בשבת האחרונה, התפרסמה תגובתי לראיון שערך עלון הציונות הדתית עם מוטי קרפל, שהטיח (כרגיל) ביקורת בי ובדרכי.
מדובר בוויכוח ליודעי ח”ן שהמתינו שנים לתגובתי למתקפותיו. הקריאה אינה מומלצת למי שאצה דרכו.
לצד תמונת המאמר (שעבר קיצור רב ועריכה) אני מפרסם כאן גם את המאמר הגולמי המקורי.
***
בגליון ערב החג עם מוטי קרפל, ציין הכותב כי קרפל, הוא “מהוגי הדעות המובילים והמשפיעים של הציונות הדתית בדורנו”. ואכן, ספק אם יכול מישהו להעיד על כך יותר מהח”מ.
ברמה כזו או אחרת של מודעות, הבנתי כבר בימי ‘זו ארצנו’ (והמאבק בהסכמי אוסלו) שלימין אין באמת אלטרנטיבה לדרך השמאל. רציתי לעצור את ממשלת רבין, אך באמת לא היה לי שום דבר להציע במקומה. זכור לי כיצד בפאנל טלוויזיוני משותף שנערך לאחר חסימות הכבישים עם ח”כ צעיר מהליכוד – משה קצב שמו – הסברתי כי לליכוד שלאחר הנסיגה מסיני וחורבן חבל ימית אין כל תשובה לאוסלו. קצב כעס מאוד.
לכן, בסתיו 1995, לאחר חסימות הכבישים הגדולות של זו ארצנו, כשפנה אלי קרפל ושטח את משנתו, מצא אצלי קרפל אוזן קשובה ושער פתוח לרווחה. דחיתי אז את פניותיהן של כל מפלגות הימין (כולל הליכוד) לממש אצלן את האשראי הציבורי הגדול שצברה ‘זו ארצנו’. במקום זאת פנינו אז מוטי ואני לבניית האלטרנטיבה האמונית במסגרת תנועה חדשה שמוטי הציע לכנותה – ‘מנהיגות יהודית’ – ושהתפתחה למעשה מתוך ‘זו ארצנו’.
קשה לדמיין היום את הפוליטיקה הישראלית בכלל, ואת הימין הישראלי בפרט, בלי השפעתה של מנהיגות יהודית והוגה. הליכוד שינה את פניו והפך ממפלגת מרכז של הרשנזון ומרידור למפלגת ימין של יריב לוין וציפי חוטבלי. הציונות הדתית שנאלצה להתחרות באתגר מנהיגות יהודית שבליכוד, אימצה את הפריימריס והפכה בכנסת ה 19 מסרח עודף של רסיסי מפד”ל למפלגה של 12 מנדטים. אמנם הימין לא אימץ את רעיונות העומק של ‘מנהיגות יהודית’ ולכן עדיין אינו מסוגל להציב אלטרנטיבה של ממש לדרכו של השמאל, אך ההשפעות הפוליטיות של מנהיגות יהודית היו רק קצה הקרחון. אלפי מאמרים, כמה וכמה ספרים, אינספור ראיונות, הרצאות, עימותים מתוקשרים – ולבסוף – הופעת מפלגת ‘זהות’ ומצעה המאתגר ועתיר התוכן, חשפו את כלל החברה הישראלית לחשיבה אלטרנטיבית לציר הימין/שמאל לבדו ולאפשרות המוצא ממשבר הזהות בו היא נתונה.
ראוי אם כן לזכור, כי גם כשדרכנו חלוקות, שמורה לקרפל מניית יסוד בכל הישגי הציבוריים (את ה’קרדיט’ לכישלונות – אשמור לעצמי).
היכן אם כן המחלוקת?
בדיוק במקום שבחו, שם נמצאת נקודת התורפה של משנתו.
קרפל הוא אכן “מהוגי הדעות המובילים והמשפיעים של הציונות הדתית בדורנו” . הציונות הדתית עבורו היא הנחת יסוד במסגרת תיאוריית ‘חילופי המשמרות’ שלו – פעם היו אלה הקיבוצניקים, היום אלו הכיפות הסרוגות. קרפל הוא “…של הציונות הדתית…” צר עולמו כעולם הכפה הסרוגה. הוא אינו טורח כלל לנסות ולהתמודד עם פערים הולכים וגדלים בין התיאוריות שלו לבין המציאות ה’סרוגה’. כך, מהגות פורצת דרך, הפכה הגותו של קרפל להגות מטעם, הגות התחומה בגבולותיה של הציונות הדתית (שלא ברור מה הם) הגות המסמנת כל העת את העיגולים סביב הכיפה הסרוגה שבה נעץ את החץ. למעשה ראוי לדייק ולומר כי מהוגה ‘מוביל’ של הציונות הדתית, הפך קרפל להוגה ‘מובל’ על ידה. פעם סבר קרפל כי גם אדם שאינו שומר מצוות יכול להיות מנהיג אמוני (בסוף שכנעתי אותו שזה בלתי אפשרי) – היום טוען קרפל שנטשתי את התורה מבחינה פוליטית…
מאיש הר הבית (‘חי וקיים’), מתלמידו של שב”ד שכל הגותו ספוגה בביקורת חודרת ואכזרית כלפי הציונות והמדינה, מאיש המהפכה האמונית, הפך קרפל למעריץ ומשרת הממסדים והכוחות האוחזים ברסן. מעריץ הכח.
