הם לא אוהבים את ילדיהם?

מדוע בוחרים הורים להזריק לילדיהם, ללא שום צורך רפואי, ולמרות תופעות הלוואי הקשות שהתגלו עד כה, ולמרות אזהרות גדולי המומחים בארץ ובעולם –  חומר ניסיוני מפוקפק, המסכן לשווא את בריאותם.

הקדמה מס’ 1 – פוליטיקה

ישבתי בוועדת הבריאות של הכנסת בדיון על חיסון הילדים. להפתעתי, רוב המושבים בחדר הוועדה נותרו מיותמים. הח”כים היחידים שהעזו לבוא ולשאול שאלות (אפילו לא להתנגד!), היו חבר הכנסת איתמר בן גביר  מ’עוצמה יהודית’, וחבר הכנסת גדי יברקן מה’ליכוד’. בהמשך הצטרפו שנים בכדי לאזן את השנים ולתמוך בעמדת משרד הבריאות, ח”כ ליצמן מ’יהדות התורה’ (ששימש בעבר כשר הבריאות) וח”כ אלון טל מ’כחול לבן’ – שמבקש לצמצם בשליש את הילודה בישראל((https://israeltomorrow.co.il/קיצור-ילודה/)).

הדיון בוועדה היה כמובן חותמת גומי להכרעה שנפלה זמן רב קודם לכן. ובכל זאת, את ההצגה צריך לנהל. וכך – יצאה מגדרה יושבת ראש הוועדה -ח”כ עידית סילמן – כדי לנסות ולשכנע כי הדיון יתנהל בצורה א-פוליטית ועניינית, לכל הדעות תינתן האפשרות לבוא לידי ביטוי – וכו’ וכו’

המציאות היתה כמובן הפוכה לחלוטין. הזמן שניתן למתנגדי עמדת משרד הבריאות לומר את דברם, עמד על 17% (!) מסך כל הזמן הרב (כחצי שעה מתוך כמעט 3 שעות דיון) שהוקדש לדיון. ד”ר שרון אלרועי פרייס – ראש שרותי בריאות הציבור, וד”ר בועז לב – ראש הצט”מ (צוות הטיפול במגפות) הציגו במשך כשעתיים (!) מצגות עמוסות לעייפה בנתונים. אל הדעה התומכת הצטרפו גם רופאים מטעם משרד הבריאות –  בתוך חדר הוועדה, ומחוצה לה  – בשידור ‘זום’. 

כשניסינו – ח”כ יברקן, ח”כ בן גביר והח”מ – לשאול שאלת הבהרה – מיהרה יו”ר הוועדה לחסום בכל מחיר את האפשרות הזו, וכשהגיע סוף סוף זמן התגובה,  החלה יו”ר הוועדה לצרף לדוברים הממתינים שעות בחדר הוועדה, עוד ועוד דוברים ב’זום’ – כאלה שניתן בקלות להשתיקם במידת הצורך בלחיצת כפתור. 

מבין שני הפרופסורים, המומחים היותר גדולים בתחום,  שבאו להביע עמדה אחרת – פרופ’ שושי אלטוביה ופרופ’ צביקה גרנות – רק לאלטוביה התאפשר לדבר כמה דקות (ונאומה הופרע שוב ושוב).

כבר בתחילת הדיון הבנתי שח”כ סילמן תעשה הכל בכדי להביא לכך שלא יוותר זמן עבורי. למעשה ניהלתי מולה במשך שעתיים “קרב” שאילץ אותה לאפשר לי לומר את דברי. שלא כהרגלי – קראתי מדי פעם קריאות ביניים על מנת שתמהר להשתיק אותי ואגב כך להסביר שתינתן לי האפשרות לדבר בתורי… ובהמשך אף שאלתי אותה ישירות “האם את מתכוונת לאפשר לי לדבר” – סילמן נאלצה כמובן להשיב בחיוב – אבל גם זה לא הספיק ולמעשה לקחתי לבסוף את זכות הדיבור יותר מאשר קיבלתי אותה. תוך כדי דברי, כשהבינה שאני עלול לקלקל את ההצגה… “שכחה” לפתע יו”ר הוועדה את תפקידה והחלה לתפקד כאופוזיציה לכל דבר. העיקרון שקידשה כל העת (לתת לדובר לדבר ללא הפרעה) נעלם כלא היה,  והיא פצחה בנאום מקביל לשלי בניסיון לסתור את דברי,

