125 שנה לציונות – איך הגענו עד הלום, ולאן הולכים מכאן?

בכתיבה זו ההסתכלות על המציאות הפוליטית תעלה קומה, אל מעל הוויכוח האידיאולוגי והזהותי בין הקבוצות השונות בעם. תיבחן התנועה הכוללת בה  עם ישראל הולך, באמצעות הציונות, והגישה בה מנהיגיו נוקטים אל מול המציאות. הציונות נולדה מחלומות, והגיעה כעת למצב בו העם לא מסוגל להרשות לעצמו לחלום על שינוי הקיים. זוהי קריאה לתשובת רוח העם.

פרק א’: הולדת הרעיון הציוני ושלושת הזרמים בתנועה

‘חיבת ציון’ והזרם הרוחני:
נוהגים לציין את הולדת הציונות בכינוס הקונגרס הציוני הראשון ב1897. אך למען האמת הציונות נולדה עוד שנים קודם לכן במזרח אירופה, ולא במערבה. תנועת ‘חיבת ציון’ החלה את פעילותה על רקע הפוגרומים במזרח אירופה ותהליך ההתבוללות והרפורמה הדתית במערב אירופה. הולדת התנועה נבעה מההבנה שאין מה לחפש בהיטמעות בעמים, מפני  שלעולם יראו ביהודים זרים, ויש להחיש את צעדי היהודים אל ארץ ישראל בכדי שימצאו מקלט. חובבי ציון היוו עדות לשיתוף הפעולה האפשרי בין רבנים-דתיים (שמואל מוהליבר ומרדכי אליאשברג) ומשכילים-חילונים (פינסקר ולילינבלום), מתוך אמונה שיש לעורר את לבבות העם היהודי אל גיבוש לאומיות שמעוניינת לשוב אל אדמתה ההיסטורית. התנועה נכשלה בהגשמת מטרותיה כמו העלייה לארץ ישראל, גם מסיבות טכניות אך גם מאחר ולא הצליחה לגייס את העם היהודי כולו אל המאמץ. בתחילת הדרך הכוונה הייתה לפתח את מרכז התנועה בברלין, בירת גרמניה המתחדשת שנתפסה בעיני יהודים רבים כפאר תרבותי, ולבסוף נקבע מרכזה באודסה. אך על אף כישלונה המעשי, הצלחתה המהותית היא שהתנועה הציתה שינוי תודעתי כולל אל פיתוח מחשבת התקומה הלאומית, ןנתנה את הפתח למשכילים יהודים, שרבים מהם היו בוגרי ישיבות ותלמודי תורה איכותיים במזרח אירופה, לכתוב את הגותם היהודית המתחדשת ללא חשש ללגיטימיות ואף לזכות ביוקרה שהתגבשה במהרה. ה”סלבס” של הצעירים היהודים באותה תקופה היו אנשי הרוח וההגות. דברי הגות ופילוסופיה פרי אנשי רוח וספרות “חופשיים” (המילה ‘חילונים’ תוקנה מאוחר יותר) הופצו דרך מפעלי יצירה שהגיעו אל כל הקהילות היהודיות בעולם. נכתב על חיי היהודי בגלות, על המיאוס בדלות שיש במושבה היהודית פושטת היד, בזרות ואי הקבלה מהעמים אליהם ניסו להשתייך בהשכלתם האוניברסלית – וקוראים ליציאה אל דרך חדשה אשר בוחרת בעיצוב עצמאי של פעולותיו של העם היהודי בעולם. כך נולד והתפתח במהרה הזרם הראשון של הציונות, עוד לפני שקמו מוסדות התנועה הציונית – וזהו ה’זרם הרוחני’, שהיא המשך תנועת ‘חיבת ציון’. 

