” זו רק שאלה של זמן עד שהחיזבאללה יתחיל להפציץ את חיפה”
כ״ד בסיון ה׳תשס״ג (יוני 24, 2003)
“אז מה הפתרון?”, הוסיף העיתונאי והקשה.
“הפתרון הוא להקים כאן מדינה יהודית”, עניתי.
“אתה מתכוון למדינת הלכה?”
“אני לא יודע מה זו מדינת הלכה. אינני מכיר הלכות ניהול מדינה בשולחן ערוך, ולצערי הרב באלפיים השנים האחרונות לא פיתח עולם הישיבות את ההלכות הללו. לא, אינני מתכוון למדינת הלכה. אני מתכוון למדינה השואפת כל הזמן להגשים את זהותה היהודית. ככל שנמהר כך ייחסכו דם ושכול”.
“ואיך מדינה יהודית תפתור את בעיית הטרור?”, הוסיף העיתונאי והקשה.
“הפתרון היסודי ינבע מכך שכאשר אנחנו נדע מה אנו עושים כאן – למה באנו לכאן ומדוע עלינו להישאר כאן – נקרין נחישות וביטחון בצדקתנו, וממילא הצד השני יאבד את התקווה לגרשנו. מלבד זאת, צבא ישראל יפעל מתוך עקרונות מוסריים יהודיים ולא מתוך אימוץ מוסר מערבי-נוצרי מזויף. כאשר נבין שזו ארצנו לא תהיינה לנו שום עכבות לגרש את המערערים על ריבונותנו ואת הקמים עלינו לכלותנו. לא נרוץ אחרי הרוצחים בלבד, אלא כל סביבתם התומכת תשלם מחיר יקר. בקיצור, מדינה יהודית שתאמין בצדקתה תוכל להתמודד עם אויביה”.
“אני מבין”, אמר העיתונאי, “אבל אתה יודע, יש לי בעיה. בעצם לך יש בעיה. אני לא דתי. אני לא מאמין בכל זה. חברון לא אומרת לי שום דבר, ומצדי גם מזרח ירושלים תמורת שלום זה בסדר. אז מה תעשה עם אחד כמוני, שמעדיף את ישראל כמותשהי? אני לא רוצה את המדינה היהודית שלך…”
לא כל כך האמנתי לבחור; הוא לא עשה רושם של תואם טומי לפיד. נראה לי סביר יותר שהוא מתריס כנגדי כדי להוציא ממני תשובה מעניינת לצורך הראיון. חשבתי מעט מה להשיב לו.
“אכלת אותה”, אמרתי לבסוף.
“מה זאת אומרת ‘אכלת אותה’?”, שאל העיתונאי בתימהון.
“ראה”, השבתי לו, “השאלה העומדת היום על הפרק איננה שלום או מלחמה. אנחנו במלחמה, בין אם נרצה ובין אם לאו. השאלה האמיתית היא זהותה של המדינה: האם תהיה לנו מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה? אלו השואפים למחוק את זהותה היהודית של המדינה הם המבקשים באופן בלתי נלאה להיפטר מן השטחים הנושאים את הזהות היהודית שלנו: שכם, חברון, הר הבית. לעומתם, האוחזים בזהותם היהודית אוחזים גם בארץ ישראל, וככל שהזהות היהודית האישית עמוקה יותר כן עמוקים יותר הקשר לארץ והאחיזה בכל חלקיה”.
“הבעיה שלך היא”, הוספתי ואמרתי, “שבגלל התודעה הישראלית חסרת הזהות אינך מסוגל להתמודד עם המציאות. אתה עולה על אוטובוס, ואינך יודע אם תרד ממנו. אתה נכנס לבית קפה, ובודקים אם אין לך פצצה בגרביים. צה”ל נכנס לעזה, יוצא מעזה, ו’קסאמים’ ממשיכים ליפול על שדרות. זו רק שאלה של זמן עד שהחיזבאללה יתחיל להפציץ את חיפה, ומתוך התודעה הישראלית שניסתה להדחיק את זהותנו היהודית – אין שום פתרון. רוב הישראלים כבר לא מאמינים שמדינתם תתקיים בדור הבא.
נתתי לעתונאי לעכל את דבריי, והמשכתי:
“אלפיים שנה היית בגלות. בכל פעם שהגעת למצב דומה – קמת, הכנסת את הבית למזוודה ונדדת לארץ אחרת. אבל היום יש לך אזרחות. מדינת ישראל לקחה ממך אפילו את האפשרות לקבל תעודת פליט מטעם האו”ם.
“השאלה אם תהיה לנו מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה, האם להיות יהודי או ישראלי, כבר איננה עיונית בלבד; זו שאלה של חיים. אין לך אפשרות בחירה בין להיות יהודי או להיות ישראלי. המציאות ההולכת ומתבהרת היא האם להיות יהודי – או לא להיות כלל!