שימו לב:

“במערב אין כל חדש” – וכך גם בפוליטיקה. ההתנהלות המבישה של הגברת סילמן, היא לצערנו חלק מהמשחק הפוליטי – אולי לא בדרגות כאלו של בוטות וציניות, אבל כל עניינה של הפוליטיקה, ובמידה רבה גם של הדמוקרטיה – הוא אחיזת עיני הציבור כאילו שהוא הריבון והוא המחליט.

בדיקטטורה, האזרח מבין שהוא לא בעל הבית.

בדמוקרטיה, הוא חושב שכן…

וככל שהלגטימיות של האוחז בשלטון קטנה יותר, כך חשוב לו יותר לשמר את האשליה הזו.

מדוע אם כן מצאתי לנכון לתאר את כל המשחק המלוכלך ולצערנו המקובל למדי שהתנהל בוועדה? הרי אנו רגילים לכך – כך פחות או יותר זה עובד תמיד?

התשובה היא שבמהלך ה’קרב’ השקט שהתנהל ביני לבין יו”ר הוועדה, המתאמצת לתמרן את הדיון כך שלא אוכל לדבר, שאלתי את עצמי – 

“זו הרי אם צעירה, ילדיה לא חשובים לה”? 

הרי הדבר הבולט ביותר בדיון וועדת הבריאות בעניין חיסון הילדים, היתה העובדה שהילדים כלל לא נכחו באולם הוועדה. מה שנכח שם הוא הצורך לנצח. 

הביטו שוב באופן ההתנהלות של עידית סילמן

שוב ושוב מנסה ח”כ יברקן לשאול שאלה, לנהל דיון. שני פרופסורים מכובדים יושבים שם ויכולים לתרום יותר מכל דובר אחר לבירור מדעי רפואי ענייני של הסוגיה, אך זמן הדיבור והיכולת לשאול שאלות נשללו מהם למעשה. כלומר ברור לחלוטין שיושבת ראש וועדת הבריאות ממש לא התעניינה במהלך הדיון בגורלם של  ילדי ישראל. מה שעניין אותה הוא לצלוח את הדיון חסר הטעם הזה  – דיון שכל עניינו היה לסרטט את העיגולים סביב החץ (המזרק…) ותו לא – ולסמן ‘וי’ פרוצדורלי כאילו (!) שהתקיים דיון בגורל הילדים.

חוזרת אם כן ועולה השאלה – לאבות בנט וד”ר בועז לב, לאימהות ח”כ עידית סילמן ושרון אלרועי פרייס, לא חשוב לברר את האמת באשר לתהליך הרפואי הבלתי הפיך שהם משיתים על ילדיהם? רק הפוליטיקה מעניינת אותן? הרי גם אם הן משוכנעות שהזרקת הילדים בחומר הנסיוני של פייזר, היא הצעד הרפואי הנכון, הרי גם אז, למען הסר כל ספק קל שבקלים, סילמן ופרייס היו צריכות להילחם על כך שפרופסור אלטוביה ופרופסור גרנות ידברו באופן חופשי ויציגו את עמדתם – לפחות כפי שהתאפשרה הצגת עמדת משרד הבריאות?

למעשה, צריכה היתה עמדת הפרופסורים אלטוביה וגרנות, לקבל יותר זמן ותשומת לב מעמדת משרד הבריאות שאותה כמובן כולם מכירים היטב.

אז מה באמת קורה פה?

הן לא אוהבות את ילדיהן?

