אפגניסטן וישראל

20 שנה למתקפה על מגדלי התאומים –
נחתמת כצפוי, התבוסה האמריקנית. ישראל יכולה להיות התשובה
העולמית, או חלילה הבאה בתור.

“…והם אכן יתפסו את הצרעות. בן לאדן אבוד. אין שום סיכוי שאיש זה יחמוק מעוצמתה של ארה”ב. אז מה? כל ילד ערבי רוצה היום להיות ‘שאהיד’. יצטרף בן לאדן לפנתיאון השאהידים – ומה בכך? מיליון מחליפים עומדים בתור, והם חסרי סבלנות. אמריקה נלחמת מלחמה פיזית באויב מטה-פיסי. הם אינם מסוגלים להבין את מה שאנו בישראל רואים יום יום – הורים מאושרים למחבלים שהתאבדו.
הרבה המראות ונחיתות נראה בחודשים הקרובים. משחתות ומטוסים, ומיליוני טונות של ט.נ.ט. בחולות המדבר העיראקי ובמערות אפגניסטן. הם יהרגו אלפי חפים מפשע, ואחרי כל זה הם יפסידו, כי הם לא זיהו את האויב.”

מתוך המאמר – ‘אמריקה הפסידה’, מאת משה פייגלין,
שנכתב בתשרי תשס”א – אוק’ 2001,
ימים אחדים לאחר המתקפה על מגדלי התאומים.

“לא היה דבר שאני או מישהו אחר ראה, שהראה על קריסה של צבא אפגניסטן תוך 11 יום.” – אמר יושב ראש המטות המשולבים של צבא ארה”ב – הגנראל מארק מילי.

ואולם היתה זו ההפתעה הכי ידועה מראש, ידועה לפחות –  20 שנה מראש…

“נשק בשווי 85 מיליארד דולר נפל לידי הטאליבן, אומר חבר הקונגרס ג’ים בנקס, יש להם עכשיו יותר מסוקי בלאק-הוק מאשר ל85% מצבאות העולם…”

מדובר בנשק בשווי של כמעט פי ארבע מכל תקציב הביטחון הישראלי השנתי…

זוהי תמונת הניצחון המוסלמי על המערב, ניצחון במלחמה שהחלה לאחר המתקפה על מגדלי התאומים והסתיימה בעוד נסיגה משפילה.

כמו בסייגון, כמו בבגדד – עכשיו בקאבול – לא מבינים האמריקנים כיצד זה קרה להם, איך הכריעו כנופיות בשמלות וטנדרים, את הצבא החזק בתבל.

‘הם הפסידו כי הם לא זיהו את האויב’.

זה לא משנה כמה עצום הוא כוחך הפיסי, אם אינך מבין ומזהה נכונה את האויב שנגדו אתה נלחם, אם אינך מבין את מהות הסכסוך, אם אינך מבין את המוטיבציה שמניעה את האויב לקרב – סופך להפסיד.

היחלשות התודעה הלאומית/מדינית

עידן הנאורות הביא בכנפיו את הנוראות במלחמות שידעה האנושות. התגבשותן של מדינות הלאום המודרניות לכדי מנגנונים ריכוזיים ויעילים, חידושי המדע והמהפכה התעשייתית – והכל בשירותן של אידאולוגיות טוטאליות – הקומוניזם, הפאשיזם והנאציזם (שלוש מתוך ארבע ה’דתות’ של הנאורות) אידיאולוגיות שמוחקות את צלם א-לוהים שבאדם והופכות את חייו לחסרי כל ערך עצמאי – כל אלה יצרו את מכונת המלחמה ותעשיית המוות הזוועתית ביותר שידע העולם.

ואולם לפחות תמונת המערכה היתה ברורה. המלחמה מתנהלת בין מדינות לאום מודרניות, ההתמודדות היא בין האידאולוגיות שהחליפו את הדת, והניצחון או ההפסד נקבע לבסוף באמצעות השליטה בטריטוריה.

מראשית המאה העשרים התנהלו המלחמות בין מדינות. כך בעולם הרחב, וכך גם המלחמות הקיומיות שליוו את העשורים הראשונים להקמתה של מדינת ישראל.

במלחמת העצמאות מצאה עצמה מדינת ישראל הצעירה במלחמה שהחלה כמלחמת אזרחים והפכה למלחמה נגד שבע מדינות ערביות.

מבצע קדש היה מלחמה בין מדינות, ישראל ,צרפת ואנגליה, והמדינה המצרית.

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה בין מדינת ישראל, למדינה המצרית, הסורית והירדנית (בתמיכת הצבא העיראקי).

מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה בין מדינת ישראל למדינה המצרית והסורית (שוב בתמיכת הצבא העיראקי).

בכל המלחמות עד מלחמת יום כיפור, נלחמנו נגד מדינות – וניצחנו.

