זו לא גבורה להתאבד

השדרנית הוותיקה שמירה אימבר ז"ל החליטה להתאבד. היא הודיע על כך לחבריה ברשות השידור, ואלה ראיינו אותה וספדו לה עוד בחייה.
אינני שופט שום אדם על החלטותיו וכפי שלימדונו רבותינו – אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

אבל אני כן שופט את החברים שנתנו לגיטימציה להחלטתה של שמירה והציגוה כסוג של גיבורה.

וזו לא פעם ראשונה. זכור לי כיצד פרסם הערוץ השני, כתבה מלטפת על אחיו של ראש עריית תל אביב – רוני מילוא, שבחר לסיים את חייו בדרך דומה.

ציפי התקשרה אלי אז לכנסת והתעקשה שאעלה מיד לנאום כנגד הדבר הזה – וכך עשיתי.

אנו עדים כיום לזילות גוברת והולכת של קדושת החיים וערך החיים.

עידוד התאבדות, הפלות בחודש תשיעי, שיבת הרעיונות של המתת חסד של חסרי יש"ע –

במצעד האקלים שצעד בתל אביב ביום שישי יכולת לראות את השלטים שקובלים על כך שחיי אדם מזיקים לכדור הארץ.

כשהתקשורת מפארת את את המעשה של שמירה, היא מעודד אנשים נוספים לנהוג כמוה.
והיא יוצרת לחץ חברתי על אנשים שנכנסים למצב חסר יש"ע – אינכם אמורים להיות לנטל – סיימו את חייכם
ולבסוף זה מגיע להמתה יזומה.

תאי הגזים לא הומצאו באושוויץ. הם פעלו – ולא רק בגרמניה – כדי להיפטר ממפגרים, מרפי שכל,

כי ככה – זה, המדרון החלקלק של מציאות שבה אין נקודת ייחוס טרנסצדנטלית – כלומר אין אלוהים שמצווה 'לא תרצח' – המציאות שמשאירה לאדם להחליט מהו הגבול שלפניו במקרה של הפלה, או לאחריו, במקרה של התדרדרות, אין לחיים ערך – המדרון הזה מוביל לבסוף לזוועה.

יש לחיים ערך בפני עצמם, יש בהם קדושה.

אם שמירה החליטה להתאבד, תשאירו את זה ככה. אל תייצרו גלוריפיקציה של העניין הזה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.