התנגשות האמונה בציביליזציה המערבית

בס”ד

האמונה באלוהים היא האמונה שישנם דברים במציאות שהם גדולים מההבנה האנושית, ולא משנה עד כמה ההבנה תשאף לחקור ולגלות עוד על עולמנו. מקובל לחשוב ששאלת האמונה הזו מצויה במרחב ההחלטה האישית, בה כל אדם בוחר אם להאמין בכוח העליון או שמא יעדיף להאמין רק במה שעיניו יכולות לראות ומוחו יכול לקלוט. אך לא פחות משזו הכרעה אישית, שאלת האמונה מתנהלת גם במרחב הקולקטיבי והכרעתה משפיעה באופן משמעותי על הסדר החברתי בו אנו חיים. בעבר המלחמות סבבו סביב אמונות והתערבות השלטון בענייני הדת היו גלויות, אך בתקופת ההשכלה המודרנית הורגלנו לכך שמניעי המאבקים המדיניים הם עבור השפעה מדינית, עוצמה פוליטית, טריטוריה וכסף. במאמר זה אחשוף כיצד המאבקים המודרניים הגדולים והמשפיעים ביותר הינם רוחניים ולא קונבנציונאליים שאינם נראים לעין בלתי מזוינת, אפילו כשענייני הרוח הם עניינים פרטיים בדמוקרטיה. כיאה לסוגיית האמונה או שלילת האלוהים הנשגב מאיתנו בני האנוש – מתקיים מאבק האמונה בזירה תודעתית שאינה מוחשית, המתלבש בצורות מתוחכמות המסתירות את מהותו התאולוגית.              

קרב האמונה הגלובלי הגלוי, והפיכתו לקרב מערבי וסמוי

במחצית השנייה של המאה ה20 האנושות יוצגה בזירה הבינ”ל באמצעות שני מעצמות-על, שכל אחת מהן נשאה דגל אידיאולוגי קוטבי: הקומוניזם והליברליזם. מעבר למחלוקות הערכיות, החברתיות והכלכליות – נחלקו גם הגושים סביב שאלת האמונה בבורא עולם. מנהיגת הגוש המערבי ארה”ב הפגינה אמונה רבה, והגדילה לטעת את הלגיטימציה לזכויות האדם הטבעיות בקיום האל, ואף לשאת את שמו על כל מטבע – למרות שמוסדות הדת מנותקים מהמדינה בגסות. מאידך הגוש הסובייטי בשליטת ברית המועצות הסיר כל סממני אמונה באל מהמרחב הציבורי והפרטי גם יחד, ודרש אמונה קנאית בערכי והקומוניזם מהאוכלוסייה כולה – למען כינון אוטופיה שוויונית כפי שהבטיח מרקס.

המאבק שנפתח בעוצמה יחסית זהה בין השניים, הוכרע לאחר ארבעה עשורים בנפילת חומת ברלין ופירוק בריה”מ. המנהיג המערבי לו זכורה תהילת הניצחון הוא רונלד רייגן, שייצג את אידיאולוגיית החירות והאמונה בכל הזדמנות, ופיתח שותפות אידיאולוגית עם ראש ממשלת בריטניה תאצ’ר שכיהנה במקביל בשנות ה80. שניהם פעלו להפחתת מיסים והקטנת התערבות המדינה בחיי החברה, לאחר שנים רבות שמנהיגים מערביים קודמים פעלו לצמצום הקפיטליזם והביאו על המערב בלבול אידיאולוגי. רק כאשר העולם החופשי התחבר שוב למהותו, יכול היה להביס ולהכניע את הרודנות שוללת האמונה. מאמר זה  לא יעסוק בהתאמת הנגזרות בין האמונה לקפיטליזם השואף לחברה חופשית ומגוונת, ובין שלילת-האמונה לקומוניזם השואף למציאות שוויונית ולחברה צייתנית. גם אין המאמר ידון בהוכחת קיומו של אלוהים, מפני שאין זה משנה אם קיים הוא או לא – אלא מה היא השפעתו על החברה האנושית, וההשפעה הזו תהא מרכז המאמר.