הקדמה מס’ 2 – גרמניה

שימוש בדוגמאות מתקופת המשטר הנאצי בגרמניה, הוא שימוש בעייתי ביותר. כל רמז המנסה להשוות בין המתרחש בישראל למתרחש באותה תקופה אפלה, זוכה לביקורת קשה – ובדרך כלל בצדק. ישראל היא מדינתם של הניצולים. להעמיד בכל צורה שהיא את מדינת ישראל ועוולותיה, על מישור מוסרי שווה לזה של גרמניה הנאצית – זהו עוול חמור מאוד((וזה בדיוק מה שעושה בצורה מתוחכמת, מוסד ‘יד ושם’ כאשר הוא מסביר כי ‘בכל אדם מסתתר נאצי קטן’ ומכשיר למעשה את הפיכתם של ישראל וצה”ל לנאצים החדשים – ואת ה”פלסטינים” לקורבנות שהחליפו את היהודים של אז (ראה בהרחבה במאמרי ‘ימי הזיכרון’.)). אישית אני משתדל להימנע משימוש בתוצרת גרמנית, כח”כ, אף ניסיתי למנוע נשיאת נאומים בגרמנית (של נשיא הפרלמנט האירופי) במליאת הכנסת ואינני מקל ראש כלל במשקלה של ההיסטוריה הטעונה שיש לנו מול גרמניה ועברה המדמם. הקלות הבלתי נסבלת שטראומת השואה מנוצלת בצורה פופוליסטית בוויכוחים הפנימיים, מקוממת אותי, משום שהיא פוגעת ביחודיות השואה ולכן בזכרון השואה.

אלא שקל מאוד לבלבל בין שימוש דמגוגי ומניפולטבי בטראומת השואה – שהוא כמובן פסול מעיקרו – לבין החובה המוסרית ללמוד את לקחיה. העם הגרמני לא היה עם של רוצחים, היה זה עם תרבותי ונאור, עם שעמד בחזית הקידמה המדעית והרפואית. 

אם אנחנו – עם הקורבנות – נאטום עצמנו מללמוד את הלקח, כיצד נוכל לצפות לכך מעמים אחרים?

 יש הבדל תהומי בין השוואה לגרמניה הנאצית, שכמובן אינה מקובלת בשום אופן – לבין שימוש במקרי קיצון היסטוריים, לצורך בחינה ואפיון תהליכים חברתיים ואנושיים שיכולים לקרות לכל בן אנוש, על מנת ללמוד כיצד להתרחק מהם.

דווקא המחקר הרפואי מדגים זאת היטב. בכדי להבחין בחיידקים ולהתריע בפניהם, נותנים להם להתרבות בצלחות פטרי – שם מייצרים עבורם ‘מציאות’ קיצונית המאפשרת התרבות מהירה. כלומר כדי לבחון תהליכים חברתיים ואנושיים שבמציאות רגילה קשה להבחין בהם – ניתן ונכון ללמוד כיצד התרחשו התהליכים דווקא במציאות קיצונית. אם אנשים נורמליים, מגיעים להתנהגויות שמעוררות שאלות קשות כפי ששאלנו בכותרת המאמר הזה, נכון וראוי לבחון כיצד התנהגו אנשים נורמליים במציאות קיצונית – לא בכדי להשוות חלילה בינם לביננו, אלא בכדי להבין ולהבחין ב’חיידק’ כשהוא עוד קטן, לראות כיצד התרבה במהירות בצלחת הפטרי של ההיסטוריה, ולדעת להיזהר מחיידקים דומים שעלולים להופיע אצל כל אחד מאיתנו.

האם הגב’ אלרועי פרייס היא אישה רעה? אינני מכיר אותה ולכן מניח שכרוב בני האדם, גם הגברת פרייס חפצה בטוב. האם הרופאים שתומכים בהזרקה הם פשוט רופאים טיפשים שבמקרה עטו לפתע את חלוק הרופא והסטטוסקופ הולבש בטעות על צווארם? – ברור שלא.

