"האם ייתכן שאילולי עלילת 'דיר יאסין', לא היתה קמה מדינת ישראל" – שאלתי את ד"ר מלשטין –

"כי מקריאת ספרך הבנתי שעלילת השמאל כלפי לוחמי הלח"י והגינוי ל'טבח' שלא היה, אישרו וקיבעו את הסיפור בעיני הערבים שהחלו להימלט בהמוניהם מן הארץ… והרי ישראל הצעירה, לא היתה שורדת אילולי התחילה את חייה עם רוב יהודי מוצק".

ד"ר אורי מלשטין, הוא הסטוריון צבאי מוביל בישראל והוגה דעות מן המעלה הראשונה. מלשטין אדם אמיץ מאוד ושילם מחיר יקר על ביקורתו חסרת הפניות כלפי צה"ל והממסד הישראלי.

האיש הפורה הזה, כתב עד היום 60(!) ספרים ואין מספר להרצאותיו והופעותיו. ובכל זאת מעיד הוא – כי שיחה כפי ששוחחנו בפודקאסט הזה, "לא היתה לי מעולם".

כנסו והאזינו עכשיו!

מומלץ מאוד.

The post אורי מילשטיין appeared first on ישראל מחר.

The post פייסבוק לייב מהר הבית appeared first on ישראל מחר.

The post פייסבוק לייב מהר הבית appeared first on ישראל מחר.

The post 5X5 פייסבוק לייב 22.11.2018 appeared first on ישראל מחר.

The post 40 שנה להתיישבות ועדיין אין ריבונות – חייבים לסיים את הכיבוש appeared first on ישראל מחר.

The post בביקור אצל בועז אלברט בכלא איילון appeared first on ישראל מחר.

The post הפקרת היהודים בשטחי יו"ש ועל נסיעת המשלחת הכנסת לפולין appeared first on ישראל מחר.

יש שופטים בירושלים – אבל אין משפט…. משה פייגלין/nrg

"יש שופטים בירושלים" אמר מנחם בגין. על הפרק עמדה סוגיה פוליטית של התנחלות באלון מורה, ומנחם בגין – ראש הממשלה הראשון מטעם הליכוד והמחנה הלאומי – חיפש לגיטימציה ופתח באמירה זו את השער דרכו החל בית המשפט העליון להתפרס ולנגוס בסמכויות נבחרי הציבור. המושג "הכל שפיט" שתבע אהרון ברק הוא למעשה צידה השני של מטבע ה"שופטים בירושלים" של בגין. את קיצו של התהליך ראינו בשבוע שעבר דווקא מול ממשלת שמאל. אפילו שר הביטחון הצליח סוף סוף להבין את האבסורד שבאספקת חשמל(חינם למעשה) לחמאסטאן העזתי ולמפעלי הקסאמים, אבל הנציב המשפטי העליון לממשלה – מנע מההנהגה הישראלית הנבחרת להגן על אזרחיה. כלומר – שר הביטחון ניבחר הציבור, כפוף לנציב המשפטי – זה המכונה בלשון האורווליאנית שלנו – "יועץ", נציב – שהוצב שם בפועל ידי אהרון ברק, ומשמש כידה הארוכה של מערכת המשפט בתוך הממשלה הנבחרת.
נו? מה חושבים על כך תושבי שדרות? מה מבין מכך הציבור הרחב?

