צלחה דרכו של המנדט הבריטי והיישוב היהודי היה מתקיים בשלווה לצד הערבים, בעוד יהודי אירופה ממשיכים לחיות את חייהם ולנדוד מערבה – עדיין היינו כולנו חיים כיום תחת שלטון בריטי נאור ומפוהק.

הרעיון הציוני לא בער בעצמות היישוב במידה כזו שהיתה מביאה לתקומת המדינה. נח היה לבורגנות העברית במצב הקיים ומה כבר ההבדל בין דרכון בריטי לדרכון אירופאי שכל ישראלי חפץ בו כיום.

כלומר, הרעיון הציוני לא בער בעצמות היישוב במידה כזו שהיתה מביאה לתקומת המדינה. נח היה לבורגנות העברית במצב הקיים ומה כבר ההבדל בין דרכון בריטי לדרכון אירופאי שכל ישראלי חפץ בו כיום.

אך השוכן במרומים רצה אחרת והסיטואציה הגיאו פוליטית לא הותירה באמת לבן גוריון ברירה אחרת מלבד ההכרזה על הקמת המדינה^{((בסיטואציה שנוצרה, אם היה בן גוריון דוחה את ההקמה, סביר כי היישוב היה נופל לשליטה ערבית ומתחנן על חייו בפני האו”ם, ארה”ב ובריטניה. כלומר מדובר היה בנסיגה כמעט טוטאלית מן העצמאות היחסית שהיישוב כבר נהנה ממנה באותה עת. בזירה הפנימית נשפה כל העת בעורפו האלטרנטיבה הרוויזיוניסטית. סביר להניח שבן גוריון חשש כי אם הוא לא יקים את המדינה, אזי מנחם בגין יקים אותה (מה שלעולם לא היה קורה…)})).

וכך, מתוך קרבות מלחמת השחרור, קמה מדינת המהגרים והפליטים היהודית.

אל חופו המזרחי  של הים התיכון נפלטו, התקבצו ובאו יהודים מכל הגלויות, מכל התרבויות והשפות. בליל רדוף והלום של מהגרים, נזרק אל הקלחת הישראלית המונהגת על ידי התנועה הציונית.

“הציונות, דבר אין לה עם הדת”

כבר בקונגרס הציוני הראשון (באזל 1897) קיבלה הציונות החלטה רשמית לפיה “הציונות, דבר אין לה עם הדת”. היתה זו החלטה מתבקשת של תנועת התעוררות לאומית, אשר קמה על ברכי עידן הנאורות. תנופת התקומה הציונית של תחילת המאה העשרים שאבה את כוחה במידה רבה מן הכפירה וההתנערות מכל שייצגה הגלות – ובראש וראשונה הדת. ראשי הציונות – עכשיו מנהיגי המדינה הצעירה, עשו כל שלעיל ידם בכדי להתיך את החברה הישראלית המגוונת בכור ההיתוך הציוני. לשיטתם הסוציאליסטית / קומוניסטית צריכה היתה המדינה לשלוט בכל אורחות חייו של האזרח ולדאוג לכל צרכיו (כולל צרכי הדת…).

אבל רובו של העם השוכן בציון ובוודאי זה שהגיע לארץ בשנות החמישים מגלויות המזרח, לא הונע מתוך ציונות של כפירה. רובם הגיעו כפליטים ובלית ברירה, וחלקם הגיעו מתוך כמיהה אמונית לציון. בין כך ובין כך, נוצרה סתירה בין האתוס הציוני שהנהיג את המדינה לבין האתוס היהודי שהביא לכאן ועמד ביסוד התודעה של רוב אזרחיה. אלה ביקשו למלא את חייהם במשמעות ציונית נאורה ואלה – במשמעות יהודית אמונית.

אתוסים מכוננים סותרים

שאלת ה’למה’, היא הפיל הישראלי הגדול שבמרכז החדר, הפיל שכולם חוששים לדבר עליו משום שהמענה, עלול לפרק את ההפכים הבלתי אפשריים המרכיבים את החברה הישראלית.

הסתירה הבסיסית הזו, שבין הציונות – תוצר הנאורות ודחיקת האל, לבין היהדות שכל כולה בשורת מלכותו (‘ישראל’ – ישרור האל), הביאה לבריחה מתמדת של החברה הישראלית מכל ניסיון אמיתי לבחינת משמעות קיומה.

