מי כאן השודד?

אני מבקש לדבר על עניין שמטריד אותי כבר תקופה ארוכה, מסוג הדברים שאינך יודע עם להתעכב עליהם, אם לעשות מהם עניין או לוותר, סוג הדברים שנדחקים תמיד לקרן זוית מפני הדברים שכבייכול בוערים באמת.

אממה… הדברים הכביכול קטנים האלה, מצביעים על משהו הרבה יותר גדול.

העניין שאדבר עליו היום, הוא הסתרת פניהם של חיילי צה”ל.

בעבר, הסתיר צה”ל את פניהם של טייסי חיל האויר בלבד. אולי כי ברור היה שטייס יודע דברים שהאוייב חושק בהם במיוחד. טייסים בחילות אויר אחרים, לא כיסו את פניהם. ובכן כך זה היה ולא שאלנו שאלות.

אני יכול להבין שלוחמי דובדבן – למשל – צריכים לכסות את פניהם. הם הרי אמורים להסתערב, ולא רצוי שהשבאב בג’נין, יזהה פתאום את פניו של הבחור המקומי כביכול, כחייל שאתמול הופיע בטלוויזיה.

בקיצור – כשיש סיבה מבצעית לעניין, אז לגמרי ברור מדוע זה נחוץ.

אבל הביטו בשתי התמונות הללו

הראשונה צולמה בבית החולים, שם מאושפז הלוחם שהסתער בגבורה ונפצע בפיגוע בשער בשער שכם.

השניה, צולמה אף היא בבית החולים, שם מאושפז החלאה שרצח עם חברו בגרזנים, שלושה יהודים בעיר אלעד.

ועכשיו – מצא את ההבדלים…

לוחם מג”ב לא אוצר בקרבו מידע רגיש. מדוע הסתרת הפנים גלשה אל כלל חיילי צה”ל?
אומר לכם מדוע זה צורם לי.

ראיתם פעם סרט ישן על שודדי בנקים

השודדים מכסים את פניהם – נכון?

האנשים ההגונים, הציבור הלגטימי, לא חש צורך לכסות את פניו.

איך הגענו למצב שחיילי צה”ל מליטים פניהם כמו שודדי בנק ואילו הרוצחים המתועבים מישירים פניהם למצלמה?

העניין הקטן הזה, המעצבן הזה, מצביע על משהו גדול מאוד שקרה לנו בלי ששמנו שלב.

כשויתרנו על הזהות ועל הצדק בעיירה שלנו,

הערבים הפכו לבעלי הבית
ואילו אנו הפכנו

לשודדי הבנק.