יום רבין
י״ג במרחשוון ה׳תשס״ח (אוקטובר 25, 2007)
ב”ה חשון תשס”ח
הויכוח המתעורר באופן קבוע סביב ימי הזיכרון לרבין – הויכוח הזה אינו רלוונטי. פרובוקטורים מסוגו של יוסי ביילין, ייזכרו פתאום בקיומו של הבורא ובחשיבותה של הנקמה – נקמה ביהודים כמובן. הערוץ הראשון והערוצים שקיבלו זיכיון מן האח הגדול, ינסו לסחוט עוד טיפת שינאה עסיסית מן היום הזה, הסופרים השופטים הפרשנים – כלומר “חבורת שלטון החוק” – ינצלו עד תום את הריטואל השנתי בכדי לבסס את אדנותם ולהזכיר לרוב הגדול, שזה – או להרכין ראש בהכנעה, או להיות בצד של יגאל עמיר. הציבור העייף, יפהק, ויזפזפ בתקווה למצוא משהו אחר וכמובן ייפול שוב על אותם טכסים ואותן קלישאות. בבוקר תנסה המורה, על פי התקשיר, ללמד את הילד את מורשתו של רבין, היא תתאר את בגדי המלך היפים, ואל דאגה – שום ילד סורר לא יצביע על מבושיו.
מן העבר השני יתעורר אותו מיעוט “מעצבן” שמתעקש לנבור בתיבה השחורה ולעורר שוב את אותן שאלות.
אין לי מושג מי רצח את רבין. אולי היה זה עמיר, אולי לא. יותר מדי שאלות ויותר מדי התחכמויות והתעלמויות שיכנעו אותי שכל קשר בין האמת לבין הגרסה הישראלית הרשמית – מקרי בלבד.
מה קרה שם באמת – אינני יודע. וזה גם לא כל כך מעניין אותי. עיקר המוטיבציה של ה”מעצבנים” הללו נובעת מן המחשבה שגילוי האמת, כלומר שליפת אותה יתד שהשמאל היטיב כל כך לנצל לצרכיו, תפיל את כל המבנה שנשען עליה. ובאמת רצח רבין היה מתנת שמיים לשמאל הקיצוני. אם עמיר אכן רצח את רבין – הרי שנתן בכך את הדחיפה המשמעותית ביותר לקידום תהליך אוסלו. קודם לרצח היתה התנגדות עממית רחבה. רצח רבין נתן בידי שמעון פרס צ’ק פתוח לעשות ככול שיחפוץ ללא התנגדות כל שהי. הטענה כאילו הרצח עצר את אוסלו היא שקר מוחלט. בזכות הרצח קיבל תהליך אוסלו את ההזדמנות המושלמת להתממש – ופרס אכן ניצל את ההזדמנות הזו ורוב הנסיגות הצהליות משטחי c התבצעו באותה תקופה.
גילוי האמת לא ישנה את התוצאות – גם לא את תנופת ההתרסקות הנוכחית. נתאר לעצמנו שמחר בבוקר קם אדם ומתוך יסוריי מצפון מתוודה ומוכיח בעליל שהוא זה שרצח את רבין. וכל תאוריות הקונספירציה מתבררות כנכונות – יגאל עמיר הופך לדרייפוס ובארי חמיש לאמיל זולה. האם התרחשות שכזו תעצור את המשא ומתן על ירושלים?
התשובה היא – חד משמעית לא. העניין ייקבר בהענשת הרוצחים האמיתיים ושותפיהם ותו לא. תהליכי הקריסה יימשכו משום ששורשיהם עמוקים הרבה יותר מפרשת רבין. בדיוק כמו בפרשת ארלוזורוב – הרצח שהיה או לא היה המאיץ – לא היווה את הסיבה לדחיקת המחנה הלאומי אלא את המאיץ בלבד. שורש האסון נעוץ ביכולתה של חבורה קטנה לשלוט ולאכוף את ערכיה על הרוב היהודי בארץ ישראל. היכולת הזו נובעת מחסך בסיסי בתרבות שלטון בקרב הרוב היהודי. שום קיצור דרך לא יחליף את הצורך לתקן את העיוות הבסיסי הזה.