שאלת ה’למה’, היא הפיל הישראלי הגדול שבמרכז החדר, הפיל שכולם חוששים לדבר עליו משום שהמענה, עלול לפרק את ההפכים הבלתי אפשריים המרכיבים את החברה הישראלית.

שני הצדדים מתגוששים כל העת מאחורי מסיכות והסוואה בשאלות קרתניות של דת ומדינה והיחס ל’שטחים’ – אולם מדובר בבריחה מן המהות אל הסטטוס קוו.

ואולם, ידו של האתוס הציוני נמצאת כל העת על העליונה משום שכל עוד עידן הנאורות עומד בבסיס תודעת העולם, גם השפה והתודעה שבהן מתחולל המאבק בישראל פנימה – היא שפתו.

מתגוששים כאן על שוויון, מתגוששים כאן על דמוקרטיה, מתגוששים כאן על זכויות – השיח הישראלי עודנו בעיקרו שיח המהפכה הצרפתית. ה’ישראלים’ יודעים בדיוק מה הם רוצים. יש להם חלום – חלום הנורמליות הציוני (עם ככל העמים) ויש להם שפה לחלום אותו. ה’יהודים’ – ממש לא.

באלפיים שנות הגלות, הספיקו היהודים לשכוח את חלום ‘ונברכו בך כל משפחות האדמה’ שעמו החל אבינו אברהם את מסעו הגדול – והפכו לעוד דת בתוך ההגמוניה הנאורה.

עיניו של האתוס היהודי קשורות, פיו פתוח אך אין לו שפה ואין מילים. לכן ידו של האתוס הישראלי על העליונה, אופייה היהודי של המדינה ונעלם – במובן הדתי והלאומי כאחד.

האתוס המכונן של המדינה, הפך ממדינה יהודית למדינה דמוקרטית, השבת הפכה לסופ”ש, יום כיפור ליום האופניים, ירושלים – לאגן הקדוש והכרת הסידור והחומש להדתה…

כלומר גם איי הזהות היהודית ששימרה הציונות ברשות הרבים, מתוך הכרה בהם כסממנים לאומיים, הולכים ונעלמים מנוף חיינו.

באלפיים שנות הגלות, הספיקו היהודים לשכוח את חלום ‘ונברכו בך כל משפחות האדמה’ שעמו החל אבינו אברהם את מסעו הגדול – והפכו לעוד דת בתוך ההגמוניה הנאורה. עיניו של האתוס היהודי קשורות, פיו פתוח אך אין לו שפה ואין מילים. לכן ידו של האתוס הישראלי על העליונה, אופייה היהודי של המדינה ונעלם – במובן הדתי והלאומי כאחד. האתוס המכונן של המדינה, הפך ממדינה יהודית למדינה דמוקרטית, השבת הפכה לסופ”ש, יום כיפור ליום האופניים, ירושלים – לאגן הקדוש והכרת הסידור והחומש להדתה… כלומר גם איי הזהות היהודית ששימרה הציונות ברשות הרבים, מתוך הכרה בהם כסממנים לאומיים, הולכים ונעלמים מנוף חיינו.

עבור החרדים שמעולם לא היו ציוניים, מדובר בתהליך הגיוני ומלחמתם היא על שימור ההגמוניה הדתית בקהילותיהם. הדתיים הציוניים שנכשלו בבניית מודל ליצירת סינרגיה בין ההפכים (הציוני והיהודי) התייאשו למעשה מן האתגר שהציבו לעצמם ויצרו למעשה חרדיות מסוג אחר. גם הסרוגים נוטים יותר ויותר להסתגר ביישובים ובשכונות נפרדות, המבנה הפוליטי האלמותי שלהם – המפד”ל ובנותיה, לא קיים יותר, והחיבור הפוליטי למציאות נעשה דרך הימין הציוני בלבד.  שני הצדדים – גם ה’ישראלי’ וגם ה’יהודי’, בטוחים שגנבו להם את המדינה. ה’ישראלי’ – משום שהרוב ה’יהודי’ מצליח לשלוט במערכת הנבחרת בשל יתרונו הדמוגרפי, וה’יהודים’ משום שהמיעוט ה’ישראלי’ שולט כאמור בתודעה ולכן גם בסדר היום הלאומי.