ואולם הבעיה היא שגם הרופא הזה, לא היה (מן הסתם) אדם רע, וברור ש’הר’ דוקטור בגרמניה הנאורה של תחילת המאה העשרים, למד והשתלם לא פחות מהרופאים בימינו עד שזכה לעטות את החלוק הלבן והסטטוסקופ.

רוב בני האדם חפצים בטוב, וכך היו גם אזרחיה של גרמניה. ואולם מבט ב’צלחת הפטרי’ של התקופה האפלה ההיא, מלמד כי תהליכים מסויימים, מסוגלים אכן לשבש לחלוטין את שיקול הדעת המוסרי והמקצועי. אי אפשר לוותר על המבט הזה – לא בצלחת הפטרי הגרמנית ולא בצלחות פטרי של אומות אחרות (כולל ההיסטוריה הלעיתים אפלה, שלנו, כאן בישראל) גם אם כמובן הדבר יעורר מתקפות דמגוגיות.

מה יכול לבוא קודם לדאגת אם?

ראשית עלינו לקבוע בצער כי המוסכמה כאילו אהבת אם ודאגתה לגורל בניה גוברת על כל ערך או אינטרס אחר, לא עמדה מעולם במבחן המציאות. האם המוסלמית העולצת על מות בנה היא כמובן דוגמה קיצונית מתוך תרבות מעווותת והרסנית. 

ואולם גם אם נתרחק מאוד מדוגמאות קיצוניות, ונתייחס אל עצמנו – אנו ההורים במדינת ישראל המוקפת אויבים החפצים להשמידה – האם אנו הורים אחראים כאשר אנו מגדלים את ילדינו בארץ הזו? שולחים אותם לגיוס חובה ומחנכים אותם לפטריוטיות ולחתירה לשירות קרבי? האם הזהות הלאומית, או פשוט ההרגל והנוחות, לא גוברים במקרה זה על הדאגה לילדים?

ומה לגבי מתנחלים שילדיהם נחשפים בהכרח לסכנת ירי ופיגועים גדולה יותר?

הנה כך בדיוק צייץ והאשימם השבוע עורך עיתון ‘הארץ’ – עמוס שוקן: 

ומה לגבי הורים תל-אביביים שילדיהם נחשפים לסכנה בריאותית בשל זיהום האויר (שהוא גורם המוות הראשון בישראל – הרבה יותר מתאונות דרכים, מפיגועים – וכמובן מקורונה…), או סתם הורים שמעשנים בבית…

ומה באשר לנפשם וחינוכם של הילדים? אם נהיה כנים, נמצא כי רוב האבות והאימהות, בדר”כ יעדיפו קריירה ורמת חיים גבוה יותר, על פני השקעה בילדיהם. רובם מאפשרים לילדיהם להיחשף לתכנים פורנוגרפיים ולסכנות הרשת ואינם מקפידים על התקנת סינון ביתי, פשוט משום שכך נח יותר וכך עושים כולם – למרות שאין חולק על הנזק הנפשי הרב שהדבר גורם במיוחד לילדים.

יכולתי עוד להמשיך ולהביא דוגמאות לכך שאהבת הילדים אינה נמצאת בהכרח במקום הראשון בסולם העדיפויות של ההורים.

מה אם כן קובע מתי נעדיף את טובת הילדים ומתי נעדיף ערכים ואינטרסים אחרים?

התשובה היא המוסכמה החברתית.

הורים לא עושים את מה שטוב לילדיהם, אלא את מה שהחברה קובעת כדבר הטוב לילדיהם (או לפחות הדבר הסביר). 

החברה הישראלית יצרה תרבות שמביאה את ההורים להתעלם משאלת הסכנה שבגידול ילדים בארץ וגיוסם לצבא.

המתנחלים מסכנים את ילדיהם בדרכים, כי התרבות סביבם רואה בכך ערך נעלה (ולדעתי בצדק), והתל אביבים מסכנים את ילדיהם באוויר המזוהם ומעדיפים קריירה ונוחות, כי כך כולם עושים וזהו.

