מהרס הארץ להרס המדינה

בתחילה החזיק השמאל הציוני, באידאולוגיה המרכזית של הגשמת הרעיון הציוני.

הרעיון היה שאת עמנו המתחדש, נבנה ככל מדינות הלאום המודרניות, על יסוד טריטוריאלי, ולא על יסוד דתי.

עליה, התיישבות, ארץ ישראל, מדינת ישראל.

מרמת הגולן ועד שארם א’ שיח – כולה שלי.

“עדיפה שארם בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם” – הסביר דיין.

כלומר הארץ היתה חשובה לשמאל, ככלי למימוש רעיון הנורמליות הציוני. אנחנו עם ככול העמים שיש להם ארץ משלהם מתחת לרגליהם.

ואז בין ששת הימים ליום כיפור, החלו הדתיים להקים גם הם יישובים – ולהתנחל ביהודה ושומרון.

לפתע, הפכה ארץ ישראל, ממכשיר בידי השמאל לקידום הניתוק מהזהות היהודית הישנה –

למכשיר בידי הדתיים, לחיבור הזהות היהודית אל המרחב הגאו פוליטי.

במקום להקים קיבוץ ולחלום על תיקון עולם במלכות הסוציאליזם,

הם, המתנחלים, מקימים שם, בחבלי התנ”ך המשוחררים, התנחלויות – וחולמים על תיקון עולם במלכות ש-די…

כאן סיימה ארץ ישראל את תפקידה החיובי בעיני השמאל, והחלה למלא תפקיד שלילי.

את היסוד הלאומי/טריטוריאלי שבמשנתו, השמאל זנח – ואילו את יסוד מחיקת הזהויות הלאומיות – ‘אחוות העמים’ – פיתח השמאל עוד ועוד תוך אימוץ כל הגישות הפרוגרסיביות הקיצוניות ביותר – גישות שמוחקות לא רק את הזהות הלאומית, אלא כל זהות באשר היא – זהות משפחתית, זהות מינית ואפילו זהות אנושית.

כך הפכה מפלגת העבודה לקיצונית אפילו יותר ממר”צ.

ואולם עכשיו החל שלב חדש בהתפתחות השמאל הישראלי.

אם תגובת הנגד למפעל ההתנחלויות – כלומר לחיבור שבין ההתיישבות לזהות היהודית – היה התנכרות לארץ,

הרי שתגובת הנגד לרוב שהפך מסורתי, בצה”ל, בכנסת – כלומר תגובת הנגד לחיבור שבין הנהגת המדינה לרוב היהודי – הינה התנכרות למדינה.

פתאום מותר להחליש במודע את צה”ל
מותר לפגוע בכלכלה, לפגוע בבריאות
לפגוע כדי לפגוע…

כשם שהרס התנחלויות הפך אז למצווה עבור השמאל

כך גם הרס המדינה, הפך כיום – למצווה עבורו.

ובדיוק מאותה סיבה.