אתוס הביטחון ומיצוי יכולתו לספק משמעות

לא הציונות ולא הדת לבדן, מסוגלות היו להוסיף ולספק משמעות לחייו הלאומיים של העם בארצו. עד מלחמת יום הכיפורים, “פתרה” השואה ו”פתרו” מדינות ערב השכנות את שאלת המשמעות בכך שסיפקו לחברה הישראלית איום קיומי נורא מן העבר הקרוב ואוֹיֵב לאומי ברור ומשותף המאיים ישירות וגלויות על עצם הקיום בהווה.

מאז מלחמת יום כיפור – המלחמה הקונבנציונאלית האחרונה – הפכו המלחמות ממלחמות אין ברירה מלכדות ובעלות משמעות קיומית, למלחמות המעלות סימני שאלה ולכן מפוררות. ארגוני המחבלים לא נתפסו כאיום קיומי והציבור בישראל נדרש להשיב לעצמו על ערעור הלגיטימיות והאתגר המוסרי שיצרו. מדוע מדובר במחבלים ולא בלוחמי חופש? מה יתרון זכותנו הציונית בארץ הזו – על זכותה של תנועת השחרור הלאומית המקבילה?

ביקור ב’יד ושם’ הפך לחלק מכללי הטקס עבור כל אח”מ הנוחת בישראל. ‘יד ושם’ הפך לבית המקדש של הישראליות, לתחליף המשמעות האולטימטיבי. אחרי הזעזוע שמקבל המבקר במוזיאון המחריד, הוא אינו מעז לשאול יותר את שאלת הלמה.

אולם דור המזדעזעים חלף. רגשות אשמה כבר לא מניעים את נכדי וניני המרצחים והשואה כבר לא מהווה תחליף למשמעות קיומית חיובית לישראל.

גם המלחמות כבר לא מרחיקות מאיתנו יותר את שאלות היסוד.

מאז מלחמת יום כיפור – המלחמה הקונבנציונאלית האחרונה – הפכו המלחמות ממלחמות אין ברירה מלכדות ובעלות משמעות קיומית, למלחמות המעלות סימני שאלה ולכן מפוררות. ארגוני המחבלים לא נתפסו כאיום קיומי והציבור בישראל נדרש להשיב לעצמו על ערעור הלגיטימיות והאתגר המוסרי שיצרו. מדוע מדובר במחבלים ולא בלוחמי חופש? מה יתרון זכותנו הציונית בארץ הזו – על זכותה של תנועת השחרור הלאומית המקבילה?

במהפך 1977, הביס לראשונה הליכוד בראשות מנחם בגין, את מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס. המחנה הלאומי – המייצג את תודעת ה’יהודים’ – עלה לשלטון. לכאורה הוכח כי ישראל היא דמוקרטיה מתפקדת הנותנת מקום לרעיונות השונים המרכיבים את החברה. ואולם עד מהרה התברר כי הבריחה משאלת היסוד – כלומר שאלת הסתירה שבין האתוסים המכוננים, ה’יהודי’ וה’ישראלי’ – הופכת את הדמוקרטיה הישראלית למשחק סכום אפס חסר רעיונות בכלל.

דמוקרטיה של אנשים ולא של רעיונות

בבחירות בישראל עומדים לבחירה 120 אנשים, אך לא תשובה מהותית אחת לשאלת המשמעות הלאומית הבסיסית.

הדמוקרטיה הישראלית, כך התברר, היא דמוקרטיה של אנשים, אך רודנות של רעיון ותודעה אחת.

תודעת הנאורות ושפתה, כבלו הן את יכולת השמאל הציוני והן את יכולתו של הימין הציוני, מלייצר פתרונות מהותיים לאתגרי המציאות

תודעת הנאורות ושפתה, כבלו הן את יכולת השמאל הציוני והן את יכולתו של הימין הציוני, מלייצר פתרונות מהותיים לאתגרי המציאות. הוויכוח שבין ימין ושמאל, וויכוח שנסוב בעיקר על התנחלויות, ביטחון ושטחים, התברר עד מהרה כוויכוח עקר, כשדווקא מנחם בגין ושר הביטחון המהולל שלו – איש ההתיישבות אריאל שרון, עקרו והחריבו חבל התיישבות שלם ומסרו למצרים את כל סיני עד לגרגר האחרון. לא היתה זו ‘החלקה’ חד פעמית של הימין. התודעה הציונית הנאורה לא הותירה לבגין נתיב אחר להתמודדות מול אתגר השלום הציוני (הנורמליות) שהשליך אליו סאדאת.

