מדגלי ישראל לדגלי גאווה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ג (פברואר 19, 2023)
מוזר?!
יום העצמאות ויום ירושלים, הפסידו אצלנו לטובת –
חודש הגאווה.
את הנפת דגלי הלאום ביום העצמאות,
השאירו בשמאל לילדותיים הסרוגים האלה, ההם ששכחו "להתקדם" מן הפרימיטביות הלוקאלית אל זהויות גלובליות מתקדמות….
ויום ירושלים?
הוא בכלל הפך לחגיגה פרטית של מגזר הלא מתקדמים, הסרוגים ההם – שלא לומר החשוכים כן…
לעומת זאת את יום הגאווה, הפכנו לשבוע הגאווה, ואח"כ לחודש הגאווה וכל הארץ דגלים דגלים –
דגלי גאווה כמובן
לא כחול לבן חלילה…
ופתאום, מהפך.
אמנם פה ושם אנו עדיין מוצאים עדיין בהפגנות השמאל, דגלי אש"פ ודגלי גאווה, אבל,
מהר מאוד הבינו שם משהו, ופתאום,
מפגן כזה של פטריוטיזם לאומי – ועוד בשמאל…
מזמן לא נראה ברחובותינו…
מה קורה כאן?
מניין הלאומיות הקורנת הזו בהפגנות השמאל?
ובכן שימו לב,
מה שההפגנות הללו אומרות, זה בדיוק את מה שאנחנו אמרנו בהפגנות נגד הסכמי אוסלו.
זו ארצנו…
אלא שכשאנו אמרנו זו ארצנו,
התכוונו זו ארצם של היהודים – כל היהודים, ימין ושמאל כאחד.
האמירה שלנו היתה לאומית!
וכשהשמאל מניף את דגלי ישראל הוא אומר זו ארצנו – ארצו של המגזר.
האמירה שלהם היא מגזרית.
הרפורמה במערכת המשפט מאיימת על ההגמוניה של השמאל.
עכשיו נזכרים שם להניף את דגלי ישראל – והרבה, כדי לומר
זו לא ארצכם, זו ארצנו…
7 תגובות
באמת תהיתי
מדגלים של ההומואים (הומו זה לא קללה) ודגלי אשף שהיו מניפים תמיד
פתאום אני רואה (כמעט) רק דגלי ישראל בהפגנות
ופה ושם דגל של הומואים שעדיין מונף שם איפשהו.
עכשיו הכל ברור.
השימוש בדגלים הוא ציני , כמעט כמו לגנוב טנק.
דגל ישראל הוא סמלה של הציונות. הנפת דגלי ישראל היא אמירה ציונית.
כלומר אמירה ציונית, אל מול האמירה היהודית של הרוב היהודי שמבקש להחזיר לעצמו את המדינה.
להבדיל מ'זו ארצנו' הם מתכוונים ש 'זו מדינתנו'.
שטחי ארץ ישראל מהם והלאה…
מסכים. הלאומיות שלהם היא סקטוריאליות, הדמוקרטיה שלהם היא הגנה רק על החירויות של עצמם. המחאה שלהם היא אותנטית וכנה במובן שהם מרגישים תעוקה פנימית, אבל האם מחאה של אנשים לא אותנטיים ולא כנים יכולה להיות אותנטית וכנה? מפלוס ומינוס יוצא מינוס.
מאבק לשמירת זהותך הוא מאבק אותנטי. אותנטי עד כדי כך שהוא יכול להתדרדר בקלות לאלימות.
מאבק לשמירת הזהות הוא אכן אותנטי, אבל בעיניי הזהות הזו בנויה אך ורק על אנוכיות ללא שום עקרונות ושום זהות אמיתית. לכן השמאל מחליף כל הזמן את עמדותיו – בעבר היה לאומי, היום הוא פוסט ציוני. השמאל האמריקאי היה בעבר נגד מלחמת ויטנאם ונגד התערבות בענייני מדינות אחרות, היום הוא מוביל את הניאו-קונז. זו לא זהות אמיתית אלא זהות שמוכתבת על ידי הרגע, הגחמה, האופנה החולפת ותכתיבי הפורום הכלכלי העולמי, התקשורת והמושכים בחוטים מלמעלה. זו לא אותנטיות בעיניי. וקשה לי לראות את המאבק מתפתח לאלימות באופן ספונטני, האיומים של יאיר גולן ודומיו הם ממש בגדר כלב נובח ולא נושך. המפגינים הם סוג האנשים הבורגני והפחדני ביותר, הם יעדיפו לרדת מהארץ מאשר לנקוט באלימות. כמובן שהממסד יכול לדרדר לאלימות באמצעות דגל כוזב, אם כי הוא נוטה לעשות זאת בד"כ ומסיבות ברורות באופן שהאלימות באה כביכול מהצד הלאומי.