הסכם הכניעה

ההסכם עם "לבנון" – במרכאות – חושף בשני אופנים את המציאות האסטרטגית החדשה שאליה התדרדרה ישראל.

העובדה הראשונה היא שמדינת ישראל מורתעת לחלוטין מפני ארגון הטרור חיזבאללה, נמנעת מלהפיק גז ממאגר כריש שנמצא עמוק בשטחה, וככל הנראה מתכוונת לשלם לנסראללה, בשטח ימי שבשליטתה – שטח המכיל אוצר בלום נוסף של גז – בכדי שיואיל לזמן מה, השיח שהשתלט על מדינת הארזים, לאפשר לפוליטיקאים שלנו להפיק את הגז בשטחנו.

אתם מבינים?

מה פתאום הפך ההסכם הזה למשהו כל כך לחוץ דווקא עכשיו? אם אין קשר בין הפקת הגז ממאגר כריש, להסכם עם חיבאללה, מדוע התקבצו שני האירועים לתאריך אחד?

מדוע ישראל לא מפיקה את הגז, ובמקביל מנהלת משא ומתן על מי מנוחות?

אלא שמאז ששדרנית הקול דיבורים – שלי יחימוביץ' – שהעמידה לרשות 4 אמהות לחיילים המשרתים בלבנון, את כל משאבי השידור הציבורי, הובילה ראש ממשלה פופוליסט, אחד בשם אהוד ברק, לנסיגה מבוהלת ולהפקרה בזוייה של בעלי בריתנו בדרום לבנון –

ובכן מאז מאי 2000, לא זו בלבד שמספר הנפגעים עלה בכל קנה מידה, אלא שכפי שהתרעתי פעמים רבות, מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל התדרדר באורך אנוש.

מחופש פעולה מוחלט שהיה לצה"ל ולחיל האויר בכל לבנון, הפך הגבול הבין לאומי למקודש, וצה"ל הורתע עד כדי כך, שבבואו לאטום את מנהרות הטרור שכרה החיזבאללה מתחת למטולה, הקפידו מהנדסי הצבא שהבטון המוזרם למנהרות לא יעבור את הגבול…

מיותר לציין ששמי לבנון נקיים לחלוטין ממטוסי חיל האויר שפועל רק בשמי סוריה – ותחת כל ההרתעה הזו הולך ונוצר איום אסטרטגי של מערך טילים מדוייקים, איום בעל משמעות אסטרטגית של פצצה גרעינית – כך כפי שטענתי בעבר וכפי שטוען כיום האלוף יצחק בריק.

אז זו המציאות הראשונה שהסכם הכניעה לחיזבאללה – כלומר עם "לבנון" במרכאות – חושפת בפנינו.

אבל הסכם הכניעה הזה חושף בפנינו מציאות נוספת. לא בין ישראל לאויביה, אלא בין ישראל לאזרחיה.

כפי שהשחירו לכם את הסכם עם פייזר וכפו אתכם לעכברי המעבדה של בורלא

כך מסתירים מכם עכשיו את מסירת השטח הישראלי ואת סיבותיה.

אם בעבר התנהלו המשאים והמתנים בחשאי – תקלה חמורה בפני עצמה – אבל לפחות הובאו לבסוף לאישור הכנסת, הרי שעכשיו בהינף היועצת הנמרצת מטעם – מלהטט לפיד בטריטוריה ישראלית ובעושר העצום הצפון בה, כאילו היתה רכושו הפרטי.

שוב מתברר שכשהתקשורת ומערכת המשפט עומדים לצדך, אין שום משמעות לחוק ולדמוקרטיה בישראל. שוב מתברר שמדינת ישראל אינה מושתת על תרבות אמיתית של דמוקרטיה וריבונות העם.

האם היתה ללפיד ברירה אחרת? הרי את המצב הגיאו פוליטי לא הוא יצר אלא ירש מקודמיו? וכי מה ציפינו ממנו, לפתוח עכשיו במלחמה?

ובכן ברגעים שכאלה נמדדת מנהיגות.

כמו מנהיגותו של קנדי במשבר הטילים בקובה.
כמו מנהיגותו של אשכול, במלחמת ששת הימים.

יש רגעים שעושים את ההבדל בין פוליטיקאי קטן למנהיג של ממש.

מנהיג אמיתי מחשב לא רק את הסכנה הטקטית הקרובה, אלא גם את הסכנה האסטרטגית הרחוקה יותר.

אילו היה לנו מנהיג של ממש בקייץ 2000, כזה שלא חי מן הכותרת של מחר אלא מהמציאות האסטרטגית שהוא יוצר עבור הדור הבא – צה"ל לא היה נסוג מלבנון, וישראל לא היתה מוצאת עצמה בסיטואציה האיומה הזו.

כן! לפיד צריך היה לגייס את הצבא, להבהיר כי ממדינת החיזבאללה לא תישאר אבן על אבן אם תיזום מתקפה – ולשאוב את הגז.

נתפלל כי נזכה במהרה למנהיגות של אמת.

גמר חתימה טובה לכולכם.

נחזור ונתראה כאן בישראל מחר אחרי יום כיפור ביום חמישי בחמש על חמש

להתראות