חי וקיים

מותה של המלכה, גרר כמה וכמה הודעות, ספק הומוריסטיות/ספק רציניות – שנחתו בתיבת ההודעות שלי.

"עכשיו, כשמלכת בריטניה, כבר לא עומדת בדרכך, האם נפתחות בפניך שוב שערי הממלכה המאוחדת?"

כך לשון ההודעות בניסוחים כאלה ואחרים.

האמת היא שדבר לא חסר לי מאז, אותו מרץ 2008, כשקיבלתי את המכתב המוזר, שבו מודיעה לי ממשלת הוד מלכותה כי נאסר עלי להיכנס לגבולות הממלכה.

במכתב ההוא הסביר משרד החוץ הבריטי, שדעותי עלולות לעורר מדנים באנגליה ולכן אני אישיות לא רצויה. הם גם הביאו כמה דוגמאות לדעות שכאלה, וציטטו מאמר שבו כתבתי ש "הערבי, אינו בן המדבר, אלא אב המדבר…"

במכתב התשובה, הסברתי לבריטים המודאגים, שהמשפט הזה כלל לא שלי, בסך הכל ציטטתי את הנציב הבריטי הראשון לסיני, הלורד דארוויס, והוא אמר בדיוק את המשפט הזה, אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת, לאור ניסיונו.

אבל הגיחוך שבאיסור כניסה לאנגליה של מי שמצטט נציג רשמי של ממשלת הוד מלכותה, לא הפריע לאנשי משרד החוץ שם.

הם הודיעו לי שביכולתי לערער כעבור שנים מספר – אבל ויתרתי על העונג, וגם מות המלכה לא יגרום לי לעשות זאת.

"כנראה שאת מכתב הערעור אצטרך לכתוב בערבית" – כתבתי אז למשרד החוץ הבריטי.

אם אינני טועה, השם הנפוץ ביותר כיום בקרב תינוקות בבריטניה, הוא מוחמד.

לך תדע – אולי המלך הבא יושבע במסגד של לונדון…

ההיסטוריה הבריטית רצופה ביחסי אהבה שנאה ליהודים. בעיקר שנאה.

כשראיינה אותי איזו כתבת טלויזיה על אותו מכתב שקיבלתי, הסברתי לה שגם לה אסור לטוס לבריטניה.

"למה אסור לי"? התפלאה השדרנית

"משום שבמאה ה 12 – 200 שנה לפני גירוש ספרד – גורשו כל יהודי יורק בבריטניה" – הסברתי – בשונה מהספרדים, שבשנות ה 60 ביטלו את חוק הגירוש ליהודים, החוק הבריטי מהמאה ה12, עדיין נמצא שם בספר החוקים האנגלי, את יהודיה לא?" זרקתי שאלה למראיינת …

אבל לא רק אנטישמיות יש שם, יש שם גם רומנטיקה תנכ"ית. בית המלוכה מתייחס אל עצמו כאל מלכות ישראל החדש – הזכרים שם נימולים – למשל.

כל הצהרת בלפור, באה כדי להשיב את היהודים אל ארץ התנ"ך, ואת השכינה לעולם המיוסר שויתר על מציאות האל במרחב הגאו פוליטי ובתמורה קיבל את מלחמת העולם הראשונה, כלומר מלחמת הנאורות של מדינות הלאום החדשות, מלחמת המהפכה התעשייתית, עם מכונות היריה וגז החרדל.

והבריטים באמת עשו הכל בתחילת הדרך כדי להקים ליהודים מדינה משני עברי הירדן, כולל לאפשר מדידות בהר הבית לקראת הקמת בית המקדש.

נו טוב – כל זה נדפק כשהיהודים העדיפו להישאר באירופה. הצד האנטישמי באנגליה חזר והיה דומיננטי, מדיניות הספר הלבן נכנסה לתוקפה, הבריטים החלו לעודד עליה ערבית דווקא – של מהגרי עבודה מכל המרחב שמסביב – וכך נולד העם הפלסטיני. אחמד טיבי, למשל, הוא צאצא של אותם מהגרי עבודה שהגיעו לכאן, אחרי העליות הראשונות של הציונות.
כמו תמיד – בסוף זה לא הם, זה אנחנו. יש מה ללמוד מהאופן שבו הבריטים שומרים אמונים לבית המלוכה הריקני שלהם. מה שמזכיר לנו שגם דוד מלך ישראל – חי וקיים.