ויקרא י

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה’.  ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה’ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

השאלה למה זה קורה לנו, איך א-לוהים נותן לזוועה הזו להתרחש, צפה ועולה בכל עוצמתה. רגילים היינו לשמוע את השאלה הזו בהקשר של השואה ההיא. ולפתע קיבלנו אצלנו בחצר, יום שואה על מלא מלא – ועם כל התוספות מכל הפוגרומים שקדמו לשואה ההיא. תזכורת מטורפת שזה לא משהו מההיסטוריה, לא פרק מספר אחר, בספריה אחרת, בזמן שחלף. זה כאן ועכשיו. התצפיתניות הצדיקות שמעונות ונאנקות עכשיו במנהרות הפראים מעזה, נמצאות במרחק שעה נסיעה במכוניתנו המשפחתית…

במה חטאו כשהתגייסו לשמור עלינו ולהתריע מפני אוייב ומתנכל?

אין לנו תשובה. ‘בקרובי אקדש’…’וידם אהרון’.

סרגל השכר והעונש שלנו קצר מדי, תחום בתוך הרף העין של חיינו וחווייתנו. ‘האפי אנד’ ושכר לצדיקים ועונש לרעים, אפשר למצוא בסרטים ההוליוודיים – פחות במציאות. במציאות אנו זועקים את זעקת מלכנו דוד – 

“לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱ‍לֹהֵיהֶם יִוָּדַע בגיים לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ”. אנחנו לא רוצים רק לדעת באופן תיאורטי שהצדק יעשה בזמן ובמימד כלשהו, אנחנו רוצים שזה יקרה לעינינו. ואם מלכנו דוד צריך לבקש, סימן שלא תמיד זה כך…

אבל דבר אחד אנחנו כן יודעים. הרוע והחושך הם המציאות הטבעית. מדובר בחוק פיזיקלי. ‘אנטרופיה’. העולם שואף לאי סדר (מה שלכאורה סותר את האבולוציה). שמירת הסדר דורשת השקעה תמידית של אנרגיה.

אם נדמה היה לנו שהסדר והביטחון שלנו – החמאס שם מעבר לגדר, ואנו כאן, עולצים ובוטחים באלילי הטכנולוגיה – הוא הסדר הטבעי. אזאי באה שואת העוטף והזכירה לנו, שכשאין אור יש חושך – והוא המצב הטבעי.

השביעי באוקטובר זה ה’רגיל’ שלהם. וכל הימים שישבנו בבטחה עד אליו, לא התאפשרו בגלל כוחנו ועוצם ידינו, אלא בגלל שאבינו שבשמים שומר עלינו. היום, חצי שנה למלחמה, אוזלת ידם של צה”ל והמדינה רק הולכת ומתבררת יותר ויותר, וככל שהיא מתבררת, כך מתברר שכפי שאנו אומרים בבוקר, כשמתברר לנו שאנו עדיין חיים ונושמים ובריאים – ‘מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי’ – כך אנחנו צריכים להודות לבוראנו בכל יום על שהוא מצילנו מידם.

ולמה הפנה לרגע אבינו שבשמים את מבטו בשביעי באוקטובר, ונתן לנו “להסתדר בעצמנו” – על כך ישיב כל אחד לעצמו. וכמו אהרון – יידום.

אי אפשר להסביר למה הילדים, אי אפשר להסביר את השואה ההיא ואי אפשר להסביר את השואה הזו.