הסכמי אוסלו, שדחק השמאל בראשות רבין ופרס בראשית שנות התשעים אל חיקה של החברה הישראלית ואשר ניסו (במחיר נורא) לנרמל בכל מחיר את מציאות חייה של החברה הישראלית על בסיס תודעה לאומית חילונית (כלומר נאורה) הקיימת משני עברי המתרס^{((הסכמי אוסלו לא היו מהלך אנטי ציוני כפי שטען הימין, אלא בדיוק להיפך, הם היו ניסיון נואש לממש את הציונות.})) (שהרי לא תיתכן תודעה אחרת, גם לא אצל הערבים…), התבררו אמנם כמנותקים לחלוטין מן המציאות, אך עד מהרה התברר כי בנימין נתניהו שעלה לשלטון  ב 96 על גלי ההתנגדות להסכמים הללו, לא זו בלבד שלא התנער מהם, אלא אימץ בפועל את הרציונאל שלהם, ושימר ותיחזק אותם.

גם יישובי גוש קטיף שנבנו על ידי השמאל לאחר מלחמת ששת הימים נחרבו לבסוף על ידי הימין.

סיסמאות שני הצדדים התבררו אם כן לחלוטין כבלתי רלוונטיות. גם השמאל וגם הימין שבויים בתודעת הנאורות הציונית, ושניהם אינם מסוגלים לספק מתוכה מוצא לשאלות היסוד בהם החברה הישראלית תקועה.

דור ה”לך” – וה”לכו אתם”

זהו דור מיואש, דור שאיבד את היקר מכל – את התקווה. הוא נולד למציאות חסרת משמעות ואפילו התקווה למשמעות שתתן טעם לחייו, תקווה לתחושת שייכות לאיזה שלם הגדול מסכום חלקיו, תקווה לאיזה דרך שבסופה בשורה – נגזלה ממנו.

כך נוצר מצב שבו הדור השלישי והרביעי למייסדי המדינה – הדור שנולד אל תוך התיקו המייאש וחסר המשמעות שבין הגושים, הדור שאנו פוגשים בהפגנות בבלפור – הוא כבר דור שני ושלישי לחוסר המשמעות שנחשף מאז מהפך 77.

זהו דור מיואש, דור שאיבד את היקר מכל – את התקווה. הוא נולד למציאות חסרת משמעות ואפילו התקווה למשמעות שתתן טעם לחייו, תקווה לתחושת שייכות לאיזה שלם הגדול מסכום חלקיו, תקווה לאיזה דרך שבסופה בשורה – נגזלה ממנו.

אבל הרי בלי משמעות אי אפשר ולכן חייבים אויב. ומכיוון שהערבים כבר לא מספקים את הסחורה, הפך ראש הממשלה עבור הדור הזה, לאויב המלכד והמאבק בו מספק תוכן ומשמעות לחייו. הם שונאים שנאה תהומית את ראש הממשלה – משום שהתברר, שאת הדבר החשוב מכל, את המשמעות לחייהם – ראש הממשלה הזה אינו מסוגל לספק (וכמובן שגם לא אלה המתיימרים להחליפו, אבל מה זה משנה, עכשיו שונאים את נתניהו…).

מנגד ניצב המחנה המכונה ימין, שמצבו גרוע עוד יותר, משום שהמחנה הזה וויתר מלכתחילה על חיפוש משמעות! עבור המחנה הזה, האויב המשמש תחליף למשמעות –  הוא פשוט המחנה הנגדי…

כך הפכה הבריחה משאלת המשמעות והויכוח המהותי שבין האתוס היהודי לאתוס הציוני, לוויכוח עקר שבין ימין ושמאל ולבסוף לייאוש גדול ולשנאה טהורה שבין מחנה ה..  “לך”, למחנה ה.. “לכו”.