האמת אם כן היא, שבדר”כ אנו מעדיפים את העולם הערכי והתרבותי שלתוכו נולדנו וגדלנו, על פני שיקול הדעת האמיתי – מה טוב ומה רע לילדינו.

החברה המוסלמית יצרה תרבות שמביאה את האם להאמין שטוב מותו של בנה ולמרות הצער הטבעי, היא באמת מאושרת כשזה קורה. לתרבות ולחברה יש כח עצום אל מול התחושות והמצפן הפנימי של הפרט.

אנשים מתפשטים בפומבי, עירומים כביום הוולדם, כשכולם לידם עושים זאת. המים הציבוריים מטהרים כל שרץ.

בניסוי מעניין הוגש במסעדה מפוארת ועל ידי מלצרים חמורי סבר, מרק ובו שוחים דגיגים מוזרים ושאר יצורים חיים. עורכי הניסוי דאגו לכך שידמה לסועדים המופתעים, כי שאר הנוכחים במסעדה, אוכלים ללא פיקפוק בדיוק את אותה מנה. התוצאה היתה כמובן שהסועדים אכלו את ה”מרק” הזה בלי שום שאלות…

בניסוי המפורסם של מיליגרם, שנערך באוניברסיטת ייל בתחילת שנות השישים, הצליח החוקר שניסה להבין כיצד ייתכן שהגרמנים שיתפו פעולה עם רצח העם שביצע משטרם, להביא כ 65% מהסטודנטים שהשתפו בניסוי, “לענות” ולבסוף “לחשמל למוות”, סטודנטים אחרים.  ה”מעונים” היו כמובן שחקנים שרק העמידו פני מעונים – ואולם לסטודנטים שהתבקשו להגביר שוב ושוב את הזרם, הוסבר כי מדובר בניסוי מדעי הכרחי והאווירה שייצר הניסוי היתה אווירה לפיה הפקודה ללחוץ על המתג נעשית מתוך סמכות שאין לערער עליה, ולמען ערך נעלה כל שהוא – במקרה זה – המדע. 

בתוך זמן קצר הצליח החוקר להפוך את הסטודנטים שלו למענים ולרוצחים בשם המדע((https://www.youtube.com/watch?v=1uTx96sTrro)).  

מהתנהלותן של ד”ר אלרועי פרייס וח”כ סילמן, ניתן להסיק כי, כי כוחה של החברה כה חזק, עד שכאשר מצליחים לייצר את אותה סמכות שאין לערער עליה, ולהביא את ההשתתפות בניסוי לכדי מוסכמה חברתית, 

גם “יוזמי הניסוי”, כלומר מי שהשתתפו מלכתחילה ביצירת הסמכות והמוסכמה הזו, מתחילים להאמין בשקר של עצמם.

הרופאים והפוליטיקאים שנרתמו ליצירת  ה’אליל’ הזה –   אליל הצורך הדחוף להזריק את התרכיב הניסיוני והמסוכן של פייזר, לילדים בריאים שאינם נמצאים בשום סיכון יוצא דופן מן הקורונה, החלו בעצמם להאמין ביציר כפיהם. הגענו אל הנקודה בזמן שבה הם מאמינים בו עד כדי כך, שכמו האם המוסלמית העולצת על בנה שהפך שהיד, גם הם ששים להקריב על מזבח אמונתם החדשה – ובשמחה – את ילדיהם הבריאים, בניגוד גמור לכל הגיון רפואי ואפידמיולוגי. 

 “חברה פגאנית מקריבה את ילדיה”

ד”ר זלנקו

מהנדסי התודעה מבינים זאת היטב!