זכור לי כיצד התלהב קרפל מכוכבה העולה של הציונות הדתית – נפתלי בנט – והשליך את יהבו על המצליחן שאימץ כביכול את דרכה של ‘מנהיגות יהודית בליכוד’ – רק יישמה מתוככי הממסד הסרוג…
תמוה היה הדבר בעיני, אך בחרתי לצפות בבנט מספסליה האחוריים של סיעת הליכוד בכנסת ולבחון שמא פיספסתי משהו. בדיעבד ניתן לומר כי לא היתה צומת אחת שבה נדרשו בנט ושקד לבחור בין בחירה ערכית/לאומית, לבין בחירה תועלתית/אישית, צומת שלא נבחרה בה לבסוף האפשרות השניה. ביני לביני הוספתי ונתתי אשראי לבנט (בזכות) קרפל. כשבחרו בנט (ושקד) לגבות את עינויי השווא של צעירים מן המגזר, משוכנע הייתי שעכשיו, יבין קרפל את טעותו ויתנער מהם – הרי קרפל הוא הוגה דעות, המרחב שבו הוא פועל הוא מרחב האמת הפילוסופית, לא מרחב האילוץ הפוליטי, אך קרפל בחר ללכת בין הטיפות, הגיב לבסוף בשפה רפה ובוודאי שלא התייצב ברגע האמת נגד מעשה הזוועה של בן טיפוחיו. במחדלו זה, הפך ההוגה הגדול של הציונות הדתית ופטרונו האינטלקטואלי של בנט, לשותף מרכזי לפשע. מבנט ושקד, קשה היה לצפות להתנהגות אחרת – הם כלל לא מבינים את פשעם – אך ממוטי קרפל (ורבנים מרכזיים) בוודאי שכן. המושג ‘בגידת האינטלקטואלים’ כאילו נברא עבור המקרה הזה. לעולם חריפות המחשבה אינה ערובה לבחירה מוסרית נכונה, גדולי האינטלקטואלים סונוורו על ידי גדולי העריצים. ו”כשכורתים עצים עפים גיצים…” כשהוגה הדעות המוביל של הציונות הדתית דוגל בסוג של בולשביזם אמוני – מה לנו כי נלין על הפוליטיקאים שלה.
בגידת האינטלקטואלים הסרוגים טשטשה את הבהירות המוסרית בציונות הדתית ושימרה את הלגיטימיות של בנט בקרב המגזר. כך מצאתי עצמי – בכובעי הפוליטי – נאלץ לשאת ולתת עמו בניסיון לאגם יחדיו את הציבור שהוסיף וראה בו את מנהיגו, אך פתוח היה לבשורת זהות.
גם כשבגדו לבסוף בנט ושקד בציונות הדתית כולה, נטשו את הציבור שבחר בהם להנהיגו וקפצו אל מה שנראה היה כמסלול מבטיח הרבה יותר, נמנע קרפל מלחשב באמת מסלול מחדש. עכשיו בנט הוא ה “יורד אל העם” וסמוטריץ’ -כוכבו החדש – הוא ה “מגדלור”…
במשך 20 שנה בנינו עבור הציונות הדתית את המכשיר הפוליטי להנהגת המדינה. כ 20,000 מבני המגזר פקדנו לליכוד במאמץ סיזיפי של חטיבת מנהיגות יהודית לפתוח עבור הציבור האמוני את השער להנהגה הלאומית. מדובר היה בכח הפוליטי הגדול והמאורגן ביותר שקם בליכוד מעולם, כח שהיה מביא כל קבוצה אחרת להנהגת מפלגת השלטון והמדינה. אצל הסרוגים זה לא קרה, לא בגלל שהליכוד לא רצה (בסוף התרגלו) אלא משום שהציונות הדתית לא חפצה בכך. אין מדובר בתקלה זמנית, בחוסר כשרון, מדובר היה במאמץ אדירים של עשרות שנים ששותפים היו לו מיטב הכשרונות הפוליטיים וההגותיים. התברר שהציונות הדתית אינה חפצה ולכן אינה בשלה להנהגה. (בספרי ‘קץ הנורמליות’ מתואר בפרוטרוט הביטוי הפוליטי של חוסר הרצון הזה). זו מסקנה כואבת – משום שהפוטנציאל הסרוג נפלא. אבל התעלמות מנקודת האמת הזו אינה פתרון אינטלקטואלי לכאב. איך אפשר לברוח מהתמודדות אינטלקטואלית עם שאלה בסיסית שכזו? איך אפשר להסתפק בהאשמה טכנית של פייגלין (כן ליכוד לא ליכוד) ולהמשיך ולצייר את העיגולים סביב אותה פרה שהבאנו אל השוקת ותמיד התעקשה לבעוט בה בכל כוחה?
היא לא רוצה לשתות מוטי, היא לא רוצה… וצריך להבין למה.