בהתאם למצב הדיפלומטי בסוף המלחמה הקרה, למערב הייתה עליונות מוחלטת והרגיש הוא שיכור מניצחון. הקרב האידיאולוגי על ההשפעה בעולם הוכרע ובנוק-אאוט, והתחושה באוויר היא שאזרחי העולם כולם שואפים לדמוקרטיה, חירות, זכויות האדם, מודרניזציה, שאיפה למתירנות ובעצם כל מה שהמערב מייצג. חוד החנית של הדעה האקדמית בסמוך לניצחון היה מאמרו של פיוקאימה ‘קץ ההיסטוריה’, בו הוכרז על סיום ההיסטוריה האנושית רווית המאבקים כפי שהכרנו אותה, שנגמרה בניצחון מוחלט של המערב. ניצחון המתבטא לא רק בהשפעה בינ”ל אלא גם בכיבוש לבבות האדם בערכים בהם הוא מאמין ובחתירה לקדמה טכנולוגית. אך דווקא בהכרזת הניצחון הגאה והמפוארת הזו של המדינות המאמינות בבורא עולם על אלו ששוללות אותו- התפרקה האמונה המערבית באופן מהותי, אך לא מודע. נדמה היה ברגע ההוא שכלל המחלוקות בין הקומוניזם לקפיטליזם הוכרעו, אך המחלוקת האידאית ביותר: בין האמונה באלוהים לשלילת-האמונה, הועברה לצורה רעיונית אחרת בזירה פנים מערבית.

רעיון האמונה באל כל יכול שברא את הכול, אך שאינו מצוי במרחב ובזמן – הוא אל שנמצא הרבה מעבר ליכולת ההבנה האנושית. האמונה המונותאיסטית גורמת לאנושות להכריז בעצם שישנם דברים אמיתיים במציאות שתמיד יהיה מעבר להבנתנו לא משנה עד כמה נתקדם, מפני שמקורם בדבר הגדול מכל מה שאנו מכירים ונוכל להכיר. וכמו שלכל מעשה ופעולה שמבצע האדם, אשר נברא בצלם אלוהים, יש תכלית מסוימת – אז כמובן שליצירה האלוהית גם כן יש תכלית, רק שלעולם לא נוכל להבינה לגמרי עד הסוף. למרות זאת נוכל לנסות ולהבין את תכלית הקיום בצורה חלקית באמצעות שני היבטי מציאות עיקריים בהם יכולה להשתקף התכלית האלוהית: חוקי הטבע בעולם ומהלכי ההיסטוריה האנושית. גם אלו גדולים מיכולת הבנתנו המלאה בדומה לאלוהים, אך בוודאי מובנים יותר כי הם היבטי מציאות נראים לעין. סביב שני היבטים אלו התפתחו לשני מוקדי המחלוקת של ‘התנגשות האמונה בציביליזציה המערבית’, בפתח שנת 2020 ובמהלך שנות ה90 בהתאמה, אך נתחיל בסדר כרונולוגי.        

התנגשות האמונה בזירת ההיסטוריה האנושית

התנגשות האמונה הראשונה במערב סבבה סביב ה’היסטוריה’. אם התכלית האלוהית לעולם היא גדולה מאיתנו עד כדי הימצאות מעבר להבנתנו האנושית – ההשתקפות של תכלית זו תהיה גדולה מאיתנו בני האדם, אך עדיין תהיה בגבולות יכולת הבנתנו. הגדרה זו מתקיימת בהיסטוריה האנושית, הרי מהלכי ההיסטוריה שהתרחשו בתולדות האנושות נפרשים למשך אלפי שנים רבות, וכל אדם חווה בצורה ממשית כמה עשרות מתוכם בלבד – אך על אף גדלות שנות ההיסטוריה על שנות האדם, יכול הוא ללמוד ולהבין אותה. לבוראו של עולם מיוחסת הנצחיות, שאין הוא מוגבל בזמן והוא ראשון והוא אחרון לכל דבר אשר היה ויהיה. נצחיות זו מתחברת היטב להיסטוריה הארוכה והעמוסה בהתרחשויות, המתפתחת כל הזמן, וההשתקפות האלוהית בהיסטוריה מתבטאת גם בגדולתה על הידע האנושי שיכול רק להתפתח ללא סוף. כאשר אדם ניגש ללמוד את ההיסטוריה, אפילו המלומד שבתחום – מבין כמה הידע ההיסטורי כולו גדול לו מלהכיל ותמיד יהיו מאורעות שלא שמע עליהם וניתוח היסטוריוני שעוד לא הגה וכתב, ונותר נבוך אל מול אלוהי ההיסטוריה. גם בספר המצליח ‘קיצור תולדות האנושות’, הייתה היריעה קצרה מלהכיל וכבר המילה הראשונה בכותר מגדירה אותו כספר מקוצר על אף העמקתו המרשימה. 