אחד העם וברדיצ’בסקי ייצגו את החלוקה הגסה בין התפיסות העיקריות שהתנהלו במסגרת הזרם הרוחני שדרש על עתיד העם היהודי. אחד העם, כשמו, שם לו למטרה להקים מרכז רוחני בארץ ישראל כך שלכל יהודי יהיה את המקום להביע עצמו ולעצב את הזהות היהודית המתגבשת בטבעיות חסרת מגבלות. אך לפני שיש למהר ולעלות לארץ שוממה, יש להכשיר את לבבות האומה כדי שיתפסו עצמם כחלק מכלל האומה היהודית, ולא כחלק מחצר חסידות או כפר שדואג לאינטרסים ההישרדותיים שלו בגולה. לפיכך יש להכיל את המגוון הרחב של הביטויים היהודיים בעם, ואין לפסול את המסורת שהתגבשה אלפי שנים אך גם אל לפסול חיקוי עמים אחרים, שלא מעמדת נחיתות. בעוד אחד העם היה איש עסקים מצליח פרגמטי ושקול, מולו עמד אדם שעיקר חייו היו תלאות וכישלונות, אך עסק בכתיבת האמת שלו על אף כל זאת. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי היה בנו של רב גדול ברוסיה, וכאשר נחשף להגות ההשכלה מהמערב החל בכתיבה חתרנית וביקורתית בעלת אופי טראגי ופסימי, משולבים במימוש תאוות האדם והתרפקות על הטבע. עיקר יצירותיו היו סיפורים שתיארו בצורה אנושית וצינית את הקהילה היהודית הקלאסית במזרח אירופה, את המנגנונים החברתיים שלה ואת אופי החיים שמציעים לתושביה. ברדיצ’בסקי ביכה רבות מפני שצפה עתיד הרסני לקיום העם היהודי ושאין יושיע למצבו, בטח שלא ה’, שהאמונה העיוורת בו הביאה את היהודי למקומו החלש והמאוס. הצעתו להצלת העם היהודי הייתה משנה פילוסופית, לפיה היה יכול העם היהודי להתרומם ממקומו, וזוהי גישת ‘היפוך הערכים’. ניתן לכנות את ברדיצ’בסקי כ”ניטשה היהודי” (הם אכן נפגשו בערוב ימיו הסהרוריים של ניטשה) בכך שבהרג אלוהים, העליונות על המציאות עברה אל האדם. כך יעצב את העולם והחברה בעוז, באמצעות חירות הכרתו הפנימית. כוח זה מאפשר לאדם לנתץ את כבלי העבר שלאורם חונך בתפיסות מסוימות שהוגדרו כמקובלות – ולבחור את דרכו הוא לאחר ניקוי מוחלט העבר, או עיצובו מחדש כאוות נפשו. 

הזרם המדיני של הרצל והמרד של הזרם המעשי:
כישלון ההגשמה של תנועת ‘חיבת ציון’ נתן את הקרקע להצלחתו של אחר, הרצל. מסקנותיו מניסיון התנועה לעלות לישראל היא שללא הסכמת אומות העולם הדבר נועד לכישלון, הרי הצאר הרוסי הקשה על גיוס תרומות והסולטן הטורקי מנע עליית יהודים. לפיכך ניצל את המעמד שצבר כפרקליט ועיתונאי אוסטרי, “איש העולם הגדול” בעל גישה אל דרגים בכירים במוקדי הכוח באירופה ומחוצה לה. ה’זרם המדיני’ שם על המוקד את תפיסתם ויחסם של האומות הזרות לעם היהודי.  קודם שיכירו בכך שהיהודים הם לאום לגיטימי שלו מגיע מדינה עצמאית, ככל הלאומים האחרים שזכו לכך במהלך המאה ה19. הרצל החל לפעול במסדרונות השלטון ולאגור לצידו תומכים במטרה, תוך כתיבה הגותית שהופצה גם היא בקהילות היהודיות, והחל לבצע פעולות לובינג שתכליתן להחל בבניית כוח השפעה פוליטי-דיפלומטי על משפיעני הסדר העולמי- שבתמיכתן יחל התהליך להקמת מדינת יהודים משגשגת. כמובן שפנה גם אל הברון הירש ורוטשילד, לסיוע כלכלי ודיפלומטי גם יחד. כשראה שיש עניין שמתגבש לאיטו בקרב אנשי השלטונות שמולם פעל, החליט לגבש את ההמונים לכנס שיפגין את כוח הדרישה והביקוש להצלחת התנועה. בבאזל יצר הרצל תופעה חסרת תקדים: תנועה פוליטית לאומית שמבוזרת בצורה בינלאומית. הצירים הרבים מכל רחבי העולם שהגיעו לקונגרס, הביאו להשתאות ברחבי העולם והפיחו בהרצל את הביטחון בהצלחת המהלך בהכרזתו, “בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים”. 