בכל המלחמות מאז, נלחמנו נגד האיסלאם – והפסדנו.

וכך בעולם. עד תחילת שנות השמונים, היו כללי המשחק העולמיים די פשוטים. מלחמת העולם השניה הכחידה את האידאולוגיות הפאשיסטיות והנאציות. העולם נחלק בין ברית ורשה – מדינות קומוניסטיות בחסות סובייטית, לברית נאט”ו – מדינות דמוקרטיות בחסות אמריקאית, שניהלו בינן מלחמה קרה והתעצמות גרעינית.

בווייטנאם, נמשכה מלחמת האידיאולוגיות, תוך מעורבות עקיפה של המעצמות שהוסיפו לנסות ולהרחיב את תחומי השפעתן אל מדינות המזרח הרחוק ואפריקה.

בין אם השתייכת למדינה קומוניסטית בגוש הזה ובין אם למדינה דמוקרטית בגוש השני, אבני הבניין של הזירה הבין לאומית היו הלאומים – לא הדתות – וביטויין היו מדינות הלאום המודרניות.

ואז החל תהליך עולמי של היחלשות התודעה הלאומית/מדינית ושל שיבה אל הדת.

מנגד, נחלשה התודעה הלאומית כתוצאה של עליית הפרוגרסיביות.

גבולותיו ומרחב ההזדהות של הדור העולמי החדש, כבר אינם גבולות טריטוריאליים. צעיר אמריקאי אוהב או שונא כיום את נשיאו ואת האידאולוגיה השמרנית או הפרוגרסיבית שהוא מייצג –  הרבה יותר מאשר את מדינתו.

כך גם באירופה, ואפילו בישראל – המוקפת אויבים –  דומה כי אצל רבים מצעיריה, האהבה/שנאה לממשלתם שלהם, גוברות על הסולידריות הפנימית ביחס למדינות ידידותיות או אוייבות.

השייכות הלאומית והגבולות המדיניים כבר אינם יסודות הזהות האישית של דור האזרחים החדש. את התודעה הלאומית/אזרחית של עידן הנאורות, הולכת ומחליפה תודעה אידאולוגית/גלובלית.

אידאולוגיות על לאומיות – איכות הסביבה, זכויות נשים, להט”ב, מיעוטים וכו’ כבשו את הזירה החילונית.

הדתות המונותאיסטיות חזרו ותפסו את מקומן בזירה האמונית.

וכך, בתנועת מלקחיים עולמית דחקה הפרוגרסיביות מכאן והדת משם, את מרכזי הכובד של הסדר המדיני המודרני, אליו הורגלנו בעידן הנאורות.

האסלאם מכה בתאומים

הייתי שם בניו-יורק, באותו אחד עשר בספטמבר, לא הרחק ממגדלי התאומים. “מדוע הם מביאים את המלחמות שלהם לכאן”? זעק ברוקר מפויח אל מיקרופון ה-CNN. עבור הברוקר המסכן, ה-‘כאן’ וה-‘שם’ הן המדינה שלו והמדינות שלהם וביניהן ניצב האוקיינוס האטלנטי. ואולם עבור מתאבדי אל-קאעידה ובן-לאדן מנהיגם, המלחמה אינה טריטוריאלית, אצלם אין משמעות לגבולות המדיניים, עבורם כל העולם הוא טריטוריה אחת השייכת לאסלאם. כל ההבדל בין אמריקה לאפגניסטן וסעודיה הוא ההבדל שבין המקום בו האסלאם שולט ‘דאר אל-אסלאם’ ובין המקום בו האסלאם עדיין לא שולט ושם מקום המלחמה ‘דאר אל-חרב’. הברוקר המסכן עדיין שבוי היה בתודעת מדינות הלאום המודרניות של עידן הנאורות, ואולם תוקפיו פעלו מתוך תודעה דתית שדחקה לחלוטין את התודעה הזו ממאמיניה.

למתקפה היפנית על נמל הפנינים, היתה כתובת החזר – מדינת הלאום היפנית, כתובת החזר שמתכתבת עם תודעת מדינת הלאום האמריקנית. היפנים, על אף תרבותם השונה בתכלית – “דיברו” עם האמריקאים באותה שפה. המלחמה הייתה נוראה אך פשוטה בתכלית, כלליה היו ברורים וכך גם הניצחון או ההפסד.

למתקפה על מגדלי התאומים, לא היתה כתובת החזר שהיא מדינת לאום. אמריקה כבשה את עיראק, אח”כ היא חיסלה את בן-לאדן וכבשה גם את אפגניסטן שבה הסתתר – ולבסוף, כצפוי – הפסידה…

כי במלחמת דת שכזו, האויב אינו המנהיג ואינו העם. חיסול המנהיג וכיבוש הטריטוריה של עמו לא יביאו עמם שום ניצחון. לא הם האויב. במלחמת הדת שנכפתה על העולם העטוף בתודעת הנאורות החילונית, האויב הוא הדת עצמה. אינך יכול לנצחה שלא מתוך הצבת אלטרנטיבה. ולאמריקה אין ולא היתה כזו.

