מקולט אביטל לשמעון פרס ולעמוס עוז

בשבוע שעבר הציפה שוב ושוב קולט אביטל את המסך שלי. קולט – שאני בטוח רוב רובם של הישראלים כיום כלל אינם יודעים מי היא – טענה ששמעון פרס הטריד אותה מינית.
כמובן שלא בזבזתי את זמני על הצהובון ההיסטורי הזה. שמעון פרס הוא אחד המזיקים הגדולים ביותר שקמו לישראל ולא נסתרה ממני גם התנהלותו המינית המופקרת כך שהידיעה כלל לא הפתיעה אותי. לא ברור היה לי מה מנסה הלשעברית להשיג עכשיו עם הסיפור הזה. הרי מדובר באשה חזקה במשרה רמה שככול הנראה העדיפה אז – כשהדברים התרחשו – את משרתה, על פני יציאה למלחמה מול שמעון פרס בזמן אמת.
אפשר אולי להבין – למרות שאני ממש לא מסכים – אבל אם כך החלטת אז, איזו תועלת תצמח לנו מהסיפור הזה עכשיו? חוץ מאולי לתפוס כותרת בצהובונים.

וכך מצאתי את עצמי שוב ושוב מוחק את הידיעה הזו.

אלא שהידיעה צצה שוב ושוב, עד שברגע של חולשה אמרתי לעצמי, אולי בכל זאת נלמד משהו חדש – ונכנסתי אל הפרטים.

ובאמת למדתי משהו חדש.

בשולי תיאור ההטרדה, מספרת הגב' אביטל כיצד ביקש ממנה שמעון פרס להפעיל את כל קשריה במשרד החוץ כדי להביא לכך שהסופר עמוס עוז יקבל פרס נובל. "הוא היה אובססיבי בעניין הזה" – מתארת אביטל.

בפרט הזה דווקא מצאתי עניין ויש הרבה מה ללמוד ממנו.

למה לשמעון פרס היה כל כך חשוב שעמוס עוז יקבל פרס נובל לספרות?
ובכלל – למה פוליטיקאי ישראלי מתערב בשיקולי ספרות בין לאומיים – מה בדיוק קורה כאן?

העניין הוא כזה. עמוס עוז הפך בזכות התקשורת והאקדמיה הישראלית לסוג של כהן מוסרי גדול. את דעתי על גדלותו הספרותית אמנע מכם, מי שחושב שאכן הגיע לו פרס נובל, שיבושם לו – אני ממש לא חושב כך – אבל לא בכך עסקינן, העניין הוא שממעמד הסופר הדגול, קידם עמוס עוז את מעמד המדינאי הדגול – שמעון פרס – וכששמעון פרס יצא מכליו בכדי לקדם עוד את מעמדו של עמוס עוז, הוא למעשה ביקש לרומם עוד באמצעותו את מעמדו שלו.
התהליך הזה, שקולט אביטל בלי משים נתנה לנו להציץ אל האופן שהוא עובד, נמצא למעשה בכל מקום. קידומים פוליטיים למשרות צבאיות, מביאות לתפקידי פיקוד רמים את מי שיביעו את הדעות הנכונות.

כשעיתונאי מקשה על איש ציבור מן הרוב היהודי, "למה שלא ניתן לבג"ץ להחליט" – למרואיין אין יכולת להסביר, שבדיוק כמו המאמץ של פרס לסדר פרס נובל לעמוס עוז, כך קודמו האנשים הנכונים לתפקיד שופטי בג"צ משיקולי אג'נדה – ודעתם עכשיו רלוונטית, ממש כמו דעתו פרס בעניני פרס נובל לספרות.

מה שלמדנו מקולט אביטל הוא, שאין לנו ברירה, ואת דעתנו עלינו להשתדל תמיד לגבש בעצמנו בלי תווכם של גורמי ממסד. תמיד יהיו שם גורמי כח שבאמצעות התפקידים והצלש"ים הממוסדים, יפנו את אמון הציבור לאן שנח להם.

להתראות מחר – במחשבים מסלול