צירוף ההמונים אל התנועה הביאה אתגרים להרצל, בכך שלזרם הרוחני ניתנה הגישה אל מוקדי ההשפעה של הגשמת רעיונם דרך הקונגרס הציוני. הדרישה לעסוק בענייני רוח ומוסר מהותיים במסגרת התנועה הציונית ומוסדותיה, היו זרים להרצל שעיקר מאמציו היה גיבוש לגיטימציה בקרב השלטונות הדומיננטיים בעולם. אולי העיסוק המרובה בענייני הרוח הביא לאמירתו של נורדאו, יד ימינו של הרצל, “לציונות וליהדות אין דבר במשותף”. זאת מפני שמטרת הציונות המדינית היא גיבוש קיומו החומרי של האומה בכינון גוף מדיני-ריבוני, לעמת הקיום הרוחני שתפס את מכלול ההוויה היהודית בגלות, ובא על חשבון הקיום הגשמי שצומצם לצרכי הישרדות בלבד. לפיכך אין מה להכניס את ענייני הרוח והמוסר אל העשייה הציונית, לפחות לא באותה השעה.  ההתנגשות בתנועה הציונית, בין ההמונים אל אליטת ההנהגה של הרצל ונורדאו, הלכה והתעצמה והגיע לשיאו בתוכנית אוגנדה. התוכנית שנדחפה בלהיטות ע”י הרצל לא צלחה את ההצבעה בקונגרס, וכך התנפץ האמון של פעילי התנועה בהנהגה שמחפשת את התקומה הלאומית דרך תכסיסים במסדרונות השלטון, בכנסים רשמיים ובגינוני כבוד אצל המשפיעים בעלי הממון והכוח. הביקורתיות של ההמון כלפי ההנהגה נבעה גם מעליית המחשבה המרקסיסטי, שראתה את פעילות הזרם המדיני כקפיטליסטי ורודף כסף וכוח. איבוד התמיכה של הזרם המדיני, הוביל להולדת הזרם השלישי.

הציונות המעשית התהוותה בעיקר מצעירים שגדלו על כתבי ההגות שהופצו ע”י הזרם הרוחני, צעירים אידיאליסטיים אשר שבעו מהתנהלות התנועה הציונית שלא מובילה לשום התקדמות ממשית, ולפיכך החליטו לעשות מעשה וכך החל גל עלייה מאסיבי של צעירים ממזרח אירופה אל ארץ ישראל. החיבור הטבעי אל הקרקע, העבודה המשותפת והמאמץ האישי דרך עבודת הארץ ובניית המדינה – הובילו בזמן מועט לעליית קרנו של ה”יישוב החדש”, על אף שהחל להיבנות שנים קודם לכן. בתחילה הזרם המדיני בהנהגה הציונית התנגד לעלייה ההמונית לארץ ישראל, מאחר והיא פוגעת במאמץ להשיג את הסכמת השלטונות, אך לאור ההצלחה של היישוב העברי ב1908 הוקם ה”משרד הארצישראלי” שרתם גם את התנועה הציונות אל המאמץ המעשי בארץ ישראל. אין זה המקום להאריך על נפלאות היישוב החדש, שנטען מאוצרות הרוח שהגיעו מאנשי היצירה של ה’זרם הרוחני’, ומבלי להצניע את חוצפתן אל המסורת והמפגש המתוח עם החרדים אנשי היישוב הישן, אך היה זה הזרם המעשי שרק בכוחו היה ליצוק את תקומת ישראל באמצעות ה’מדינה שבדרך’. 

רגע לפני שניכנס אל שלב ההגשמה של התנועה הציונית והקמת מפעלה, מדינת ישראל, יש לציין שהמאחד את שלושת הזרמים הוא – הרצון להוציא את העם היהודי אל דרך חדשה, שעוד לא נחזתה בדברי ימיו, מאחר ועתה הוא צועד בימי האנושות המודרניים והמתוקנים. 

