היכנסי כבר לאוטו וניסע - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
ט״ו בתמוז ה׳תשפ״ד | 21/07/2024
מחשבים מסלול

היכנסי כבר לאוטו וניסע

כ״ט באדר ה׳תשפ״ג (מרץ 22, 2023)

היכנסי כבר לאוטו וניסע

"לא נשרת יותר" – אמר הטייס במסיבת העיתונאים – "זה חורבן הבית השלישי!"

ואני ראיתי בדמיוני את האם הלאה, עם הסלים ומפתחות האוטו בידה,

ואת הטייס ההוא, כאותו זאטוט שרוקע ברגליו, צורח ומכה באגרופיו הקטנים, עושה לאמו סצינה ומאיים להישאר ברחוב.

בסוף היא תחבק את בנה, ואנחנו נחבק אתכם וכולנו ניכנס לאוטו – וניסע.

כולנו באיזו הרגשת 'נאחס' לאומית.
הקיטוב, השנאה, הפחד ממה יהיה איתנו, עם החברה שלנו, הביטחון שלנו, המדינה שלנו…

אבל במבט על – יש כאן כנראה בירור ושינוי מאוד חשוב בחברה הישראלית.

יש כאן מעבר ממציאות אחת למציאות אחרת

יש כאן – חילופי משמרות בין ישראל הראשונה לישראל השניה.

חילופי משמרות בין הרוב היהודי, המסורתי האמוני

לבין מי שניסה לייצר כאן כור היתוך ולהקים עם חדש –
 ישראלי במקום(!) יהודי.

"אתה יכול לקרוא לי יהודי אם אתה רוצה" – אומר יודק'ה בסיפור 'הדרשה' של חיים הזז –
"אבל אני כבר לא יהודי – אני ציוני"

"אוסלו בשבילי היה לשכוח שאתה יהודי" – אמרה הסופרת דורית רביניאן..

ישראל הראשונה, היא זו שלקחה אחריות והקימה את המדינה.

ישראל הראשונה היתה האם, וישראל השניה היו הילדים שלה.

אבל אחרי 75 שנה, ישראל השניה כבר לא ילדה וגם כבר לא מיעוט.

כבר ב 77, ישראל השניה הפכה לרוב וזכתה בשלטון פוליטי.

אבל היא לא ידעה מה לעשות אם השלטון הזה ולכן השאירה לישראל הראשונה את כל מוקדי הכח והאחריות.

מן עסקה שכזו. אנחנו נשב מלפנים, אבל אתם תחזיקו בהגא – מאחור.

אז ישראל הראשונה המשיכה לשלוט בפועל באמצעות מוקדי כח שאינם נבחרים, תוך שהיא שואבת עוד ועוד סמכויות מן הדרג הפוליטי ומעבירה אותם אליה באמצעות בג"צ.

לבעיה של ישראל הראשונה עם השינוי שמתחולל עכשיו בוועדה לבחירת שופטים, אין דבר וחצי דבר עם שאלות של משטר, דמוקרטיה, דיקטטורה וזכויות אדם – מיותר אפילו להיכנס לזה.

ישראל הראשונה פשוט מבינה שהעסקה ההיא ממהפך 77, נגמרה, ואנו נכנסים לתהליך אמיתי של חילופי משמרות, תהליך שבו ישראל השניה אומרת עכשיו אני גם אחזיק בהגא,

עכשיו, אני אהיה האם ואת – ישראל הראשונה – תהיי הילד.

אז ישראל הראשונה רוקעת ברגליה, ומניפה בעוז את הדגל ואומרת
הוא שלי! הוא שלי! ובהחלט אפשר להבין לרגשותיה.

אבל מתברר כאן דבר נוסף

כשהישראלים החדשים אימצו ב 48 את היהודים – הם ראו בהם ילדים מאומצים – כי מבחינתם הרי –

"אתם לא העם שלי"

ולאימה המאמצת אין בעיה לוותר על הילד ולאיים על המדינה.

אבל ישראל השניה, הרוב היהודי, מתייחס אל ישראל הראשונה כאל ילדים ביולוגיים.

אנחנו לעולם לא נוותר על הילדים שלנו.

לא ניתן להם לפגוע בעצמם.

נחבק אותם, נכניס אותם לאוטו, נהדק עבורם את חגורת הבטיחות, נאחז בהגא

וניסע.

השאלה הפעוטה שנותר לשאול היא:

האם עכשיו, בשונה מבגין של מהפך 77,

ישראל השניה שאחזה בהגא, גם יודעת לאן ליסוע?

שתף את הפוסט:

2 תגובות

  • "ישראל השניה" עדיין בתפיסה שיש לה אבא ואמא, שם בירושלים ובשלוחותיה, שאומרים לה איך לחיות והיא צריכה רק לציית, בלי לחשוב יותר מדי. להגיד תודה והכל יהיה בסדר.
    "ישראל השניה" לא גיבשה כיוון, מטרה או חזון להגשמה. מין חשיבה הישרדותית שכזאת. ההגה (והבשורה) אומנם שייך לה אבל היא לא רוצה אותו. האחריות כבדה מדי והדרך עדיין לא סלולה.
    ישראל השניה עסוקה בלהודות על כל יום שעובר עליה בשלום.
    היא עייפה.
    זה מספיק לה.
    רק לנוח קצת.

השאר תגובה