לאחר שביארנו את הקשר התפיסתי בין בורא עולם להיסטוריה האנושית, נחזור לאופן בו נערך מאבק האמונה בתחילת שנות ה90, כאשר עבר מהזירה הגלובלית לזירה המערבית. כשפיוקיאמה כבש את העולם האקדמי בהכרזתו על “קץ ההיסטוריה” במאמרו הנחרץ על כך שהסדר העולמי יתהווה באבחת יד על פי ערכים דמוקרטיים-מערביים, שהאנושות תתאחד כאיש אחד תחת כנפי הרוח המודרנית שהביאו עימם מעצמות המערב לאורך השנים – בהכרזתו שלל את האמונה בנצחיות האלוהים וקרא תיגר על עליונות הבורא במתרחש בעולם. הרי אם תכלית האל משתקפת במהלכי ההיסטוריה כולה, שגדולה היא מכל המעצמות שאי פעם היו ולבסוף קרסו, ובטח שגדולה מכל אדם שהוא. הכרזה אנושית כזו על סוף ההיסטוריה האנושית כולה, כאילו נמצא הקוד לפצח את המשוואה המורכבת שכל הזמן חזרה על עצמה בכתבים ההיסטוריים – מועלת האנושות לתפקיד ‘מפקד ההיסטוריה’ השמור לשולט העליון במציאות. השליטה במציאות אינה רק באופן ההיסטורי, היא גם מתבטאת באופן חברתי באמצעות מודרניזציה ודמוקרטיזציה מוחלטת של האנושות כולה, כחומר ביד היוצר המערבי.

לא עברו הרבה שנים עד שהתפרסם מאמר ביקורתי ל’קץ ההיסטוריה’, שהתפתח לספר, וחילק את הדעה האקדמית לשני קטבים סביב התנגשות האמונה. ‘התנגשות הציביליזציות’ של הנטינטון, יצר חוצץ רעיוני נגד “קץ ההיסטוריה” הפופולארי, וניתח את המציאות ועתידה בצורה אחרת לגמרי. בספרו האנושות מחולקת למספר ציביליזציות, כך שציביליזציה מוגדרת כאיגוד רחב של תפיסות עולם, ערכים, תרבות, שפה ועוד אלמנטים המהווים את קבוצת השייכות הרחבה ביותר שיש לאדם לפני שייכותו למין האנושי כולו, וכמובן מעל הקהילה ואף הלאום.
הציביליזציות המוכרות הן המערבית, האסלאמית, הלטינית, האורתודוקסית (מזרח אירופית) והסינית. כדי לנתח את הזירה הבינ”ל שהתגבשה לאחר הסתלקותה של בריה”מ כראוי, הדגיש את הניתוק בין המודרניות לבין ערכים דמוקרטיים. הצימאון לקדמה טכנולוגית שחבק את העולם בנפילת מסך הברזל אחרי שנות עוני ורעב רבות – אינו חופף לרצון לחיים דמוקרטיים וחופשיים, ואי הקפדה על ניתוק בין הכלי לתוכנו המהותי עלולה לבלבל ולסנוור את הציביליזציה המערבית המנצחת. הנטינטון ראה בגלובליזציה כתנועה בלתי נמנעת שתוריד מכוחם של מדינות הלאום – אך לא בכינון כפר גלובלי מערבי אחד אלא לשיפור מעמד הציביליזציות כך שיפעלו למען האינטרסים שלהם, לטוב או לרע. לדעתו ארה”ב לא תישאר מעצמת על לנצח – אלא תהנה מתקופת זוהר מסוימת, לאחריה יריבותיה יקראו עליה תיגר ולבסוף תרד מעוצמתה ובמקומה תעלה מעצמה חדשה, כפי שקרה לאורך כל ההיסטוריה.