בינתיים באמריקה ובמערב

עידן הנאורות, הגיע כאמור לשיאו במלחמת העולם השנייה. אולם אחריה, החלה ריאקציה לכל רעיון הלאומיות והזוועות שחוללו האידיאולוגיות שייצר. האמונה בתבונה האנושית וביכולתה לסלול את דרכה אל האמת והמוסר, החלה לפנות את מקומה לייאוש ולתפיסה לפיה אין אמת כלל וגם לא מוסר. האמת היא בעיני המתבונן והמוסר הוא מה שאינו מזיק (פיסית) לחברך.

כך החל עידן הפוסט מודרניזם, ותחילת שקיעתה של מדינת הלאום. ארה”ב ששלחה רבבות מבניה למלחמה אידאולוגית בווייטנאם מצאה עצמה במלחמה פנימית קשה ולבסוף נסוגה. תהליך דומה (אך לא זהה) חוותה ישראל במלחמת לבנון הראשונה.

הדמוקרטיות האירופאיות ביטלו כמעט כליל את הגבולות המדיניים ביניהן וחוללו מעין ממשלת על. תהליכים אלה הקרינו אל הנעשה בתוככי החברה הישראלית ויכולתה של הציונות להוסיף ולתחזק לאומיות ישראלית חילונית כורסמה אף היא. למזלנו, גבולותיה של ישראל חסומים, שאם לא כן, קל לשער מה נותר היה מהניסיון לייצר לאום ישראלי מנותק מאלוהיו במציאות פתוחה – כמו אירופאית.

‘ניין אילבן’

ל’פרל הארבור’ החדש הזה, שחטפה אמריקה בלב ליבו של התפוח הגדול, לא היתה שום כתובת החזר לאומית. לא מדינת לאום תקפה את ארה”ב והפילה את מגדלי התאומים, ואפילו לא אידאולוגיה – לא פשיסטית לא קומוניסטית או שום וורסיה אחרת של רודנות אתאיסטית. ארה”ב מצאה עצמה תחת מתקפה של דת. תקף אותה – האיסלאם.

ב-2001 ב’ניין אילבן’ מצאה עצמה המנצחת הגדולה של המלחמה העולמית השניה, האומה האמריקנית הצעירה שהמציאה את עצמה על יסודות עידן הנאורות ועל בסיס אידאולוגי בלבד – במלחמה מסוג חדש.

ל’פרל הארבור’ החדש הזה, שחטפה אמריקה בלב ליבו של התפוח הגדול, לא היתה שום כתובת החזר לאומית.

לא מדינת לאום תקפה את ארה”ב והפילה את מגדלי התאומים, ואפילו לא אידאולוגיה – לא פשיסטית לא קומוניסטית או שום וורסיה אחרת של רודנות אתאיסטית.

ארה”ב מצאה עצמה תחת מתקפה של דת. תקף אותה – האיסלאם.

בפרל הארבור הראשונה זה היה פשוט. מדינת לאום תקפה מדינת לאום – כתובת ההחזר היתה טוקיו. 

השגת המטרה לא היתה פשוטה בכלל, אבל הגדרתה היתה פשוטה בתכלית, Unconditional surrender – כניעה ללא תנאי של היפנים. 

כיון שהגדרת המטרה היתה  ברורה, היא הושגה לבסוף במלואה.

אבל מה יעשו האמריקנים נוכח פרל הארבור החדשה? ידרשו כניעה ללא תנאי של האיסלאם? ישלחו את ג’ימס דוליטל להפציץ את מכה? הרי כתובת ההחזר אינה נמצאת כלל במרחב התודעה של הנאורות האמריקנית. זה בערך כמו לשים ב- Waze את כתובתו של מאדים שבמערכת השמש…

כי הרי כל הקונספציה של מדינת הלאום המודרנית שקמה מתוך עידן הנאורות, היא הכפירה, כלומר צימצום המרחב האמוני לרמת האינדבידואל בלבד, אין יותר מקום לאלוהים בתוך המציאות האמיתית, זו שמחוץ ל-ד’ אמותינו. 

כל אזרח יכול להחזיק (כלומר להמציא לעצמו…) באיזה דת שירצה, להקים על חשבונו כנסיות, מסגדים, בתי כנסת או כל אלילות שיחפוץ – ויחד עם זאת להיות אזרח אמריקני נאמן. 