בעשור של ברק, הגיע השתלטות הרשות השופטת על הרשות הנבחרת למימדים שכבר לא ניתן היה להסתירם מעיני הציבור. שוב ושוב חוקקה הכנסת חוקים שאמורים היו למנוע ממחבלים הנפגשים בארץ אוייב עם ארגוני טרור , לבוא בשערי בית המחוקקים. שוב ושוב הפך הבג"צ חוקים אלה על פיהם ואיפשר למרגל החיזבאללה – עזמי בשארה – לנווט את הקטיושות תחת מעטה החסינות. באותה הזדמנות בה הכשיר את בשארה, פסל הבג"ץ את מועמדותי שלי מטעם רשימת הליכוד, בשל ההפגנות הבלתי חוקיות שהפגנתי נגד הסכמי אוסלו – "אחרת לא תהיה כאן דמוקרטיה" – מסביר אהרון ברק…
את שידורי ערוץ 7 ששידר מהים, הסדירה הכנסת בחוק – אך בג"ץ ביטל את החוק – כנראה בשם חופש הבעת הדעה או משהו כזה…
אין זה מפתיע כי הראשונים להילחם על שמירת הרודנות השיפוטית הזו היו חברי מר"ץ. בית המשפט העליון הפך בפועל לסניף המרכזי של המפלגה ורעיונותיה. "יהודית זה דמוקרטית" הסביר אהרון ברק ועיקר למעשה את המשוואה 'יהודית ודמוקרטית' מכל משמעות. מכאן ולהבא הפכה מדינת ישראל בכל צומת הכרעה שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון – למדינה דמוקרטית ודמוקרטית.
קרקעות קק"ל שנקנו בכסף יהודי עבור התיישבות יהודית – ישמשו מכאן ולהבא גם את הערבים – התיישבות יהודית היא כנראה גזענות… חוקי הכשרות, חוקי שמירת השבת במקומות המסחר – קיבלו פרשנות מגוכחת. חוק החמץ בלתי ניתן לאכיפה – הסביר בית המשפט, אך כשנחקק החוק לגירוש עשרת אלפים יהודים מבתיהם והחרבתם, בתוך פרק זמן קצר יותר מגרוש ספרד – ראתה בכך מערכת המשפט קודש קודשים ותמכה במימושו המלא והמידי – עם "אפס סובלנות" למתנגדים – כפי שהסביר איש 'שלום עכשיו' לשעבר – מר מני מזוז – לקול תרועות בכירי המערכת.
אין סוף לדוגמאות אותן ניתן להביא בכדי להראות כיצד השתלטה הראשות השופטת על הראשות הנבחרת ועל המדינה – אך למעשה אין צורך בכך. הביטו כיצד השתלטה המערכת הזו על השפה – כלומר על התודעה. כמה פעמים שמענו את המושג – "חוק עוקף בג"ץ " יוצא בחרדה מפיהם של אנשי תקשורת שונים. בחברה דמוקרטית – אמורים נבחרי העם לחוקק את החוקים והשופטים לפרש ולשפוט על פיהם. אם הנבחרים מגיעים למסקנה שהשופטים אינם מפרשים נכון את רצונם – זכותם המלאה לחוקק חוקים חדשים – מפורשים יותר. ברור שזה קורה משום שהבג"ץ עקף את הכנסת, אבל ב'שיחדש' הישראלי אילפו את הציבור להבין שהריבון הוא העליונים הללו בגלימות השחורות, ונבחרי העם הבזויים – העזו (לא עלינו) לחוקק חוק שעוקף אותם.

יש שופטים בירושלים – זה נכון, אבל כבר אין משפט. משום שמערכת משפט נשענת בראש וראשונה על אמון הציבור. כשנכנס אהרון ברק לתפקידו, נתנו 85% מן הציבור את אמונם במערכת המשפט הישראלית – כך על פי סקר שנערך על ידי אוניברסיטת חיפה. בשנת 2000 כבר ירד אחוז נותני האמון בממלכתו של ברק ל 63%, ואילו היום עומד האמון הציבורי במערכת המשפט על 33% ('הארץ' 3.7.07).