לצד ההשקעה המטורפת בהקמת צבא אפגני דמוקרטי, התאמצה ארה”ב להקנות לאפגנים את ערכיה הדמוקרטיים – ומן הזווית הפרוגרסיבית הקיצונית ביותר – ולא הבינה מדוע האפגנים שהאמריקאים בנו עבורם את אחד הצבאות החזקים והמודרניים ביותר, לא התלהבו במיוחד להגן על עצמם.

טייסת הקרב האפגנית שהאמריקאים התהדרו בה (בדיוק כמו חיל האוויר הישראלי שמקפיד להתהדר בבנות הספורות שהצליחו לצלוח את קורס הטיס) הוצאה להורג מיד לאחר השחרור הטליבאני. כן, המילה הנכונה היא שחרור. כי הטליבאן לא כבש את אפגאניסטן, הוא שחרר אותה ממי שניסה להזריק לתוכה תרבות כפרנית זרה.

באפגניסטן לא היה כיבוש אלא שחרור. הכיבוש האמיתי מתחולל בלונדון המתאסלמת, במערב אירופה הכורעת ברך בפני חוקי השריעה וכמובן אצלנו בנגב, בגליל, ובמערכת המשפט, שמתוך תחושת נחיתות מוסרית מעלימה עין (למשל) מתרבות הרצח בתוך המשפחה הערבית המוסלמית.

מתקפת עריצות הכפירה

בעשרים השנים שחלפו מאז הוכתה ארה”ב בידי האסלאם ועד שהובסה באפגניסטן, הוכו מדינות הלאום גם בידי צידה השני וההפוך של תנועת המלקחיים.

כזכור מדובר באסלאם מכאן ובתנועה הפרוגרסיבית משם. שני הפכים המשלבים זרועות בחיסול הציוויליזציה ומדינות הלאום שלה.

מדינות הלאום המערביות החלו לוותר ברצון על ריבונותן לטובת מנגנונים על לאומיים שפועלים בשמם של ערכים פרוגרסיביים. מדובר בפרלמנט האירופי, בבית הדין הבינלאומי בהאג, בענקיות האינטרנט שביטלו מזמן את הגבולות הלאומיים (והפילו בלחיצת כפתור את הנשיא הנבחר של המעצמה העולמית) ובשלל ארגוני על בינלאומיים שניכסו לעצמם כח על חשבון ריבונותן של מדינות הלאום וחירות אזרחיהן להחליט בעצמם על גורלם.

מעבר הכח ממדינות הלאום אל תנועת הפרוגרס הגדולה פתח את השער  ליצוא ערכי העריצות הסינית אל העולם המערבי. כמו הכיבוש המוסלמי – שהוא בראש ובראשונה כיבוש ערכי שרק בסוף בא לידי ביטוי מעשי, כך גם הכיבוש הסיני. כבר מזמן אין סין מייצאת רק מוצרי צריכה, סין מייצאת את ערכי השיעבוד הכפרני של המפלגה הקומוניסטית שלה. הקולוניאליזם הסיני המתיימר להחליף את האל בניהול מרכזי, מתאים כיד לכפפה לתנועות הפרוגרס ש’מלוא כל הארץ כבודן’, ממזג האוויר ועד אחרון הילדים שטרם הוזרקו. די להביט אל המקום אליו התדרדרה חירות האדם המערבי בתוך זמן כה קצר – בחסות הווירוס הסיני ותעשיית הפארמה ששיעבדה לצרכיה את בריאות הציבור – בכדי להבין שסין מייצאת את ערכיה ביעילות רבה. לא בכדי המדינות הרפובליקניות השמרניות בארה”ב, השילו מעליהן את כל טרפת הקורונה, בעוד המדינות הדמוקרטיות – הפרוגרסיביות – מעמיקות את שיעבוד האזרח.

למותר לציין שהמדינות הרפובליקניות, בריאות הרבה יותר…

ישראל – עוגן ההצלה של הציוויליזציה.

בהיותי סגן יו”ר הכנסת, הגיע לארץ משלחת של חברי פרלמנט גרמניים שביקשו להיפגש עמי. אינני נלהב בלשון המעטה למפגש עם בני העם שביקש להשמיד את עמי, ואולם חברי פרופ’ הלל וייס ביקש ממני כטובה אישית לעשות זאת ונעתרתי.