שימו לב כיצד בסיפורו המופלא של אנדרסן, “בגדי המלך החדשים” מתעקש המלך להמשיך ולצעוד עירום על אף שהבין כי זהו שקר. כמו הפרופסורים, הפוליטיקאים ואנשי התקשורת, גם המלך עצמו מתעקש להפוך את השקר ל”אמת” ולהתנהל על פיה. מן הסתם, היה גם המלך של אנדרסן – ממהר להזריק לילדיו כנגד כל היגיון,  את התרכיב הנסיוני המסוכן של פייזר((

דוגמאות לפגיעת קוגניטיביות, התפתחותיות, ובריאותיות של מדיניות משרד הבריאות בילדים:

פגיעת המסיכות:

https://www.dailymail.co.uk/news/article-10247315/Face-masks-harm-childrens-development-Study-blames-significantly-reduced-development.html

פגיעה התפתחותית קוגניטיבית בילדים:

https://www.medrxiv.org/content/10.1101/2021.08.10.21261846v1

קשיים בהתפתחות שפה אצל ילדים:

https://ican.org.uk/media/3753/speaking-up-for-the-covid-generation-i-can-report.pdf

פגיעה בילדים חולי סכרת בישראל – כבר בגלל הסגר הראשון:

https://www.mako.co.il/news-lifestyle/2021_q1/Article-bb4e31750084771027.htm

)) גם לאחר שהיה נוכח כי רבבות מוזרקים בעולם כבר קיפחו בגללו את חייהם. (ואולם יש לסייג ולומר בזהירות כי צעידה בעירום חמורה הרבה פחות מהזרקה מסוכנת של ילדים – ואל לנו למהר ולדון לכף חובה את המלך המסכן בסיפורו של אנדרסן…)

“והמלך התפשט את בגדיו, והנוכלים עשו בידיהם כה וכה ויהיו כמלבישים את המלך את הבגדים החדשים, אשר לא היו ולא נבראו, והם כמלבישים אותו בגד בגד לבדו, איש אחרי

אחיו ואיש אחרי רעהו, ויהי הם תופשים אותו במתניו ויהיו כקושרים אל מתניו את סרח השולים הסורח על הארץ, והמלך פונה כה וכה לפני המראות אשר על פני הקיר.

“מה נאוה המלך בבגדים האלה, מה יפים הם לעצמותיו!” קראו כולם פה אחד – “רק אין כצבעים היפים האלה, רק אין כתֹאר הנחמד הזה! אכן נפלאים הבגדים האלה!”

“הנה הם עומדים ומחכים בחוץ ונושאים בידיהם את האפריון אשר בו ינָשא מלכנו ואדוננו בסך ברחוב העיר!” דבּר השר המנצח על הסדרים בבואו הביתה.

“הנה אנכי נכון!” ענה המלך – “האם לא מקבילים הבגדים האלה היטב לבשרי?” ואחרי כן פנה עוד אָנה ואָנה אל מול פני המראות, להיות כאיש הבוחן היטב את תפארת בגדיו.

והשרים המשרתים את פני המלך הולכים אחריו לשאת בידיהם את סרח שוּלֵי האדרת כפעם בפעם, ויהי הם שולחים את ידיהם ארצה ועושים כה וכה להיות כמרימים את סרח השולים מעל פני הארץ, והם הולכים מאחרי המלך לאטם וידיהם שלוחות מהם והלאה והיו כנושאים דבר; כי נזהרו לנפשותיהם מאד אשר לא יוָדע בקהל כי עיניהם לא הביטו ולא ראו דבר.

והמלך הולך מתחת לאפריון היקר ועובר בסך ובהמון חוגג ברחובות העיר, וכל העם אשר ברחובות ואשר בחלונות הבּתּים קוראים בקול: “הוי אֵל אלהים, מה יפים הבגדים החדשים אשר ילבש המלך! “

                         (‘בגדי המלך החדשים’ – הנס קריסטיאן אנדרסן – תרגום דוד פרישמן)

סיפורו הגאוני של אנדרסן, הוא הוא תמצית כל תורת הנדסת התודעה.