מה יעשו האמריקנים עכשיו? יילחמו באזרחיהם המוסלמים?

אז חיפש לו ג’ורג’ בוש הבן אוייב בדמות מדינת לאום והוציא את עמו למלחמה חסרת הגיון – לכאורה בכדי למצוא נשק כימי במדינה העיראקית.

19 שנה אחרי, שום נשק כימי לא נמצא, עיראק לא קיימת יותר, אך מדינות מערביות מרכזיות מוסיפות ונכבשות בזו אחר זו על ידי האויב שהחריב את התאומים – בעוד המערב (וישראל בתוכו) עודנו מחפש את כתובת ההחזר – 

מחוץ לגבולות הגלאקסיה…

תהליך דומה עובר על ישראל שקמה על ברכי רעיון הלאומיות הישראלית החילונית. כל עוד האוייב שתקף אותה היה מדינת לאום, ידעה ישראל כיצד להגן על עצמה. אך משהותקפה על ידי החמאס מדרום והחיזבאללה מצפון, על ידי אויב שאינו מדינת לאום אלא ‘דת’ – מצאה עצמה ישראל חסרת אונים וללא יכולת הכרעה.

בשלב הנוכחי של התפוררות הלאומיות אנו צופים כיצד אמון הציבור בשלטון הלאומי המרכזי בארה”ב (ובישראל) הולך ונחלש, קבוצות נרחבות מסרבות לקבל את מרותו, השליטה הופכת יותר ויותר גלובלית, מן המבנים הלאומיים אל ארגונים בין לאומיים וענקי הרשת. במקביל, הולכים גופים שאינם נבחרים, כמו ארגון הבריאות הבין-לאומי, בית הדין הבין לאומי בהאג, וועדות פיקוח סביבתיות ועוד –  ומצמצמים את זכויות האדם וחירותו  – הכל כמובן בחסות סיסמאות חיוביות, כגון המאבק לבריאות הציבור, המאבק בפגיעה בזכויות האדם, המאבק למען איכות הסביבה וכדומה.

הצִיוִוילִיזַצְיָה המערבית כולה, שקמה מתוך עידן הנאורות והתקיימה כ- 300 שנה, הולכת ומתפוררת במהירות לנגד עיננו.

המבנים הבסיסיים ביותר שלה, המשפחה והלאום מותקפים ללא הרף. ערכי החירות וזכויות האדם מתפוררים אף הם. זרמי מהגרים וקבוצות שוליים מאתגרים את יסודות החברה וסדריה ומקבלים תמיכה ועידוד מן הממסדים הפרוגרסיבים – בתקשורת, במשפט ובאקדמיה.

הבחירות הקרובות בארה”ב יאיצו מאוד את תהליך הקריסה הציווילזציוני הזה. דומה כי לאימפריה האמריקנית ולמערב כולו, מחכה גורל דומה לזה של ממלכת רומי.

הצִיוִוילִיזַצְיָה המערבית כולה, שקמה מתוך עידן הנאורות והתקיימה כ- 300 שנה, הולכת ומתפוררת במהירות לנגד עיננו. המבנים הבסיסיים ביותר שלה, המשפחה והלאום מותקפים ללא הרף. ערכי החירות וזכויות האדם מתפוררים אף הם. זרמי מהגרים וקבוצות שוליים מאתגרים את יסודות החברה וסדריה ומקבלים תמיכה ועידוד מן הממסדים הפרוגרסיבים – בתקשורת, במשפט ובאקדמיה. הבחירות הקרובות בארה”ב יאיצו מאוד את תהליך הקריסה הציווילזציוני הזה. דומה כי לאימפריה האמריקנית ולמערב כולו, מחכה גורל דומה לזה של ממלכת רומי.

אתגר המשמעות הישראלי נוכח התפוררות ציוויליזציית הנאורות

האתגר המרכזי העומד כיום בפני החברה הישראלית הוא אתגר המשמעות. איננו יכולים לברוח ממנו יותר, לא בחסות השואה ולא בחסות המלחמות עם שכננו.

בלי היכולת למצוא את הסינרגיה האמיתית שבין האתוס היהודי לאתוס הציוני, בלי היכולת לברר מתוך הסינרגיה הזו את ייעודנו בארצנו ומשמעות קיומנו הלאומי והריבוני בארץ ישראל, תמצא עצמה ישראל נשאבת במהירות אל תוך תהליכי ההרס העצמי והקריסה המערביים.