פרק ב’: הקמת ה”מפעל הציוני” ויציקת הזרמים אל הפוליטיקה הישראלית

הזרם המעשי בונה את המדינה ומעצב את החברה

היווצרותו ושליטתו של הזרם המעשי בפוליטיקה הישראלית נמשכו שנים רבות, והמשיך לשים את הדגש על המעשה היהודי בפיתוח הארץ ובעיצוב החברה. פעילות אקטיבית היא רוח היהודי החדש, שיוזם ומשנה במו ידיו את המציאות בה הוא חי. הוויכוח האידיאולוגי הידוע בין השמאל לימין, הגנה ואצל, מפא”י וחירות, בן גוריון וז’בוטינסקי – היה במסגרת הזרם המעשי. בעוד השמאל מעלה את האידיאולוגיה על נס, הימין חורט את הלאום על דגלו. רצונו ההיסטורי של השמאל הוא שינוי רדיקלי במציאות, בניית עולם חדש ככל האפשר, ועל כן הערכים שלאורם העולם יעוצב הם המניעים אותו. כך מפא”י שמה לה למטרה לעצב חברת מופת סוציאליסטית, בכוח הזרוע ובתכנון מרכזי, ועקב היותו שמאל מעשי – שמעוניין לשמור על קיומו בכוחות עצמו – נקט יד קשה כנגד האוכלוסייה הערבית שנתפסה כאיום. לעמת זאת הימין ידוע כשמרני, המאופיין בהתייחסות רומנטית אל העבר והמסורת – אך עם היכולת להוסיף מההתקדמות על גביו. על כן הימין הציוני העלה על נס את האחווה הישראלית, את העממיות והלאומיות, וההצדקה לקיומו אינה העולם שהוא מתכנן לבנות אלא היותו נצר אתני לעם היסטורי. זאת לבדו מצדיק את דרישות האומה היהודית, וקיומו של מדינת ישראל כגוף מדיני היא להיות הבית הלאומי באותה שעה בהיסטוריה היהודית. המשותף לצדדי הוויכוח האידיאולוגי ואלו שביניהם הוא המעשיות בדרכי פעולתם, כך שמעצבים בכוחות עצמם את דרכם ומשיגים את רצונם. 

יציקתו האיטית של הזרם המדיני אל הפוליטיקה, לאחר שהתבסס במסדרונות ההסתדרות הציונית, קק”ל ובבית הנשיא – החלה דרכה דווקא תחת הנהגתו של בן גוריון, נשיא הזרם המעשי. בהיותו שר ביטחון מינוי מנכ”ל צעיר ומבטיח למשרדו, שמעון פרס. אך ההתעצמות על הבימה הציבורית תופיע שנים מאוחר יותר, לאחר שיתגבש הזרם המדיני במוקדי ההשפעה הבירוקרטיים המצויים מאחורי הקלעים של העיניים הציבוריות. עד אז ידה של הזרם המעשי היה על העליונה, גם בתוך הקרבות המפלגתיים במפא”י ולאחר ירידת קרנו של בן גוריון, על גבי האופוריה של ששת הימים והטראומה שנוצרה מהלם יום כיפור.  מלחמת יו”כ (והסכם השלום עם מצרים שהגיע 6 שנים לאחר מכן) היא נקודת ציון חשובה שהביאה לשינוי תמהיל זרמי הציונות בהופעתם בפוליטיקה הישראלית. לאחר כישלון יו”כ ופיטורי גולדה, מפא”י הציבה את יצחק רבין כהמשך למנהיגים מהזרם המעשי שקדמו לו. רבין כרמטכ”ל הניצחון המפואר היה אמור לשפר את האהדה הציבורית לשלטון מפא”י. אך לאחר סילוקו של רבין ע”י הרשות השופטת שתפסה את המערכת הפוליטית בחולשתה מול העם, נבחר שמעון פרס – איש הזרם המדיני. היה ידוע ביכולותיו ליצירת קשרים דיפלומטיים ולמציאת חן בעיני הזולת וכך לגבש תמיכה לרעיונותיו בקרב חוגי ההשפעה ומוקדי הכוח ברחבי העולם. היפוך המגמה של השמאל, מהזרם המעשי אל הזרם המדיני היא לדעתי תוצאה של טראומת 73, כך שהשמאל החל להפנים שהזרם המעשי עלול להוביל לאסון קיומי ואולי ישנה דרך טובה יותר להבטיח את קיומו של המפעל הציוני. בדרך מסוימת גם מנחם בגין הניצי מהזרם המעשי, במסירתו את סיני, הסכים עם הבנה זו. אך העם לא היה מעוניין בהנהגת הזרם המדיני, והמשיך לבחור באנשי הזרם המעשי – רק של הימין, בגין ושמיר. פרס אמנם זכה להנהיג ברוטציה, ואף רבין שנבחר שוב בתחילת שנות ה90 עשה זאת על רקע קמפיין ביטחוני שמאופיין בתפיסת הזרם המעשי. 