בחיבור אל ההתנגשות הפנימית בציביליזציה המערבית בה המאמר עוסק, גישתו של הנטינטון היא נושאת דגל האמונה בבורא עולם בוויכוח זה. לא רק במובן ההיסטורי בסתירתו את היומרנות והגאווה האנושית שמסיימת את ההיסטוריה, בכך שכותב את המובן מאליו על המציאות המתפתחת ללא סוף שמלאת הפתעות היא. אלא בעיקר באופן חברתי, בהתייחסותו לרבדים החברתיים המגוונים במין האנושי כפי שהם מתקיימים באופן עצמאי ונתון בעולם, בהדגשת עוצמת כל תרבות וערכיה שלה, הנטועות היטב ועמוק בשורשי ההיסטוריה – ואין למערב את היכולת או את הצדק לפקוד שינוי תרבותי כה גורס. אלוהים ברא את כול בני האדם, גם אלו השונים ממך מאוד, כחלק משרשרת דורות אתנית, תרבותית וטבעית ארוכת שנים. מפני שהאמונה באל רואה בכל חלקי הבריאה חיוניים ומדויקים לעולם זה – הגיוון האנושי נתפס כמשהו מבורך שיש ללמוד ממנו, ולא להעלימו על-ידי השאיפה שהזולת יהיה דומה לך.

כשהמחלוקת האקדמית נדרשה לתרגום מעשי למדיניות הדיפלומטית של ארה”ב מאז שנות ה90′, גישת ‘קץ ההיסטוריה’ כבשה את לבבותיהם של מקבלי ההחלטות משני צדדי המתרס הפוליטיים והפכה למצפן המדיני, הרי מי לא אוהב לפעול כמנצח על המקהלה הבינ”ל. מצד אחד נשיאי הימין בתקופה זו, שבמקרה היו אב ובן, פעלו להפיץ את ערכי הדמוקרטיה האמריקאית ברחבי העולם גם אם בכוח הזרוע. מעיראק של חוסיין, לאפגניסטן ושוב פעם לעיראק- המערב נלחם ושאף לכל הפחות לנקמה על הפגיעות שספג מטרור הג’יהאד בהשמדתו, ולכל היותר בניית דמוקרטיה יש מאין בחברה מוסלמית דתית – מטרות שלא הושגו וגבו מהמערב מחיר עצום של משאבים וחיי אדם. מצד השני נשיאי השמאל, קלינטון ואובמה, ראו את ארצות הברית כמובילת האנושות לחיים בכפר גלובלי המכיל את כולם. הכלה הזו, המזוהה עם השמאל והפרוגרסיביים, מאופיינת במציאת חן בעיני כול כדי לקדם שיתוף פעולה, בכך ששופטת בביטחון את הזולת שבא איתה ביחסים, לפי אמות מידה נאורות שנכונות לה. “ההובלה מאחור”, כפי שהגדיר אובמה, מאמינה שההשפעה האמריקאית בזירה הבינלאומית עולה כאשר מדינות העולם מקבלות תמיכה כלכלית ושבחים לעיתונות כשמנהיגיהם מגיעים לבית הלבן בהפגנת כבוד ל’דוד סאם מאמריקה’. וכשמדינות מראות תוקפנות דיפלומטית, יבוצעו הכלה וויתורים כדי להביא את מציאות הכפר הגלובלי בו כולם משתפים פעולה כמערביים רציונליים. כך התרחש באירועים כמו אי המעש נגד התגרות צפון קוריאה, הסכם הגרעין עם איראן, שרטוט קו אדום להתערבות הרוסית בסוריה שנחצה ללא הרף וללא מענה אמריקאי וסיבוב הפרידה של אובמה בו הוא התנצל על המאורעות ההיסטוריים ביפן, ווייטנאם וקובה וקיימות דוגמאות נוספות למדיניות זו. התגובות המערביות המנומסות אל מול קריאות התיגר של המדינות המאתגרות את מעמד ארה”ב, החלישו מאוד את המעמד האמריקאי בעיני העולם, שלא התאחד סביב ערכים מערביים כפי שקיוו בזמן נפילת הגוש הקומוניסטי.