הדת לבדה אינה מסוגלת לתת מענה משום שבעיקרה היא עודנה התצורה הגלותית של יהדות ללא טריטוריה ולאומיות. מדובר בדת שעיקרה שימור זהות היחיד והמשפחה. היסודות הלאומיים שנעקרו ממנה טרם שבו לצמוח.

גם הלאומיות לבדה אינה נותנת מענה לשאלות היסוד. הגדרת היהדות היא הגדרה דתית (אין ליהדות הגדרה אחרת) ובלי יסוד הקודש  – מושג שלא קיים כלל בתודעת הנאורות – מאבדת הלאומיות הישראלית במהירות את משמעותה, במקביל לתהליכים דומים המתרחשים בעולם כולו.

המפתח ליצירת אותה הפריה הדדית (סינרגיה), שתחליף את המלחמה הקרה שבין ה’יהודי’ ל’ישראלי’, קיים במציאות ונמצא בידנו. עיקרו – יצירת מרחב רחב ככל הניתן, לדיון ודיאלקטיקה שאין בה כפיה בין חלקי האוכלוסייה בישראל.

במקום לנסות כל העת לכפות עצמם זה על זה באמצעות מנגנוני הכפייה של המדינה, על שני הצדדים להקטין ככל הניתן את כח הכפייה שלה ועמו את האיום והפחד ההדדי.

הדיאלוג האמיתי מתחיל כשהאקדח (המדינה) יוצא מן החדר. כמו ילדים שלומדים לשחק זה עם זה, כשמתפוגג הפחד, צפים הסקרנות והעניין.

כל חלקי העם שהגיעו לכאן מכל הגלויות, מחזיקים בידם חלקים מן הפאזל הגדול של בשורת ישראל ומשמעות חיינו הלאומיים. אי אפשר להרכיב פאזל בכפיה זה על זה. פאזל מרכיבים מתוך דיאלוג – למי יש שמים, מי ראה אולי חתיכה עם צמרת של עץ…

כל חלקי העם שהגיעו לכאן מכל הגלויות, מחזיקים בידם חלקים מן הפאזל הגדול של בשורת ישראל ומשמעות חיינו הלאומיים. אי אפשר להרכיב פאזל בכפיה זה על זה. פאזל מרכיבים מתוך דיאלוג – למי יש שמים, מי ראה אולי חתיכה עם צמרת של עץ…

חזקה על תודעה חירותית שכזו, המאפשרת להרכיב את תמונת הייעוד והמשמעות הישראלית מתוך דיאלוג ולא מתוך כפיה, שתצמיח מתוך העם היושב בציון תרבות משותפת ובשורה גדולה^{((המצע של מפלגת זהות שהפך לרב מכר ב 2019, הוא הניסיון הראשון שנעשה בישראל להתוויית דרך מעשית להקטנת מעורבות המדינה בחיי הפרט ולמתן מרחב להתפתחות הפריה הדדית שתחליף את המלחמה המתמדת בין הצדדים. מתוך ההפריה תשוב ותצמח הבשורה})).

בשונה מאירופה שמעידן הנאורות ועד ימינו, הסיפור הישראלי נשען על היסטוריה וערכים בני אלפי שנים. נצחיותו של עם ישראל מובטחת, אך המשך קיום ושגשוג מדינתו, נשענת על תנאי אחד ויחיד – על דבקותו במשמעות חייו הלאומיים.

אין כיום בישראל שום מנהיגות פוליטית המבינה את הצורך הקיומי במשמעות לאומית ומציעה דרך לבנייתה.

לכן אין כל משמעות לשאלה מי ממפלגות האין בשורה – תנצח.

באתר ‘ישראל מחר’ – ננסה לפתח כל העת את הבשורה ולהציע חזון ומשמעות לחיינו הלאומיים. אל המסגרת ההיסטוריוסופית שתיארתי כאן לסיפור הישראלי, נוסיף כל העת עוד ועוד מחלקי הפאזל עד שתתבהר התמונה.

משיובהר החזון ותתברר המשמעות, תיפתח גם הדרך ליישום הפוליטי.

---