השפעת הזרם המדיני על הפוליטיקה, מהדרג הלא-נבחר אל הנבחרים
את עליית כוחו של הזרם המדיני בקרב מוקדי ההשפעה הלא נבחרים, הפקידות ומוסדות המדינה, ניתן לראות בלחצים שהופעלו בהצלחה על יצחק שמיר במלחמת המפרץ ובוועידת מדריד (וגם אצל דודתנו הרחוקה, שלה ולמשטר הציוני רבות במשותף, בריטניה – ניתן היה לראות איך מרגרט תאצ’ר סולקה מההנהגה ע”י חברי פרלמנט ממפלגתה, למרות שניצחה בבחירות השלישיות ברציפות וזכתה לרוב בעם. זאת כנראה בשל התנגדותה לרעיון האיחוד האירופי. הזרם המדיני שטף את המערב כולו על רקע ניצחון ה’מלחמה הקרה’). ידוע הדבר שיצחק רבין לא ידע על תהליך רקימת הסכמי אוסלו והתקשורת עם אש”ף, והדבר נכפה עליו ע”י שמעון פרס ויוסי ביילין ממשרד החוץ. אך דווקא במהלך ממשלתו השנייה של רבין, החל העם להתקרב אל הזרם המדיני ולהתרחק מהמעשי, כלומר- לשאוף לקבל אהדה מאומות העולם, חיוביות דעת הקהל הבינלאומית. את השינוי בתפיסה הציבורית בישראל ניתן להסביר בעיסוק העולמי הגובר בישראל סביב הסכמי אוסלו, בגאווה הכרוכה בתקשורת רציפה עם הנשיא האמריקאי וחתימת הסכמים על דשא הבית הלבן המוקרנים על מסכי העולם כולו. סיבה אפשרית נוספת היא שעל רקע האינתיפאדה והמאבק בלבנון – לאחר שנים רבות ישראל איננה החלשה במאזן הכוחות מול אויביה, אלא חזקה יותר בבירור, ומשום כך באופן טבעי האהדה והאמפתיה העולמית מופנות אל הקורבנות החלשים במאבק, ויש למנוע זאת בצבירת לגיטימציה מהאומות אל ישראל. סיבה שלישית היא שהמדינה כבר נבנתה דיו וקיומה מובטח, לכן אין העשייה חשובה כפי שהייתה בשנים הראשונות למדינה. על כן הציונות צריכה להפנות את תשומת הלב מהעשייה חסרת הפשרות, אל גיבוש הכרה ותמיכה בינלאומית שתאזן את ההתנגדות הטבעית לישראל שנתפסת כקולינאליסטית. 

את השתלטות הזרם המדיני על השיח הכללי ניתן לראות בבחירת מנהיג הימין, צעיר כריזמטי שחווה שנים מוצלחות בארה”ב, שעקף את כל הטוענים הוותיקים לכתר שחיכו זמן רב לחילופי הדורות בליכוד. בנימין נתניהו השלים את כניסתו של הזרם המדיני בציונות אל מרכז הפוליטיקה הישראלית, מאחר שמעניק חשיבות רבה לאופן בו מעצמות העולם מתייחסות לישראל. המחלוקת בתוך הזרם המדיני של הציונות, כפי שמגולמת בבחירות 96 בין נתניהו לפרס, חופפת את הדיסציפלינות המקובלות בלימוד יחסים בינ”ל: ליברליזם וריאליזם. הראשונה מזוהה עם השמאל, ורואה את כדאיות הזירה הבינ”ל לפעול מתוך ערכים דמוקרטיים, אינטרסים משותפים וחיזוק המוסדות הבינ”ל כמגבירים את שיתוף הפעולה. אל האוניברסליות הזו שמעון פרס רצה לצרף את ישראל, כך שתקבל את הכרת האומות מתוך העלאת האינטרסים האנוכיים של ישראל על “מזבח השלום”, לפתור קונפליקטים עם אויבים מתוך מציאת אינטרסים משותפים ועירוב הקהילה הבינ”ל כערבה לסדר והביטחון. הריאליזם לעמת זאת, המזוהה עם הימין, מזהה את הזירה הבינ”ל כאנרכית מטבעה ועל כן מתעצבת לפי חלוקת העוצמה בין מדינות הלאום, השחקנים המשמעותיים המרכיבים את הזירה. האינטרס של כולם הוא הישרדות וצבירת עוצמה (כלכלית, צבאית, מודיעינית, טכנולוגית) בכדי למנף את זו בכדי לצבור מעמד דיפלומטי בין האומות, שתאפשר קשרים מועילים יותר התורמים לאינטרס העצמי של המדינה. בנימין נתניהו, שתשומת ליבו מופנית רבות כלפי חוץ במעמדה של ישראל בעולם, ונוהג להתהדר בהצלחותיו בנושא. כך פועל הוא לצבירת עוצמה שבאמצעותה הוביל חתימת הסכמי שת”פ ונורמליזציה עם מדינות ערב, ובעזרת האויב המשותף המאיים על האזור, איראן, חיזק שיתוף פעולה אזורי ופעל לעירוב הקהילה הבינ”ל כנגד המדינה הקוראת להשמדת ישראל. הזרם המדיני, על שתי דרכיו, מפנה את התנועה הציונית אל אומות העולם – ע”מ לחזק את מעמד היהודי בעולם, מתוך עוצמה ואינטרסים מימין או מתוך הטמעת ערכים וחוסר-אנוכיות משמאל. 