כמו שני כנפיים של אותו הנשר הפועלים כל אחד מכיוונו לאותה מטרה, כך פעלו הימין והשמאל יחד לסיום ההיסטוריה וליישום החלת ריבונות המערב על הקהילה הבינ”ל כולה. האתגרים שהציבו הציביליזציות דפקו על חלון המציאות המערבי, אך אלו רק העמיקו את הקונספציה בהסכמים נכנעים ובגדודי צבא הניצבים עשרות אלפי קילומטרים הרחק מביתם. רק ב2016, לאחר תקופה ארוכה של 25 שנים, דוקטרינת ‘התנגשות הציביליזציות’ תורגמה לתנועה פוליטית, ובניגוד לכל התחזיות מנהיגה דונלד טראמפ נבחר להיות מנהיג העולם החופשי. הוא העמיד את האינטרסים האמריקאיים בראש סדר העדיפויות, וטען שההנהגה הטקסית של קודמיו היא עול ובפועל מביאה בוז ולעג כלפי ארה”ב. במקום וויתורים והכלת האחר טראמפ העדיף הטחת ביקורת, חידוש וביטול הסכמים עבור תנאים טובים ואף הטיל ספק בחיוניות ארגונים ובריתות שהיו פרות קדושות, וקיצץ נחרצות מהכספים האמריקאיים שהועברו אליהם. מול צפון קוריאה לא מצמץ והראה למי יש יותר גדול, מה שהסתיים בהתקרבות ורגיעה מסוימת, והצהיר על שאיפותיו לסגת צבאית באחריות ממקומות בעולם מפני שמלכתחילה לא היו צריכים להיות שם. מדיניותו לא כיוונה להפחית מעוצמתה של ארה”ב, אלא למקד את המאמצים בצמיחתה האישית כפי שראוי שכל מדינה תעשה עבור עצמה. ההתייחסות הלא מתחנפת והקונקרטית הזו, שהביא עימו מהעולם העסקי, לא רק הצמיחה את תנאי החיים בארה”ב לגבהים חדשים אלא הביאו לזירה הבינ”ל את רוח הייחודיות התרבותית של כל חלק המרכיב את המין האנושי ושבאחריותו לדאוג לאינטרסים שלו אם רוצה להתקיים במציאות ההיסטורית המתפתחת, בה לפי האמונה באל לכל אחד יש יכולת וזכות להשפיע. לקראת בחירות אמצע הכהונה של טראמפ, ההצלחה והאהדה העצומה הביאה תחושה שהתנגשות האמונה הגיעה להכרעה גם במערב, והצד המאמין הוא זה שניצח במאבק. אך בתחילת 2020 הנגיף מסין התחיל להתפשט, השפיע על הבחירות, והתנגשות האמונה הופיעה בצורה חדשה.

התנגשות האמונה בזירת חוקי הטבע המנהיגים את העולם

לאחר ביסוס ההבנה שההיסטוריה לא הגיעה אל קיצה על אף הניצחון המרהיב במלחמה הקרה, האמונה באל ובמציאות המתפתחת בטבעיותה עומדת למבחן נוסף בימים אלו בפתח העשור השלישי למאה ה21. התנהגות הטבע בעולם- היבט המציאות המשקף את התכלית האלוהית ובגזרתו נערך הקרב הרעיוני בין האמונה לשלילתה. חוקי הטבע המאפשרים חיים על כדור הארץ, קיום האורגניזם התבוני שנקרא אדם וכל גרמי השמיים המקיפים אותו תמיד היו נושא לפליאה. מהתנ”ך המתאר בפשטות את האל שבורא עולם בשבוע ימים ועד איינשטיין שהודה שמאמין באלוהים, של שפינוזה. הפילוסוף היהודי-הולנדי ראה את האלוהיות בחוקי הטבע הבאים לידי ביטוי בעולמנו שכבר הפכו הם למובנים מאליהם בעיני האדם. הסיבה לקיום הביולוגי והמדעי המדויק של עולמנו אכן נשגב מהבנתנו, ועל כן מצוי אי שם בתכלית האלוהית שגם היא גדולה מהבנתנו. קטנות זו מול העולם יחד עם השאיפה הבריאה לקדם את ידיעתנו המחקרית על חוקי הטבע כדי לשפר את חיינו על פני האדמה, מכריחה אותנו לזכור שלחוקים שהורגלנו למדוד במיקרוסקופ ולנתח במשוואה יש מקורות טבעיים שמצויים במחוזות שאינם קרובים לתודעתנו, ועל כן גם להאמין שהעולם יעמוד על משכנו בשלום כי כך מתרחש כבר אלפי שנים.