המתכון ל”עוגה” המטורפת שמתאר הסיפור, בנוי משלושה גורמים –  הסמכות (של המלך), הצייתנות והחשש לצאת מן התלם (של הנתינים) ותנור האפייה (המוסכמה החברתית). 

חבר את תאוות השררה והכבוד של השליטים, לחולשות האנוש הפשוטות, לדחפיהם ולפחדיהם הבסיסיים ביותר של הנתינים – 

חבר את הצורך הבסיסי של השולטים והנשלטים כאחד, להמשיך את הסדר המשטרי הקיים, שהרי כל חיינו נשענים על הסדר הזה –  

צוק את כל ה’בלילה’ הזו אל תוך תבנית של מציאות חסרת הגיון, מוסר ופשר – ‘כולם הרי עושים כך’,  

הוסף ציפוי של סנקציה בדמות תו ‘משוגע’ לכל מי שמתעקש, דווקא כן להאמין למראה עיניו –   

ותיווכח עד כמה קל להביא את הבריות להתעלם ממראה עיניהם, מהגיונם וממוסרם, בכדי לשמר את עולמם הנח, ומעמדם החברתי.

כולם יריעו פה אחד למערומיו של המלך, משל לבוש הוא במיטב המחלצות. 

כן, כשהמלך צועד, וכשכולם מריעים, גם ההורים יצטרפו לחגיגה, גם אם המלך, מסכן את ילדיהם.

בספרו ‘סיפור של גרמני 1914-1933’ מתאר בפרוטרוט סבסטיאן הפנר כיצד בדיוק תהליך שכזה, הוביל את החברה הגרמנית להשיל מעליה כל היגיון, ערך ומוסר:

“הולץ לעומתו ביקש בכל תוקף לשכנע אותי שאין מה לדבר על “להרוג”, בשעה שעסקים יהודיים מוחרמים כאן בצורה מסודרת וממושמעת. “מה פירוש אין מה לדבר על ‘להרוג’ ” התפרצתי, אם הורסים מישהו באופן שיטתי וגוזלים ממנו כל אפשרות להתפרנס, הוא ימות בסוף מרעב, לא כן? ולגרום למישהו למות מרעב, לזה בדיוק אני קורא ‘להרוג’- אתה לא? 

“תירגע תירגע” אמר הולץ, אף אחד עוד לא מת בגרמניה מרעב. אם אמנם יהרסו העסקים היהודיים, תמיד יוכלו לקבל עזרה סוציאלית!”.

הנורא ביותר היה שהוא אמר זאת במלוא הרצינות. בלי שמץ של לגלוג.”

(עמ’ 141)

התהליכים שאותם אנו חווים בעולמנו שהיה פעם חופשי למדי… מזכירים באופן מבהיל את האופן שבו איבדו מדינות חופשיות את חירותן בעבר והפכו לרודנויות הרודפות כל שריד של זכויות אדם וחרותו.

אוסטרליה – סמל של דמוקרטיה וליברליזם, עטה כמוצאת שלל רב על חירותם של אזרחיה, ובפרק זמן קצר להחריד, כלאה אותם בבתיהם לפרקי זמן מטורפים. במלבורן שהו האזרחים בסגר חסר תועלת במשך שמונה חודשים!

לבסוף, כששוחררו האוסטרלים המסכנים, נותרו האזרחים שסירבו לקבל את זריקת פייזר סגורים ומסוגרים בבתיהם, מנודים ונרדפים כמצורעים – כל זאת כמובן ללא שמץ של היגיון רפואי ואפידמיולוגי.

לאיש לא אכפת שמדינות ללא סגרים וללא כפיית חיסונים (תו ירוק) מראות תוצאות דומות ואף טובות יותר מהמדינות שנקטו במדיניות הדרקונית הזו((https://israeltomorrow.co.il/הנסיך-הקטן-בכוכב-משרד-הבריאות/)). הגולם הטוטאליטרי כבר מזמן קם על יוצרו ואינו עוצר להקשיב לשום היגיון.