אחרי שלוש שנותיו הראשונות של נתניהו, נצפתה חזרה אל הזרם המעשי בדמות שני גנרלים צבאיים משני צידי המתרס, זאת אולי משום שהחל להתברר נזקי הסכם אוסלו, שסימל את כניסת ישראל אל זרועות העולם הנאור. אהוד ברק משמאל, פעל אל מול השלום במעשיות רבה: פחות משנתיים הספיקו לו להסכים לגבול מדיני על הכותל המערבי, לפקוד על צה”ל לנוס מדרום לבנון ולהפקיר רבבות של נפשות. על רקע האינתיפאדה השנייה הקשה, הזרם המעשי עבר ימינה, אל אריאל שרון שאכן פעל ביד קשה ובמעשיות רבה כנגד הטרור ביהודה ושומרון. זמן לא רב לאחר מכן, כאשר נדרש להעלות עולה על “מזבח השלום”, עשה זאת בדרך מעשית ללא שום ניסיון להידברות מדינית עם האויב, ומסר שטחים ריבוניים אל הרש”פ בכוח הזרוע וביעילות, כפי שהזרם המעשי נוטה לעשות. 3 שנים לאחר מכן, אחרי שהופקד כיסא המנהיג להפתעתו המרובה של היושב בו, חזר הזרם המדיני אל השיח הפוליטי עם ההתמודדות של נתניהו וציפי לבני על ראשות הממשלה, וההמשך הידוע הוא שלטון נתניהו מ2009. עם ישראל בחר בצבירת עוצמה בכדי ששמה של ישראל יעלה בתודעה העולמית, והאומה תוכל להתגאות בעצמה ובהישגיה. אז מה אם דירת 80 מ”ר בקרית ביאליק עולה כמו וילה בטקסס, אז מה אם יותר יקר כאן משוויץ על אף שהשוויצרי הממוצע מרוויח כפול מהישראלי הממוצע – העיקר שהגרפים מציבים את ישראל באור יפה במצגות שבכנסים ובמגזינים נחשבים באנגלית. 

פרק ג’: תמונת מצב עכשווית של הציונות

העשור השמיני והבשלת החיסרון הרוחני אל הפוליטיקה
העשור השמיני הינו קריטי מאחר וההיסטוריה מלמדת ששתי הממלכות המאוחדות הקודמות של עמנו התפרקו בעשור זה. מלכות בית דוד לאחר מות שלמה, ומלכות חשמונאי לאחר הריב בין בניה של שלומציון. מעניין משהו, שגם במלכויות אלו נצפתה הופעת הזרם המעשי ולאחריו הזרם המדיני. בבית ראשון היה זה דוד שביטא את הזרם המעשי, בכיבוש והקמת הממלכה והדבקת העם יחדיו, ואילו שלמה הוביל את הזרם המדיני – בבניית ממלכה עוצמתית ומינוף זאת לטיפוח קשרים בינלאומיים. בבית השני היה זה יהודה המכבי שמרד ביוונים והקים את ריבונות יהודית עצמאית, ולאחריו הרחיב שמעון את סמכויות הממלכה, ושנים לאחר מכן הופיע הזרם המדיני עם יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי שהרחיבו גבולותיהם במרדף אחר העוצמה והתקרבות, אינטרסנטית ותרבותית אל המעצמות הזרות. אמנם מה שהיה לממלכות אלו ואין בממלכתנו כיום, הוא בית ה’, שמשאיר את רוח האומה חופשית ומשוחררת מתלות מעשי השלטון. ואילו ל”מפעל הציוני”, הבית הלאומי של ימינו, אין קומה מוסרית מעל מדיניות המפעל וההגנה על קיומו, בהתאם לגישה הממלכתית שתוארה קודם. 