שלילת אמונה בהיבט זה מתבטאת בהכרזה שכל דבר בעולמנו יכול להימדד בכלים מדעיים – ומה שעוד לא נחקר עתיד להיחקר. מפני שאין יד מכוונת הגדולה מיכולת הבנתנו כמו הבורא, ועל כן אין תכלית וייעוד לעולם שלא בני האדם יקבעו – פלא הבריאה עומד בסימן שאלה תמידי מפני שגדולת קיום החיים על פני כדור הארץ מנומק כעת על ידי צירוף מקרים הסתברותי נדיר שהחל מלפני מיליוני שנים. על כן איננו יכולים לדעת מתי ההסתברות תהיה לרעתנו, ולכן האנושות אמונה על משמר אי-הוודאות שבטבע באמצעות המדע החוקר. זאת בניגוד לאמונה בבורא עולם, השואפת לחקור אך מקבלת את אי-הוודאות שבעולמנו בהבנה ושומרת על הנחה אופטימית שהעולם לא ייהרס לפתע. שלילת האמונה דוחפת את האנושות לחקר מדעי ואובססיבי בכל תחומי החיים מתוך לחץ, כי אם לא נדע לא נוכל להתכונן לנורא מכל ולשמור על עולמנו בחיים. יותר מהדאגה לקיום הטבע והעולם, מלחמת ההשכלה באי-הוודאות נעוצה בעיקר בסלידה מההתנהגות האנושית המסורתית, שכתשובה לאי-הוודאות בעולמנו נתנה מקום אדיר לאמונה לא שכלתנית בגורם עליון -שלטענתם היא הודאה בהפסד התבונה, מה שגישה זו אינה יכולה לקבל. לפי ניטשה, שולל אמונה גדול – אלוהים לא המציא את האדם, אלא האדם המציא את אלוהים כדי לאפשר חיים נוחים יותר, כך שהשאלות הלא פתורות יושלכו על היושב במרום. עלינו להתעמת עם השאלות האלו ללא מורא, עד שהאנושות תבין את כל רזי העולם.

תחילת העשור הטוטליטרי

כשהגיעה הקורונה אל חיינו עם סרטוני האימים מסין, כל העולם היה משוכנע שטוב אם ניסגר בבית עד שנדע כמה גדולה הצרה שנפלה עלינו. החודשים עברו ונבואת רבבות המתים במגפת קץ האנושות לא התקיימה תודה לאל. למרות זאת, המדיניות הממשלתית והדיווחים התקשורתיים לא נורמלו להיקף הקטלניות של הקורונה. כשלכל מאומת בבדיקה מייחסים מחלה מסכנת חיים, והמאומתים ממלאים את הגרפים בגלי התחלואה המפחידים שעולים במסכים – המדיניות המתאימה היא מניעת הדבקה, שהיא מניעת מגע אנושי ככל האפשר. לא ארחיב על הנזק העצום וחוסר היעילות שגורמת מדיניות מניעת ההדבקה, ובראשה סגרים, אלא על הפרדיגמה הזו כמייצגת את שלילת האל בוויכוח סביב הנגיף. וירוסים ומחלות התקיימו ופגעו באנושות משחר ההיסטוריה, ואף היו מגיפות שהרגו אחוזים ניכרים מאזרחי העולם. אף על פי שנגיף הקורונה אינו בין עשרת המגפות הקטלניות שידענו, קיימת השאיפה המלחמתית לקטוע שרשראות ההדבקה ולשטח העקומה וכך לצמצם את ההתפשטות. אולי גרמו לדרך הפעולה הזו להישמע הגיונית, אך יומרני לחשוב שהממשלה יכולה להתחקות אחר כל צעד של נגיף נשימתי מדבק שמטייל בעולם כתוצאה מהמציאות הטבעית (או המעבדה בווהאן). אם כך זוהי נקודת מפנה רדיקלית בתגובה האנושית כלפי ווירוסים נשימתיים המתקיימים במציאות ותמיד הוכלו בתודעה החברתית על אף המחיר שקטלו. כך משנת 2020 כבר לא נורגע ע”י רופא המשפחה החייכן שמדובר רק ב’וירוס שמסתובב’- אלא נקבל הפניה לבדיקה תוך שמירת מרחק ועטית מסיכה. כל זה נובע מתחושת אי-וודאות המתוחזקת לאורך זמן מנגיף מסוכן המאיים על חיינו, תחושה המובילה ללחץ ופחד. כשנעלמת האמונה באדנות האל על מרחב האי-וודאות במציאות, האדם מפסיק לחפש משמעות ומעוניין להיאחז בכל מה שנותן שברי וודאות. כך עלינו לייצר כמה שיותר וודאות על הנגיף החדש, באמצעות ניהול מעקב קפדני אחרי תנועתו במרחב – מה שסמוי מהעין אנושית ושמור לבורא העולם. הניסיון לייצר וודאות לציבור שמצוי בעלטה נעשה באמצעים חזותיים כמו גרפים, נתונים וסטטיסטיקות מחמירות המדווחות בחדשות כפי שמתואר המתרחש בשדה הקרב בשעת מלחמה. שלילת האמונה מובילה לשלילת הוודאות שהעולם שמור בהשגחה, ומביאה לרדיפה אחר אסמכתאות שנקלטות בעין האנושית המאשרות לנו שהכול בסדר, משהו וודאי בתוך עולם אי-וודאי. על כל אדם החובה להישמר מהקורונה לא מפני הקטלניות ההרסנית של הנגיף, אלא מפני סכנת ההדבקה שהפכה קיומית – למרות שההדבקה היא טבעית לאדם. החיים בעולם הוכרזו כמסוכנים ולפיכך כל אדם צריך להיות בחשש מודע  ולשמור על עצמו והסובבים אותו לפי קודי התנהגות יומיומיים וקבועים, למרות שהאדם מפיץ מחלות מאז ומתמיד. הרצון הממשלתי העז לשינוי ההתנהגות במרחב הציבורי היומיומי כדי למנוע הדבקה ויראלית, מזמין הסבר חלופי בנוגע למניעים הבריאותיים של מקבלי ההחלטות, ‘קונספירציות’ על כך שאינם חפצים בבריאותנו אלא בשעבוד החיים החברתיים אל חרדת הקורונה המייצרת חברה צייתנית שמוותרת על זכויותיה מרצון על מזבח המגפה. גם אם כך הדבר, מתוך הסתכלות בריאותית בלבד ניתן להציע חלופה שפויה ויעילה למדיניות ההרסנית.

