בדיחה עצובה ושמה: הליברלים בישראל

הרשו לי לספר לכם על בדיחה עצובה ושמה: הליברלים בישראל

מאת: יוסף לברן

יש בישראל קבוצות של אנשים המזהים את עצמם כליברלים או ליברטריאנים. אותן הקבוצות רואות את עצמן כנלחמות למען חירות הפרט בסוגיות שונות והן פועלות ברשתות ואף בחלק מהמפלגות בכנסת.

בכל הקשור לקורונה, אותן הקבוצות (שעד לפני כמה שנים החשבתי את עצמי כחלק מהן) התאדו להן לחלוטין ולא מביעים שמץ של התנגדות למה שאנו עדים לו בכל התקופה הזאת. בעוד שבכל העולם התנועות הליברטריאניות עומדות בראש החזית נגד ההגבלות הדרקוניות והכפייה הרפואית, כאן בארץ מסתבר שאתה יכול להתיישר עם שלילת החירויות הגדולה ביותר ובו זמנית עדיין להגדיר את עצמך כתומך בחירות.

אלא שלליברלים פתרונים וכל פעם שהנושא איכשהו עולה הם שולפים את המנטרה “הליברליזם לא כולל את הזכות לפגוע באחרים” או “כפייה הופכת למוצדקת כדי למנוע נזק”. וכך הם סבורים שקיימת הבחנה ברורה בין כל מאבק ליברלי שהם מאמצים לבין התנגדות להגבלות הקורונה כי הרי ייעודן למנוע נזק לאחרים בזמן מגיפה וזה לא חלק מחבילת ‘חירות האדם’.

זה כמובן טיעון ריק מתוכן. הוא ריק מתוכן כי על כל סוגיה ליברלית ניתן לטעון בדיוק אותו הדבר ולמעשה זה מה שקורה כל הזמן. למשל, אם ניקח את הלגליזציה של הקנאביס שהיא ‘דגל ליברלי’, הטיעון המרכזי נגדה הוא שהקנאביס עלול לזלוג אל הצעירים שייפגעו קשות מצריכת הצמח. גם כאן המתנגדים מגייסים מחקרים רפואיים כדי להראות שעם כל חשיבותה של חירות האדם היא אינה גוברת על הפגיעה הפוטנציאלית באחר. כנ”ל לגבי הורדת מיסים והורדת החסמים לייבוא, שתמיד נתקלים בטיעונים של “למדינה לא תהיה מספיק כסף לטפל בעניים ובנכים והם אלה שייפגעו”.

כלומר עבור כל נושא ליברלי, ניתן בנקל למצוא את הנזק הבריאותי/ביטחוני שיאפשר לנו לטעון שהחירות לא כוללת את הזכות לפגוע באחר ולכן יש לוותר עליה. ובכל זאת עצם הימצאותו של נזק כלשהו מעולם לא היווה מכשול לטיעון הליברלי שיודע להגיד שכאשר הנזק הוא מזערי (או קל וחומר אם הוא אינו קיים), בשום אופן הוא אינו מצדיק הקרבתה של חירות האדם. רק במקרה שהנזק הוא ממשי ויוצא מפרופורציות, ליברטריאן אמיתי יהיה מוכן לשקול וויתור על חירות האדם במידה שהוא השתכנע שזה אכן המצב. כל עוד לא יוכח לו באופן ברור שהנזק הוא עצום, הוא ימשיך להיאבק למען חירות האדם.

ולכן מדהים לראות שאותם ה’ליברלים’ בארץ כבר שנה וחצי מקבלים בכזאת קלות את כל הרס חירות האדם בלי לערוך שום דיון מעמיק וביקורתי. בין אם מדובר בסגרים האיומים משמידי הפרנסה ואת חופש התנועה, בחובת המסכות המערערות על החירות הבסיסית לנשום או בנורמליזציה של מאסרי הבית למיליונים של אזרחים (בידודים), הליברלים הישראליים מקבלים ומצדיקים את הכל בלי לטרוח לבדוק האם האמצעים הדרקוניים הללו אכן מונעים נזק עצום עד כדי כך שעלינו לזרוק לפח את כל חירות האדם בישראל.

כן כן, אותן אושיות רשת ה’חירותיות’ המוכנות לקרוא עשרות מאמרים ומחקרים כדי לספר לנו שאנחנו משלמים לשווא חמישה שקלים נוספים על החמאה שאנחנו קונים, לא מסוגלים לעשות אנליזה פשוטה של נתוני התמותה במדינות שונות בעולם כדי לראות האם סגר עובד או לא (רמז: הוא לא). אותם האנשים שאמורים להיות ראשוני הספקנים כלפי תזות המשטר ולחשוד שאולי מעורב בהן רצון לשליטה על האזרחים כפי שכל ליברטריאן מתחיל יודע, קונים את כל הנרטיב שמפמפמים במהדורות ולמעשה עושים צחוק מעצמם.

אבל כל הנ”ל לא מתקרב לשתיקה הרועמת שלהם מול החרפה של התו הירוק. כאן כל הדיון עלות/תועלת ונזק לאחרים מתייתר משום שהמשטר בעצמו מודה שוב ושוב שהמטרה היא לאלץ אנשים להתחסן (ע”ע איילת שקד בשידור שבוע שעבר). מדובר בכפייה ממשלתית למהדרין ובהתערבות בקבלת ההחלטות האוטונומי של האזרח, הכל לפי הספר. כאן אין יותר תירוצים, אי אפשר יותר להתחבא מאחורי עצלנות אינטקטואלית של בדיקת הנתונים, הכל ברור, הכל מפורש ומרושע.

בנקודה הזאת, המתקראים ‘ליברלים’ איבדו כל זכות לטעון שהם עומדים לצידה של החירות. להיות לוחם חירות אמיתי, זה אומר להתייצב נגד רמיסתה גם במחיר להפוך לבעל זיקה לקבוצה המושמצת ביותר במדינה ולאבד את אחיזתך במחוזות המיינסטרים. כי אם הנך מגן על החירות רק כשנוח לך ורק כאשר הדבר מסייע לך לצבור אהדה, אתה למעשה מכפיף אותה אליך ולהעדפותיך, ובמובן מסוים אינך גרוע פחות מכל משעבדי החירות בהיסטוריה שתמיד ראו בה כלי המשרת אותם ותו לא.