זכויות אדם וזכויות בעלי החיים.
הרחק מעיני הציבור, התקיים השבוע בוועדת הפנים הדיון המהותי ביותר הזכור לי, בשאלת חירות האדם בישראל.
לכאורה הנושא היה מבצעי/טכני. בפני הוועדה הוצג דו”ח מבקר המדינה, לפיו 13 בני אדם נרצחו בשנת 2012 על ידי אנשים נושאי נשק ברישיון והמסקנה המתבקשת היא שאזרחים נושאי נשק הם סכנה. אני הראתי כיצד ההפך הגמור הוא הנכון – והדמגוגיה הזו ,המנוצלת היטב על ידי המדינה, מובילה ליותר רציחות ולהרבה יותר שיעבוד.
בקשת המשרד לביטחון פנים היתה לחייב כל אזרח נושא נשק בבדיקה פסיכולוגית (!) אחת למספר שנים – וכן הטלת אגרות שונות ומשונות בגובה הרקיע. כלומר ברירת המחדל של המדינה היא שאזרחיה, פסיכים, והם צריכים להוכיח את שפיותם אחת לאיזה זמן.
מדובר בהמשכו של הליך נורא שכבר צימצם בכמחצית את מספר בעלי הרישיון לנשיאת נשק בישראל, תהליך המביא לידי ביטוי תפיסה הרואה את המדינה כריבון, ואת העם כסוג של רכוש מסוכן שהמדינה חייבת להתגונן מפניו.
כלומר אני מסכן אותך, אתה מסכן אותי ותפקידה של המדינה הוא להושיע אותנו אלו מאלו – ואת עצמה משנינו יחדיו…
ממש סטאלין במיטבו. מלאכתם האידאולוגית של צדיקים כ ח”כ דב חנין, מיושמת בידי אחרים, בידי המשרד לביטחון פנים.
האמת כמובן הפוכה. הריבון הוא העם, המדינה היא כלי חשוב והכרחי בידיו, אבל בדיוק כמו אש, יכולה היא בקלות לצאת משליטה ולשרוף את מקימיה.
לכן המדינה היא הסכנה ועל העם להגבילה ולהישמר ממנה – ולא להיפך.
לפני מספר שנים החליטה מדינת ישראל לחלק אלפי רובים אוטומטיים לארגון הטרור של אש”פ שאותו החלה לכנות – ‘הרשות הפלסטינית’. כאלף ישראלים כבר נרצחו בידי הרובים הללו. אז מי כאן מסכן את מי, מי כאן מגלה לעתים חוסר שפיות ועל מי בדיוק חובה לפקח? העם על המדינה או המדינה על העם…
הזכות להגנה עצמית היא זכות אדם בסיסית. המדינה צריכה לשלול את הזכות לשאת נשק להגנה עצמית, ממי שכבר הוכיח כי אינו ראוי לה (עבר אלים וכדומה).
אבל בישראל המצב הפוך. לאדם אין זכות טבעית לשאת נשק להגנה עצמית. לא אלוהים נותן לו את זכות האדם הבסיסית הזו, להגן על עצמו, אלא המדינה – וזו ממש לא רוצה שלאזרחים יהיה נשק – ולא! המדינה לא עושה זאת כדי לשמור על ביטחון האזרחים, כפי שמיד נראה.
אנו עדים לתהליך של איסוף כל הנשקים הפרטיים והפקרת הציבור לחסדי העולם התחתון ולחסדי גורמים פליליים/לאומניים מתוך המגזר הערבי הרווי בנשק בלתי חוקי.
“ביותר מ-70 אחוז מפיגועי הטרור בהם היו מעורבים אזרחים חמושים תרמו האזרחים תרומה מכרעת לניטרולו של התוקף ועצירת מסע ההרג” – (ד”ר שלמה שפירא nrg )
תאמרו – נכון, אבל התגברות מעשי הרצח המבוצעים בידי בעלי רשיון משנה את התמונה.
ובכן אומרים לנו ש 13 מקרי רצח אירעו בשנה שעברה תוך שימוש בנשק ברשיון.
מה שלא אומרים לנו הוא ש ב 12 מהמקרים הללו מדובר במאבטחים – כלומר בנשק ארגוני (ושם יש הצדקה לקבוע כל נוהל שרוצים – מי שלא רוצה להיבדק שיחפש מקצוע אחר).
כלומר המשרד לביטחון פנים מערבב לנו את חברות השמירה עם זכויות האדם הפרטי, מציב בפנינו נתון מסולף לחלוטין ובשל מקרה בודד אחד, מבקש לאלץ עכשיו את כל נושאי הנשק הפרטי לעבור בדיקה פסיכולוגית משפילה.
תוצאת התהליך הזה היא שכמות כלי הנשק שבידי הציבור תוסיף ותרד וב 70% מהמקרים בהם יש צורך לסיים אירוע חבלני או פלילי מסכן חיים (שוד בנק למשל) לא יהיו שם אותם אזרחים אחראיים נושאי נשק, שיהיו מסוגלים להגן על הציבור.
בעבר קראו המפכ”לים חפץ ואהרונישקי, לאזרחים בעלי נשק ברשיון, לשאת אותו עליהם ואף הודיעו כי הם רואים באזרחים הללו חלק אינטגרלי מתפיסת הביטחון.
אבל תהליך אובדן החירות ממשיך לעשות בנו שמות ואנו הולכים ומאבדים גם את הביטחון וגם את החירות.
בחדר הוועדה התחוללה דרמה זוטא משום שלא זו בלבד שהצבעתי נגד ההצעה, אף הצלחתי לשכנע חבר קואליציה נוסף – את ח”כ זבולון כלפא הזכור לטוב, להצביע נגדה. מי שהעביר בסופו של דבר את ההצעה היו שילוב מנצח של ח”כ דוד צור מהתנועה, ח”כ משה מזרחי ממפלגת העבודה וח”כ דב ליפמן מיש עתיד. שני ניצבים במשטרה ורב אחד שעסוק מאוד בזכויות בעלי החיים.
הקשיבו לדיון הסוער בוועדת הפנים ובמיוחד לדברי הסיכום שלי החל מהדקה ה 13