מאחר וההדבקה אינה סכנה קיומית מפני שהקורונה איננה סרטן שמתפשט באוויר, מניעת ההדבקה לא רק שאינה מוצלחת ויומרנית אלא אינה נחוצה כלל. האמונה באל אינה דורשת מהאדם כניעות אל מול המציאות והפקרתה לגורל, אלא עשייה שאפתנית וצנועה יחד מתוך הכרה במגבלות הטבועות בנו. במקום מעקב אחר הימצאות ווירוס בקרב כלל האוכלוסייה, ובתוכה אנשים בריאים, האמונה באל תמקד את הטיפול במיעוט הנדבקים המגיעים למצב חמור ותמקד את כלל המאמצים והמשאבים בהשארתם בחיים. אם מניעת ההדבקה מנסה לשים את ידה על כל מפגש אנושי ואף למנוע אותו בסגר, פרדיגמת הצלת החיים מבינה שאין זה ממקומה של הממשלה לנתר ולעקוב אחר התנועה של הנגיף, אשר תסתיים במעקב אחר האזרחים כולם. מעבר לצדק, היכולת לעקוב אחר כל נשימה ובה הווירוס שמורה לבורא עולם, ואל לנו לנסות להעלות את ההתארגנות האנושית בדמות הממשלה לרמת הקב”ה ולהחליפו. פרדיגמת הצלת החיים בקרב האמונה הזה הטבע עדיפה מכמה בחינות עיקריות. מבחינה בריאותית, הרי ברור שיותר חיים יינצלו כאשר המיקוד יהיה יעיל במיעוט חולים מאשר באוכלוסייה כולה. מבחינה חברתית, בכך שאינה דורסת את כל תחומי האחרים לקורונה ולא סוגרת אותם בכוח הזרוע השלטונית. מבחינה מוסרית, שאינה מכתיבה לאנושות כיצד להתנהג ברמה יומיומית ומכינה תיעדוף בין אנשים חיוניים יותר לפחות. וכל אלו נכונים עוד יותר כאשר יש חיסון ותרופות באחוזי יעילות כה גבוהים. אם כך, איך המחשבה הבריאה הנותנת למציאות הטבעית להתפתח מצויה בשוליים החברתיים ומתויגת כנחלתם של משוגעים וקונספירטורים?