החיסרון הרוחני של הציונות, הזרם החולם אשר הוליד את התנועה כולה, בהכפפתו אל השיח הציבורי במסגרת הפוליטיקה הפרלמנטרית והסיקור התקשורתי – השפיע לאיטו. השנים עברו ואיכות השיח הפוליטי הלכה והדרדרה, עד שהוויכוחים הפוליטיים רוקנו מכל משמעות אמיתית של אידיאולוגיה, והשיווק המסחרי הגיעה ברוב עוצמתה אל הפוליטיקה. חוסר הרוח במערכת ממלכתית שגם ככה מקדשת את עצם קיומה והמשך פעילותה, ולא שום ערך נשגב מעבר לכך, הביא כתגובה להולדת שני תתי-זרמים ציוניים, שלמרות קליפתם החיצונית- ריקים הם ממהות. שני ראשי הממשלה החדשים שלנו מהשנה האחרונה מבטאים כל אחד מהזרמים הללו, בריקנות העומדת מאחורי החצנת פועלם לציבור. ה’זרם הפוסט-מעשי’ יעשה רק כי צריך לעשות, ללא יותר מדי מלאכת מחשבת. משה פייגלין כבר אמר באחד משידוריו, ש”נפתלי בנט מצטיין בלרוץ ראשון לשום מקום”. הזרם הפוסט-מעשי מעוניין לפעול כדי להיות בפעולה, משום שאין הצדקה לקיומו כל עוד אינו בתזוזה, גם אם אין יעד ואפילו מצפן שיראה את הדרך. כך בנט נתן אור ירוק לשב”כ לבנות מבצר לביתו ברעננה בעשרות מיליונים למרות שאמור היה לתפקד כרה”מ רק כשנתיים (גם זאת לא השלים), מיהר לזרז בכפייה את הציבור הישראלי לקבל מנה שלישית של פייזר עוד לפני שהדבר נבדק בFDA (ונפסל) ולהכריז על וועידת ירושלים בו יחתם שלום בין אוקראינה לרוסיה (במנותק מהמציאות). לצידו הופיע ה’זרם הפוסט-מדיני’, שיפעל דיפלומטית לשם קיום השיח הבינלאומי בלבד, ולא לשם השגת אינטרסים עצמיים או אפילו משותפים. העיקר לפעול מול גורמים של מדינות זרות בגינוני כבוד וטקסים מכובדים שנראים היטב על המסך, אך ריקים מיעדים מדיניים מאחוריהם. יאיר לפיד ביטא זאת בחודשיו הספורים על כיסא ההנהגה, החל בחיבוק הדביק והמביך למקרון כאילו היו חברים שנכנסים אל המסיבה העירונית, ובהסכם הימי עם לבנון שכולו לחץ אמריקאי ואירופאי. משום שהזרם הפוסט-מדיני רואה בעצם הפעילות הדיפלומטית הצלחה, בלי שום קשר לתוכן ההסכם, ישראל וויתרה על כל האינטרסים שלה בסכסוך הטריטוריאלי הימי. העיקר להציג את המנהיג חותם על מסמך לעיני הציבור ברשמיות רבה. 

ביטול הזרם הרוחני מראשית המדינה, הוביל להידרדרות איכות השיח במערכת הפוליטית ולייאוש נרחב בציבור מהנעשה בשדה הפוליטי, שתפקידו להנהיג את חיי האומה. חוסר המשמעות והחיבור אל מהות האומה, הובילו לכך שראשי הממשלה האחרונים החליטו להישאר בבתיהם ברעננה וברמת אביב במקום לעבור לירושלים בירת העם. מרבית הסיכויים ששניהם אינם מודעים לפעולתם חסרת המשמעות, אלא מצדיקים זאת בהישענותם על מורשת הדורות הקודמים ורואים בעצמם ממשיכי דרכם, רק מעצם היותם יושבים בכיסאם. בשאלת המנהיג בבחירות הללו, ברור מי מחובר יותר אל שורשי הציונות והעם מאשר המתחרה, אך כולנו יודעים שבניצחון הליכוד לבדו לא תבוא המנוחה והנחלה הראויה לעם הנבחר ע”י בוראו של עולם. 

מה עושים? תפקידנו להחזיר את הרוח !