המושג 'מדינה' שורשו במילה 'דין'. כשאבד אמון הציבור ביכולתה של המדינה לקיים דין צדק, התערער יסוד קיומה של המדינה. שר המשפטים החדש אינו בא מן המקום האידאולוגי שלי. ההיפך הוא הנכון. אולם הפעולות שהוא עושה בכדי להחזיר את ניהול המדינה לנבחרי העם, הן בראש וראשונה פעולות הצלה של מערכת המשפט עצמה. עודף הכוח שניכסה לעצמה קבוצה אוליגרכית בגלימות שחורות, הפר את האיזון בין הרשויות וחיסל את אמון הציבור בעמוד התווך של ישראל. באופן פראדוכסלי – הסיכוי היחיד של מערכת המשפט לחזור למעמד הראוי לה – נמצא כיום בידיו של פרידמן.

The post יש שופטים בירושלים – אבל אין משפט…. appeared first on ישראל מחר.

עדיין מסבירים לנו כי עלינו "להתכנס" מיהודה ושומרון, מירושלים ומהר הבית, בשל הבעיה הדמוגרפית כביכול, ועדיין בורחים אנו מלהודות בפה מלא – כי לא דמוגרפיה ולא שלום, לא ביטחון ולא זכויות אדם הם הבעיה, כי אם אותה מלחמת חורמה שמנהל הישראלי כנגד היהודי, אותו מאבק בין העולם החדש שבא להחריב את הישן עד היסוד – לבין האלטרנטיבה היהודית המבקשת להיבנות על בסיס מקורותיו של אותו עולם ישן.

לכאורה הפתרון לבעיה הערבית שמעבר לקו הירוק – והיא פחותה בחומרתה מן הבעיה הערבית שבתוך גבולות המדינה – פשוט ביותר: עידוד חיובי של ההגירה הערבית מארץ ישראל, ועידוד ההגירה היהודית לתוכה. זה נשמע אולי כטיוח במילים יפות של רעיונות הטרנספר למיניהם – אך מתברר שכיום המצב שונה באופן יסודי מן המצב בתקופות בהן הועלו רעיונות אלה על ידי הרב כהנא זצ"ל ורחבעם זאבי (שניהם הי"ד…).

ההבדל הראשון הוא שכיום – כתוצאה מתהליכי אוסלו, ממילא מתחוללת הגירה ערבית משטחי יש"ע. הערבים ביש"ע מהגרים מלחץ שלטון הכנופיות שכפתה עליהם מדינת ישראל הנאורה והליברלית. אפילו הצווים הדתיים שמוציאים כוהני הדת בכדי לעצור את התהליך – ושהם ההוכחה הטובה ביותר למגמה זו– אינם עוזרים. הטרור ברחובות מחד – והמידע החופשי והמפתה הזורם דרך האינטרנט מהעולם החיצון מאידך, עושים את שלהם. היעדים המבוקשים הם מדינות הנפט במפרץ וכמובן – קנדה. על פי נתוני אוניברסיטת ביר-זית – למעלה מ-60% מהצעירים רוצים לעזוב. נתוני האמת חריפים מן הסתם הרבה יותר. בדיעבד ייתכן ויוסי בילין צדק – ערפאת לא היה הבעיה אלא הפתרון.

ההבדל השני הוא בכך שהיום אנו מסוגלים להשקיע למעלה מרבע מיליון דולר (!) בכל משפחה ערבית שתצטרף לגלי ההגירה של מיליוני המוסלמים המהגרים ממילא למערב בעשורים האחרונים. חלק בתשלום ממש, וחלק בסיוע במציאת מקומות אלטרנטיביים ובתהליך ההגירה. כמה מתוך עשרות מליוני המהגרים המוסלמים שהציפו את המערב בעשור האחרון, הגיעו ליעדם עם רבע מליון דולאר בכיס?

מחיר האשליות

מה השתגענו – מאיפה יבוא הכסף? אין לנו בעיות משלנו? ובכן, אנו כבר מוציאים אותו ממילא, בכדי להגדיל את הבעיה במקום בכדי לפותרה.