הם התחננו, באופן נוגע ללב, לעזרתי נוכח הכיבוש המוסלמי הזוחל באירופה. התופעה חזרה על עצמה עם כמה חברי פרלמנט מכמה ממדינות אירופה. מדובר היה במפלגות שבעבר נגועות היו באנטישמיות, ואני מאמין שלמרות הצהרותיהן החד משמעיות, עדיין היא מקננת באי-אלו פינות בתודעתם. ואולם ברור היה לאותם חברי פרלמנט, שהתשובה לאובדן מולדתם כפי שהכירוה, נמצאת כאן – בישראל.

מובן שידי קצרה היתה מלהושיע. ישראל עצמה נמצאת באותה סכנה וכל עוד לא הצלת את עצמך, כיצד תושיע אחרים?

ואולם בעיקרון הם צדקו. התשובה, הן לקולוניאליזם המוסלמי, והן (מנגד) למתקפות הכפירה הפרוגרסיבית, המרסקות את המערב ומדרדרות את הציוויליזציה – נמצאת כאן, בישראל.

שלא כמו הנצרות, האסלאם אינו מפריד בין הדת והמציאות. אין באמת חילוניות בתרבות הערבית ולכן אין באמת חילוניות בתרבות יוצאי עדות המזרח שהגיעו ממדינות מוסלמיות. במובן זה, האסלאם קרוב יותר ליהדות מן הנצרות: גם היהדות אינה מפרידה בין האמונה והמציאות. היהדות אף אינה מפרידה בין האמונה והעם. היהדות היא גם לאום, וגם מכלול אמוני המקיף את כל רבדי הדיאלוג של האדם עם האל (כלומר עם המציאות) מרגע שפקח את עיניו ועד שנרדם.

מדינת ישראל, היא מצד אחד מדינת לאום מערבית מודרנית, אך שלא כמדינות שאר האומות, ישראל היא מדינת העם היהודי, והיהדות היא לא רק לאום אלא גם התורה (דת למי שמתעקש).

כלומר מדינת ישראל, שהיא מדינת עם הנצח שבא בברית עם בורא עולם בהר סיני לפני 3333 שנים כשקיבל את התורה, היא היא הגשר האמיתי שבין הנאורות והאמונה, גשר מעל המים הסוערים של הפונדומנטליזם המוסלמי והפרוגרסיבי גם יחד.

חברי הפרלמנט שהתחננו לעזרתי, זיהו היטב כי נוכח תנועת המלקחיים של הפרוגרסיביות והאסלאם, תנועת המלקחיים המפוררת את מדינות הלאום המודרניות ומציבה אותן ככלי ריק מול אופנסיבת האסלאם מזה, ואופנסיבת השיעבוד של סין, ענקיות המידע, הפארמה והאידיאולוגיות הפרוגרסיביות מזה, רק בישראל מצוי הפוטנציאל לתיקון העולם מן החורבן המתקדם הזה.

בערב ראש השנה תשפ”ב, ישראל רחוקה מלהבין את תפקידה המיוחד, נהפוך הוא. ישראל מציבה עצמה בחזית הבעיה במקום בחזית הפתרון.

ישראל היא הראשונה להתקפל בפני האופנסיבה המוסלמית. הסכמי אוסלו הפתיעו והדהימו את האמריקאים.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמכילה מתקפות טילים על אזרחיה וגם לנסיגה מעזה ומגוש קטיף התנגדו תחילה האמריקאים וראו בה פרס לטרור.

ישראל היא גם החלוצה מבין הדמוקרטיות, במעקב ביומטרי אחר אזרחיה ובחיסון בכפיה של כל אזרחיה עד אחרון הילדים.

בית המשפט העליון מקפיד לפורר את כל יסודות הזהות הלאומית, המשפחתית והמינית ולהותיר את האזרח הישראלי וילדיו – עירום ועריה נוכח כוחה הבלתי מוגבל של המדינה.

התבוסה הידועה מראש באפגניסטן עלולה חלילה להתרחש גם כאן – בהפתעה גמורה ובמהירות רבה. גם בישראל הוחלפו (מאז הסכמי אוסלו) כל יסודות הצדק הציוני, בתפיסות פרוגרסיביות שאינן מחזיקות מים מול הצדק המוסלמי.

ואולם רוב אזרחיה של ישראל דבקים בזהותם. חזקה על הרוב היהודי בישראל כי ימצא את דרכו לשוב אל עצמו ולהביא לידי ביטוי לאומי את חותמו המיוחד – להביא לידי מימוש את תפקידה ההיסטורי של מדינת ישראל.

זהו גורלנו – או להמשיך ולהיטחן בידי האופנסיבה המוסלמית והפרוגרסיבית, כפי שחזינו בלוד, בעכו ובטרפת הקורונה,

או להתחבר אל זהותנו וייעודנו

ולהיות עוגן ההצלה לציוויליזציה כולה.