אוסטרליה בונה עכשיו מחנות הסגר((https://vimeo.com/651528292)) ומאמנת חיילים ב’טיפול’ בסרבני חיסון.

אוסטריה הדמוקרטית, היתה המדינה הראשונה להודיע על חובת הזרקה, שמשמעה קנס של אלפי ‘יורו’ למי שיסרב. במקביל מתאמנים כוחות  הביטחון של אוסטריה בהזרקה בכח.

סין – כך מסתבר – לא ייצאה רק את הנגיף, אלא גם את סולם הערכים שלה, שירד על העולם החופשי יחד איתו. 

כך נראית התערבות רפואית בכפיה, במחוזות הטוטאליטריזם (במקרה זה בויטנאם) אליו אנו צועדים בטוחות:

אין כל טעם לשוב ולהסביר את חוסר ההיגיון והסכנה שבהזרקות לאוכלוסיות שאינן בסיכון יוצא דופן מהנגיף,

אין כל טעם לשוב ולהסביר את הטירוף שבסיכון מיותר בתופעות לוואי קשות של ילדים שאינם נמצאים בסיכון יוצא דופן כלל,

אין כל טעם לשוב ולהסביר שלתו הירוק – כלומר לרדיפת ובידוד הלא מוזרקים – אין כל היגיון אפידמיולוגי וכל תכליתו הפעלת לחץ חברתי (כפי שגם שר הבריאות הודה בכך בקולו).

אין בכך כל טעם, משום שכמו במצעדו של המלך העירום, וכמו בדיון בוועדת הבריאות, מה שמניע את תהליך הנדסת התודעה, הוא ניכוס עוד ועוד כח ריכוזי על חשבון זכויות האדם. הרפואה והמדע הם רק תירוץ לכך – וכך גם הדאגה לילדים.

ברגע ששתלו החייטים את סיפור הבגדים המיוחדים בלב המלך והבטיחו לו עוד ועוד שררה ותפארת, ברגע שהמלך, בתורו, שתל את הסיפור בלב השרים והעם, ברגע שהחל התהליך בו מי שמצטרף ומריע לפארסה הזו מתוגמל כחכם ולגטימי (ולהיפך), החל גם להתגלגל מאליו כדור שלג רודני ובלתי ניתן לעצירה. מעתה, כל מי שהעז ל’צייץ’ התנגדות מקרב הצופים במצעד, זכה מיד לבוז ולנזיפה מצד המריעים הרבים לאורכו.

כדור השלג הזה במצעד הבלתי הגיוני הולך וצובר תאוצה, הולך ומדביק אליו עוד ועוד אנשים שלא יכלו לעמוד בפניו. כדי להצדיק את עצמם הם מצטלמים כשמזריקים להם. הם מעלים את תמונתם בפייסבוק – “גם אני התחסנתי” נכתב שם – כלומר גם אני מריע לבגדי המלך החדשים. 

לא רק אנשים הופכים אז לחלק מאותו כדור ענק ודורסני, גם זכויות האדם שעוד נותרו הולכות ונכבשות על ידו. 

תחילה הסגרים, ובהמשך המסיכות, הבידודים, ההזרקות, האזיקים האלקטרוניים, מעקבי השב”כ, ההגבלות החברתיות, הגבלות התנועה, שיסוי אוכלוסיות אלה באלה, תקשורת ופוליטיקה המשקפת את הממסד לבדו ועוד ועוד. 

עכשיו, כשאנו נמצאים עמוק בתוך תודעה עולמית כוללת ומקיפה, כזו הכוללת סמכות, צייתנות והשתקה –  ברור שהורים אכן יקריבו בעבורה גם את ילדיהם.

כך הרי עושים כולם, המלך, השרים, הפוליטיקאים והפרופסורים, כולם מצטרפים למקהלה. 

ואם כך עושים כולם, אז כנראה שזה לא כל כך נורא – ואולי אפילו הדבר הנכון…  

זה לא יכאב חמודי…