כתגובה למפעל ההתנחלות, בחרה הציונות הישנה להתמודד עם הבעיה הערבית בדרך של חורבן הישובים היהודיים והתנתקות מחבלי ארץ התנ"ך. זכות הראשונים המעשית למימוש הדרך הזו שמורה למנחם בגין בקמפ-דיויד וליד ימינו דאז – שר הביטחון אריאל שרון. דרך זו קיבלה תאוצה רבה בהסכמי אוסלו שנסמכו על עקרונות ותקדימי קמפ דיויד. מחיר הדמים היה נורא – אך איש לא ניסה ברצינות לכמת את העלויות הכספיות של המהלכים הללו. הסכמי אוסלו על נגזרותיהם – עלו למדינת ישראל בעשור האחרון, כמאה מליארד דולר (!) וסביר להניח שבעשור הבא המחיר עוד יעלה. בואו נראה מה כלול בתחשיב הנכון:

הכפלת כוחות הבט"ש ביש"ע לפחות פי 10. מה שעשו שתי פלוגות מג"ב קודם לאוסלו ולאינתיפדה הראשונה, עושה היום אוגדה.
הוצאות ארגוניות – מנהלות תאום, מפגשים בכל העולם, מלונות, קוקטילים ושאר שחיתויות.
עשרות אלפי מאבטחים בכל בית קפה, תחנות אוטובוסים, רכבות וכו'.
ביטוח לאומי ותשלומים שונים ליותר מ-1000 משפחות חללי אוסלו. בעשור שקדם לאוסלו מספר הנרצחים עמד על 41. במלאת עשר שנים להסכם עמד מס' הנרצחים על 945 – יותר מפי עשרים!
ביטוח לאומי ותשלומים שונים לעשרות אלפי הפצועים.
פיצוי נזקי רכוש מפגיעת אבנים, בקבוקי תבערה, עלות המבנים, המסעדות והאוטובוסים המפוצצים.
עלויות הכספים המועברים באופן קבוע ל"רשות הפלסטינית".
עלויות החשמל, המים, הטלפון, ותשתיות נוספות המועברות ל"פלסטינים" ללא הקפדה יתרה על תשלום.
עלויות המים המועברים באופן קבוע לירדן.
הוצאות הפגיעה בתיירות, גנבות חקלאיות, גנבות רכב, הצתת יערות וכו'
גדר ההפרדה
ה"התנתקות"
מלחמת שלום ההתכנסות, זו המכונה מלחמת לבנון השניה, שהיא פרי ישיר של קונצפציית אוסלו.
מיגון גגות בדרום, פיצויים לנפגעי הטילים בצפון, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים.
שונות

הנתונים רובם מעורפלים, אולם העלויות החד פעמיות והשוטפות של סעיפי ה"התנתקות", "גדר ההפרדה", והאבטחה האזרחית בעשור האחרון די ברורות, והן עוברות כנראה לבדן את הסכום המבהיל של 88.9 מליארד שקל – על פי החשבון הבא:

אם נניח שרק 50,000 בתי עסק תחנות אוטובוס וכדומה, נאלצים להעסיק מאבטח בעלות שכר ציוד והוצאות של כ 8000 ₪ בחודש, הרי שאנו מדברים על כ-48 מליארד ₪ בכל עשר שנים.

גדר ההפרדה היא בכלל סיפור מטורף. עלות כל קילומטר מוערכת כיום בכשמונה מליון ש"ח. ויש לנו כ- 750 קילומטרים כאלה. כלומר מדובר בהוצאה ישירה של כ ששה מליארד ₪. אבל זה רק הכסף הקטן. את הגדר צריך לתחזק, וצריך להקים עבורה מערך צבאי שלם שפועל סביבה, בעלות שנתית של לפחות עוד מליון ₪ לקילומטר. הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון הודה שיש לו דרכים יעילות וזולות יותר למנוע את הטרור: את הטרור מונעים השב"כ והחיילים שבתוך שטחי יש"ע, סביב ובתוך ערי הטרור – לא הגדר. הגדר איננה אלא אקט פוליטי של קביעת קו הגבול, הנעשה במעטה מניפולציה טחונית. המפלצת המזיקה והמכוערת הזו – שממילא תפורק לבסוף – תעלה לנו בעשור הראשון (קבוע +שוטף) כ: 13.5 מליארד ₪.