הרבה נוטים לחשוב על הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי”ה) כאב המייסד של הציונות הדתית של היום, אך לא נכון הדבר. תנועת הציונות הדתית היא גלגול פוליטי של תנועת ‘הפועל המזרחי’, מייסודו של הרב ריינס זצ”ל. יחסו אל הציונות היה כאל ‘חמורו של משיח’, מאחר ולציונות לא היה דבר עם היהדות, אך מטרותיה מסייעות לגאולת ישראל, יש להציב נוכחות דתית על יד הפעולה הציונות – למרות שאין ביניהם מן המשותף ברמה המהותית. לעמתו הראי”ה ראה בציונות תנועה משיחית לחלוטין, שכפירתה בדת היהודית הינה חלק מה’חוצפה דמשיחא’, חוצפה נגד האמונה שמזככת את היכולת של העם לתקן עולם בכוחות עצמו. הראי”ה ראה בכל תופעה במציאות ובכל מהלך בהיסטוריה (נהג לכתוב בת’. הסתר-יה) כגילוי אלוהי על פני האדמה. גם אם הוא נראה לעיננו האנושיות כרע ומשחית, הקב”ה הביא זאת מסיבה כלשהי שהיא בוודאי לטובה. על כן חזונו הפוליטי, שנכשל, נקרא “דגל ירושלים” – שמטרתה הייתה לכפוף את כלל ההגות והתנועות בעם היהודי, מהחרדים ועד הציונים, כדי לייצר תשתית אחידה לכל הגיוון והפולמוס בתוככי העם. חששו של הראי”ה  היה פשיטת רגל לאומית עתידית, משני הצדדים: מצד החרדים שאינם מעוניינים לקחת חלק פעיל בגאולת ישראל, ומצד הציונות שמתנתקת ממסורת ישראל ומנשגבות האל, מה שיותיר את האומה הישראלית עם החומר בלבד וללא שום רוח פנימית ושאיפות מוסריות עליונות. 

תפקידנו גדול מבחירות כאלה או אחרות, מממשלה רעה או רעה יותר, ועניינו בנצח ישראל ובחיבור העם לאל באמצעות השכינה. עלינו להחזיר את החופש והדרור לרוח האומה, להגות היהודית, לפילוסופיה ישראלית. לנקות את המושגים שהתקלקלו, כמו ב”הבדל” בין ‘ישראלי’ ל’יהודי’, כאילו ישראל לא היה אביו של יהודה ונקראנו “עם ישראל” הרבה לפני שהופיעה ההגדרה “יהודי” בתיאור מרדכי במגילת אסתר. אחדות ההפכים והגיוון המרכיבים את הבריאה והם פועלו של הבורא, מחייב חירות אישית שתאפשר התפתחות טבעית של העם אשר יביאו גילויים זהותיים ופיתוחים יצירתיים שיחדשו ימינו כקדם. כדי להגיע למציאות “משיחית” כזו הרחוקה מהמציאות הקיימת כיום, יש לנהוג כמו חוזי השיבה ארצה – לחלום!. 

להתחיל להאמין שאם מספיק אנשים יאמינו, נוכל לחיות חיי הגשמה רוחניים עם שפע גשמי. ובשביל היכולת הלאומית לחלום כך, יש לשחרר קודם כל את הכבלים התודעתיים שהתקבעו במדינת ישראל במשך עשרות שנים. שחרור חניקת השלטון את חופשיות הרוח, שתאפשר  ביקורת על הפרות המודרניות הקדושות ביותר שנתפסות כתורה מסיני בתודעה הציונית של ימינו. עם ישראל נולד במעמד הר סיני לפני מעל ל3000 שנים, ולא בקונגרס בבאזל. עלינו להעז להטיל ספק בפועלו של ה”מפעל הציוני”, בנחיצותו ההיסטורי כיום, בסל ערכיו – ולהיות מוכנים לאפשרות שנצטרך לקבל על עצמנו מבנה חדש עבור האומה שיחליף את המפעל שכולו חומרי. אוהל ישראל ובתוכו משכן, מבנה לאומי זך אשר מחובר אל אלוהי ישראל בורא העולם – ומאפשר לכל בן ובת ישראלית לבקש את הנשגב בחייהם, מהמקום בו הם נמצאים.

העשייה במבנה לאומי שכזה תביא את העם לדרגה מוסרית גבוהה יותר, מפני שהעשייה מכוונת אל אידיאליים גבוהים ולא אל “עוזו וכוח ידו” של האדם לבדו. כך התוצאה המדינית עבור העם היהודי המחובר לה’ מקור קודשו,  היא שהאומות מעצמם וללא שום מאמץ מצידנו- ירצו את קרבתם אל ישראל ואלוהיו. כשנתחבר אל ה”אור” האלוהי, רק אז נהיה מגדלור לגויים, ולא אם נהפוך לעוד “גוי מהגויים” באמצעות התלות שנוצרה בחיפושנו את אהבתם.