ירושלים והר הבית, אונסק”ו וטראמפ – ואיך כל זה קשור לחג הסוכות

ירושלים והר הבית, אונסק”ו וטראמפ – ואיך כל זה קשור לחג הסוכות
“השולט בהר שולט בארץ” – אורי צבי גרינברג
“הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת” –
מתוך תפילות החג
ירושלים אינה רק עוד עיר בירה. ירושלים היא תמצית הקיום הלאומי. היא עשויה מהיסטוריה בת 3000 שנה מגעגועים בני 2000, מתקוות, מקדושה, משבועת חתנים, מדם, יזע ודמעות – אין מדינה יהודית בלי ירושלים.
הר הבית הוא המקום המקודש בתבל. זהו המקום בו בחר אלוהי ישראל להשכין שכינתו בעולמו, המקום בו מתחברת הפיסיקה והמטה-פיסיקה – המקום בו נברא אדם הראשון ונעקד אבינו יצחק, המקום בו נוצקו החיים והאומה, המקום בו עמד מקדשנו הראשון ומקדשנו השני – וכפי שבאורח פלא, התגשמו רוב הנבואות בדבר שיבת ציון, כך יתגשמו שאריתן, ובבוא העת ישכון בהר לנצח – מקדשנו השלישי.
הר הבית כמו לב באיברים, ההר הוא ליבה הפועם של הארץ. יפה זיהה אצ”ג, באחיזתנו בהר, את המדד לריבונות ישראל בארץ כולה. כשאנו מאבדים את אחיזתנו בהר, הלב חולה, זרימת הדם מתמעטת והאיברים מתדלדלים. כשהשליטה בהר נמסרת בפועל לווקף הירדני, ירושלים חוזרת ונחלקת ועיירות הספר מתרגלות לטפטופי טילים הזולגים במהרה לערים הגדולות כפי שאיש לא שיער בעבר. קו ישיר עובר בין הפקרת ההר לערעור הלגיטימיות על עצם קיומה של מדינה יהודית בכל מקום בארץ – ערעור שצף ועולה כיום אצל המכובדות והנאורות שבמדינות.
כשאנו אומרים במעשינו – אין לנו חלק בהר,
אומר זאת העולם באונסק”ו.
וכשאומר זאת העולם,
אובדת הלגיטימיות לאחיזתנו בארץ.
וכשאובדת הלגיטימיות לאחיזתנו בארץ –
נוצקת הלגיטימיות לתקוף אותנו וחוסר הלגיטימיות שלנו להגן על עצמנו.
הנה כי כן, הויתור על ההר לא מונע מלחמה –
אלא מביא אותה.
ולכן –
צבא ההגנה המשמעותי ביותר לישראל – הוא אלו המתעקשים לשמור את הקשר המקודש של עם ישראל להר הבית, אלו הזוכים לקיתונות של בוז והשפלה מצד הווקף המוסלמי להתעמרות והתעללות מצד משטרת ישראל ומערכות המשפט שלה ולדה-לגיטימציה מצד רוב אמצעי התקשורת.
ה”אסטרטגיה” של ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, היא התנערות ממימוש הריבונות בהר וגלגול ה”בעיה” לדורות הבאים. ה”אסטרטגיה” הזו הובילה לפיחות זוחל במעמד העיר, לחלוקתה בפועל מחדש ולהעברת מירב הריבונות בלב בירת ישראל – בהר הבית – לידי הווקף הירדני.
התוצאה היא שכיום, במקומות בהם שיחקו ילדים יהודים בבטחה במזרחה של העיר, כבר לא דורכת כף רגל יהודי. כיום לא ניתן לבנות בית בירושלים בלי אישור אישי של ראש הממשלה עצמו.
ההחלטה למסור את מפתחות ההר למוסלמים, מיד עם שחרורו – שווקה כתבונה מדינית, כ’ריאל פוליטיק’ של שר הביטחון דיין. אולם האמת היא שלא מדובר היה באילוץ אלא באסטרטגיה. כבר במלחמת השחרור הובילה אסטרטגיה מכוונת לנפילת הרובע היהודי ולאובדן ההזדמנות לשחרר את ההר. קודם למלחמת ששת הימים התנגד דיין לשחרור העיר העתיקה (וגם שרי המפד”ל) ואפילו מח”ט הצנחנים המשחררים – מוטה גור ז”ל – משוכנע היה שכיבושו זמני ושבתוך זמן קצר יוחזר ההר לידי הירדנים.
הישראליות לא רצתה את “כל הוותיקן הזה” – כלשונו של דיין.
גם הדתיות לא רצתה, את ההר המחזיר את התורה, מן המימד הדתי למימד התרבות הלאומית. זו סיבת העומק להתנגדות החרדית לשיבת היהודים אל ההר כיום.
כי בשורש – אין דבר יותר אנטי דתי מהר הבית והמקדש.
ירושלים היא מבוע של סכסוך הזהות הפנימי בתוך החברה הישראלית. הסכסוך שבין הזהות הישראלית והזהות היהודית. השיבה אל ההר היא הסינרגיה שבין התרבויות – זה קרה לשעתיים בתשכ”ז. ההר נמסר והעיר נחלקת משום שהזהות הישראלית/דתית – בורחת מן השיבה אל הזהות היהודית/תרבותית שמתעקשת להישאר בגלות.
הערבים אינם הסיבה, הערבים הם האמצעי.
ירושלים אינה מופיעה בקוראן ולו פעם אחת. כשהמוסלמים בהר, הם משתחווים דרומה, אל מכה – ומפנים אל כיפת הסלע, אל אבן השתיה, אל מקום קודש הקודשים וארון הברית – את אחוריהם.
ישראל מקדשת את ההר למוסלמים כדי לברוח ממנו, ומקדשת על עצמה – מלחמת עולם.
אונסק”ו זו רק ההתחלה ושום טראמפ לא יציל אותנו מעצמנו –
להיפך.
אז מה עושים עכשיו?
עכשיו יוצאים לסוכה.
הזדמנות חד פעמית במעגל השנה לשבת בבית עראי תחת כנפי השכינה ולשוב ולהתחבר
לסוכת דוד הנופלת.