ראוי לציין כי עלות ההתנתקות הוערכה בתחילה ב-4.5 מליארד ₪, תוך שנה הודיע מבקר המדינה כי העלות תגיע ל- 9 מליארד, ובתחשיבי אמת שנערכו על ידי הכלכלן נחום טביומי – כבר טיפסו העלויות ל-27.4 מליארד ₪.

הוסף לכך את הוצאות הביטחון השוטף ביש"ע שהתעצמו בעקבות אוסלו, את הוצאות הביטוח הלאומי והפיצויים, את המלחמה האחרונה שהיא תולדה ישירה של בריחות אוסלו, לבנון וההתנתקות, וכל שאר הסעיפים האחרים שהוזכרו, וגם את אלה שלא מנינו, וכפי הנראה ניתן לדבר על סדרי גודל של לפחות מאה מליארד דולר בכל עשור. כלומר ישראל משלמת כל שנה כ-10% מהתוצר שלה – בעבור החלום של השמאל. אגב – ההיגיון של אוסלו מחייב כיום אחת מהשתים: או הגבהת הגדר לגובה שיוט טילי הקסאם, או מיגון כל גגות המדינה – מה שמבטיח שההוצאות רק יעלו.

וראוי לזכור: הקונצפט של אוסלו הוא בעצם בור בלי תחתית – לא רק במובן הטריטוריאלי והמדיני – אלא גם במובן הכלכלי. הוצאות אלה ימשיכו ללוות אותנו עוד עשורים רבים, ורק ילכו ויתעצמו עם הזמן.

ביהודה ושומרון נותרו כיום על פי נתוני האמת של יורם אטינגר וצוות הדמוגרפים שלו – 1.4 מליון ערבים (המכונים פלסטינים). מדובר לכל היותר ב-250,000 משפחות (וכנראה פחות). מאה מליארד המחולקים למאתים וחמישים אלף משפחות הם כ-400,000 דולר לכל משפחה.
אנו מוציאים אם כן באופן שוטף, בכל עשור, בגין תפיסת המציאות המתנתקת – סכום המספיק לפיצוי של למעלה מרבע מליון דולר (!) לכל משפחה ערבית ביש"ע שתמצא את עתידה במקום אחר.

הבעיה הלא נכונה

עד כאן התחשיב, אבל בעצם הוא לחלוטין לא רלוונטי. יש עם הפתרון הזה בעיה יסודית אחת: הוא פתרון מצויין, אבל לבעיה הלא נכונה. הוא משאיר את האליטה הישראלית עם המתנחלים ועם ארץ ישראל ועם חזרת היהדות אל המציאות וההיסטוריה. שם – בגבעות ובמאחזים שבמחוזות התנ"ך צומח דור חדש ו"מבהיל". הדור החדש של המתנחלים כבר משוחרר מן הצורך להסביר את עצמו במושגי הציונות הישנה. במאחזים מתפתחת תרבות חדשה, אותנטית, אקולוגית, חקלאית;תרבות המניבה יצירה מקורית, תרבות שאינה משועבדת לאלילות הצריכה – זרעים של תרבות הבית השלישי. מובן שפתרון השלום שהוצע כאן – לא ייושם. הוא לא פותר לאסכולת ההתנתקות את הבעיה המטרידה אותה. הם באמת אינם מוטרדים מן הערבים, אלא מן היהודים. לכן הדמים תרתי משמע יוסיפו לזרום עד שהכמהים לתרבות הבית השלישי יקבלו על עצמם את האחריות לנהגת האומה הדוויה השבה לציון. תהליך זה עוד יארך זמן, אבל הוא ינצח בסופו של דבר. רק חבל שעם הנצח מפחד כל כך מדרך קצרה.

The post דרך קצרה appeared first on ישראל מחר.