המהפך הביטחוני והמהפך היהודי

פתגם אמריקאי הנפוץ בקרב יועצים פוליטיים אומר: it’s the economy, stupid…
ובתרגום ללשון הקודש: ‘טמבל – מה שקובע זו הכלכלה’. מסתבר שהכלכלה קובעת מי ייבחר באמריקה ובכלל במדינות המערב. אבל בישראל זה לא כך. כאן זו לא הכלכלה ולא החברה, לא המיסים, לא הבריאות ולא הקצבאות. מה שקובע בישראל זה הביטחון. ישראל דורשים מהנביא שמואל מלך שילחם את מלחמותינו, לא מלך שיבטיח שכר מינימום. כנראה שזה בגנים שלנו. לאום שחייו תלויים לו מנגד – רוצה מנהיגים שייתנו לו ביטחון. שלוש פעמים חל מהפך פוליטי משמעותי בישראל. המהפך הראשון שחל עם עלות הליכוד לשלטון בבחירות 1977 – היה תגובה פוסט טראומטית למחדל מלחמת יום הכיפורים. מאז ועד לבחירות ב2003, נוצר איזון בין השמאל לימין. השלטון חזר לשמאל בכל פעם שהליכוד נטש את עמדותיו הלאומיות ולאחר מכן שב הציבור ובחר ליכוד וחוזר חלילה.

אולם ב2003 חל המהפך המשמעותי השני. הליכוד ניצח את העבודה בהפרש חסר תקדים של 19 מנדטים. אין חולק על כך שהמהפך השני בא בעקבות כשלונה של ממשלת ברק בטיפול במתקפת הטרור שכונתה בידי הערבים “מלחמת הר הבית”. מלחכי הפינכא בליכוד ניסו לייחס את הניצחון ההוא לאריאל שרון, אך הפרשנים הפוליטיים נוטים לשכוח שזמן קצר קודם לכן, שרון נחשב בליכוד ל’סוס מת’. מה שנתן לליכוד את הניצחון היה חוסר האונים הבטחוני של השלטון מול מתקפת הטרור. תדמיתו הביטחונית של שרון, אולי הוסיפה מנדט או שניים – אך כל מנהיג שהיה עומד אז בראש הליכוד היה מנצח את אהוד ברק.

המהפך המשמעותי השלישי, בפוליטיקה הישראלית, התחולל בקיץ 2006. הוא עוד לא בא לידי ביטוי בבחירות, משום שאלה לא התקיימו עדיין – אך התבוסה ב”מלחמת שלום ההתכנסות”, פוצצה את בלון ‘קדימה’, ריסקה את מפלגת העבודה, ועל פי התהליכים המתחוללים לעיננו ברגע זה, עתיד הליכוד לזכות בבחירות הבאות בניצחון הגדול בתולדותיו, בלי שום קשר לדמות אשר תעמוד בראשו. למי שיגיע לקלפי – פשוט לא תהיה ברירה אחרת.

בישראל זה לא הכלכלה – זה הביטחון.

לצד המהפכים הבטחוניים, הולך ומתהווה מהפך נוסף – המהפך היהודי. המהפך שבא בעקבות מלחמת יום כיפור, הביא בכנפיו תקווה גדולה. הציבור דבק באמונתו באמיתות היסוד הישראליות וממילא המשיך לתת אמון במשטר הישראלי הנובע מהן. הוא רצה את הראש של דיין וגולדה, אבל האמין שהמערכת הפוליטית יכולה להבריא מתוכה. הוא קיבל את עריפתם של דדו וגורודיש אך המשיך לתת את “כל הכבוד לצה”ל”. האמון בשאר מנגנוני המשטר – מערכת המשפט, התקשורת וכו’ – מעולם לא נפגע.

המהפך בעקבות “אינטיפאדת 2000 בא בקבות התרסקות חזיונות השלום של אוסלו. אמון הציבור במערכות השלטון, התערער, אך לא נעלם. היתה תקווה כי שרון יצליח לשלוף אותנו מנתיב אוסלו ויחזירנו אל נתיב הציונות הנורמלית והבטוחה. התקווה הזו נקברה כמובן בחולות גוש קטיף.

אל המהפך הפוליטי הצפוי בעקבות התבוסה שספגנו בקיץ, מתלווה רק ייאוש נורא. כל המערכות כולן – מנשיא המדינה ויועציו ועד נשיא בית המשפט העליון ושופטיו, מרוה”מ ושריו, ועד הרמטכ”ל ואלופיו, מגובי המיסים ועד פרשני האקטואליה – כולם נדמים לציבור כסבך צפעונים הרוחשים תחת בגדיו ומכישים במרץ איש את זנב רעהו, מס 2 את מס’ 1.

הייאוש כל כך גדול שלאיש כבר לא אכפת. שום דבר כבר לא יפתיענו, אולם הוא מוליד תופעה מעודדת. הציבור מתחיל לחפש נקודות משען וממשות מחוץ למערכות שהכזיבו. לא בכדי מקבלים מדורי היהדות באתרי האינטרנט הגדולים, דגש הולך וגדל. סקרי עומק הנערכים על ידי גורמים שונים, מורים שוב ושוב על עליה ברמת שמירת המצוות והזהות היהודית של כלל הציבור. הראשונים לחוש בהלך הרוח החדש הם הפוליטיקאים. בעלי אוזן רגישה כבר יודעים לזהות פריטה על מיתרי הזהות היהודית בנאומיהם. התופעה הזו תלך ותגבר. מי יודע – אולי האג’נדה היהודית תהיה זו שתוביל את הבחירות הבאות.