בציביליזציה המערבית והדמוקרטית, כל נושא שעולה לדיון ציבורי זוכה להשמעת עמדות מכמה כיוונים שונים בפלטפורמות התקשורת המרכזיות. אך משום מה הדבר אינו מתרחש בנושא חשוב כמו הקורונה, המשפיע על חיי האזרח בצורה כה ישרה ועמוקה, ונשמעת רק עמדה אחת יחידה בכלל הערוצים והפרדיגמה הופכת מרכזית ויחידה ואף רודפת בארסיות את החושבים אחרת ומכתימה אותם כאגואיסטים עם דעה לא-לגיטימית. התנהגות מחשידה זו, של סימון מתנגדים וקידוש פרדיגמה אחת המייצגת את שלילת האמונה, מעמיקה את ההבנה שאנו בפתח עידן טוטליטרי והתנגשות האמונה רחוקה מלהסתיים. הרי אם המקדמים את הפרדיגמה בממסד השלטוני והרפואי היו שומעים ועונים בהגינות לטענות המבקרים תוך דיון פתוח בקבינט, האמון בטוהר מניעיהם לא היה מתערער מהשורש. מהלכים מחשידים כמו תסריטי האימים שלא התממשו, הפחדה תקשורתית שלא תואמת את העובדות, הקנאות הממשלתית האגרסיבית לאג’נדת שלילת האמונה, בתוספת לחצים חוקיים כנגד כלל החברה שרובה המוחלט לא בסיכון להתמגן בחיסון מטכנולוגיה חדשנית שפותח במהירות היסטורית. חוסר רצון להתמקד בהצלת חיים בפועל יחד עם הרצון להעצמת החרדה בתודעה הקולקטיבית – מאפשרת לשלטון המערבי להעצים את סמכויותיו לרמות לא דמוקרטיות, ולדרוש ציות מלא.

 סיכום
המאבק האנושי סביב האמונה באל בורא העולם לא מסתכם באופן המוחשי כקרב בין מעצמות בהשפעתם על מדינות אחרות, משאבים, כוח ויוקרה כפי שנלחמו במתיחות ארה”ב ובריה”מ במאה ה20. המאבק מצוי ברבדים עמוקים יותר של האנושות, בזירה הרוחנית והפנימית של התודעה דרכה אנו מפרשים את המציאות שמתקיימת בעולמנו, זאת היא ההשפעה של האמונה באלוהים על החברה האנושית. הוויכוח על קיומו של בורא גדול מאיתנו לא יסתיים לעולם, אך האיכויות והמידות שאמונה כזאת מביאים לרוח האנושית חשובה יותר מכל ניצחון בוויכוח. יש שיגידו שהאל מנמיך את בן האנוש מהגבהים אליהם יכול להגיע – אך אמונה זו אינה מנטרלת את גדלות האדם, אלא מלמדת אותו ענווה ושמירה על אופטימיות חסרת פשרות. כמו בחיים הפרטיים, כך בחיים הקולקטיביים כאשר החברה נדרשת להכריע במדיניות מסוימת בה היא רוצה לנהוג – האמונה באלוהים היא הכרחית ומועילה כפי שהוצג במאמר בנוגע להיסטוריה האנושית ולחוקי הטבע. מאחר והאל כן מעצים את הרוח האנושית מגלמת בתוכה סכנה שהאדם יכול לבחור בה ולהפר האיזון הבריא בין קדמה וענווה מול הבריאה – כך שהאדם התבוני יתעצם ויטפס עד שיגיע לגבהים שאינם שייכים לו, שהנפילה מהם היא כואבת. טבעי שטיפוס אנושי כזה יתקיים בציביליזציה המשכילה שנוסדה על ברכי המונותאיזם, אמונה שהעניקה לאדם דרור יותר מכל תרבות אחרת. עוד יותר טבעי שרצון האדם למשול בהיסטוריה יגיע בשעה שגאוות הניצחון מצויה בשיא כל הזמנים, וטבעי שהרצון למשול בטבע תגיע כאשר הטכנולוגיה בשיאה, עד כדי שבריאת מודעות עצמאית (AI) נמצאת בכיסנו האחורי.  

מאת: עידן דבן