בנט ושקד – אגב – כן חותרים להנהגה לאומית , לכן הם עוברים לליכוד(!). באופן פרדוכסלי בנט ושקד – בני טיפוחיו האינטלקטואליים של קרפל – הם ההוכחה הניצחת לטעותו.
אז למה הציונות הדתית לא רוצה להנהיג?
למה היא מתעקשת להישאר מגזרית ולברוח מאחריותה?
קרפל מסביר, ובצדק, שאין לציונות הדתית אידיאולוגיה רלוונטית.
אבל האם בגלל שלא ניסחה אידיאולוגיה היא לא מנהיגה? או שמה להיפך, היא לא רוצה להנהיג ולכן לעולם לא תפתח אידיאולוגיה שכזו!
ספק אם יכולה היתה מדינת ישראל להתקיים בלי הציונות הדתית, אולם חורבן גוש קטיף הביא אותי למסקנה שכתנועה פוליטית לאומית רלוונטית, הציונות הדתית לא קיימת יותר. מי שאין לו גבולות משל עצמו, לא באמת קיים ולכן אינו מסוגל להציב גבולות לשכנו – ובוודאי שלא להנהיגו.
האם מסוגל כיום הצבא לפקוד על חייליו לגרש ולהחריב כפר ערבי בשומרון? או לחזור בו מפקודת השירות המשותף? – ברור שלא. משום שברור כי סירוב לפקודה שכזו יגובה בלגיטימציה רחבה מצד המנהיגות האינטלקטואלית של השמאל ולכן פקודה שכזו לא תינתן. אילו היתה המנהיגות הרוחנית/אינטלקטואלית של הכיפות הסרוגות, נאמנה גם היא ‘על תנאי’ (שב”ד) ומגבה באופן ברור וגורף סירוב לפקודת הגירוש, הפקודה לא היתה ניתנת, גוש קטיף היה מוסיף ופורח וישראל לא היתה הופכת לבת ערובה של החמאס.
“אנחנו מכירים אותם”– פילח אז עמרי שרון את ליבי בחביבות כשניסינו לאיים בתוככי הליכוד באקדחנו הריק – “הם יבצעו”.
האידאולוגיה הסרוגה התבלבלה. התאהבה בתהליך. התחלפו לה היוצרות בין הכלי והמטרה. עם הנצח החל מפחד מדרך קצרה…התאהב באינסופית… ‘ראשית צמיחת’ החליפה את ‘גאולתנו’… הכותל את הר הבית – בקצה האחד של הסרוגים, החליף הימין את המשיח, ובקצה האחר, הפכו חלק מעובדי ה’, לעובדי מדינה…
מדינת ישראל היא הילד שלנו, לא האבא שלנו. הורים שאינם מסוגלים להציב גבולות לילדיהם, מאבדים את מעמדם, הם לא באמת קיימים יותר – זה מה שקרה לציונות הדתית בגוש קטיף.
גוש קטיף חרב, כי הנאמנות למדינה קדמה לנאמנות לתורה. זה לא קרה כי הסרוגים אינם יראי שמים חלילה, זה קרה כי האידיאולוגיה הסרוגה החלה נשענת כולה על המדינה ולכן איבדה את היכולת להציב לה גבולות ובאופן דיאלקטי, לשמור על הרלוונטיות הפוליטית שלה.
בגוש קטיף התפוצצה הציונות הדתית לאלף רסיסים ופיזרה אבק כוכבים שמפרה את החברה הישראלית כולה, אבל כתנועה התברר שהיא לא באמת קיימת. מצד אחד הדתל”שיות, מצד שני החרדיות הסרוגה. שום חזון ובשורה לאומית לחברה הישראלית כבר לא מסוגל לפרוץ מהמרחב הזה, מלבד עסקנות סרוגה בליכוד – מחד, ומאבק פסיאודו חרדי נגד שירת נשים בצבא – מאידך.
אין אסיר מוציא עצמו מבית האסורים. לכן לא פיתחה הציונות הדתית אידיאולוגיה רלוונטית להנהגת המדינה והיא לעולם לא תפתח. היא אינה עומדת על חוף מבטחים תודעתי בלתי תלוי, שממנו ניתן להושיט יד ולומר – אחרי.
אבל כמו האיש אצל הארי פוטר שאת שמו אסור לומר, יש תנועה שדווקא כן ניסחה אידיאולוגיה שכזו, לא סתם ניסחה, ניסחה כמצע של מפלגה שרצה לכנסת, ופרסמה כספר בכל חנויות הספרים, והספר הזה הפך לרב מכר אצל כל צעירי ישראל – ממש לא רק הסרוגים – רב מכר ששיגע את המדינה ואיים להקפיץ את התנועה ובשורתה אל המקום בו ניצב בעת כתיבת שורות אלו – אביגדור ליברמן…
במקום לתקוע את המדינה, נראה כי יכולנו להתחיל לכוונה אל השלב הבא בגאולת ישראל, שלב הסינרגיה שבין היהדות והישראליות. אלא שאז התאחדו כל הממסדים ובראשם ממסדי הציונות הדתית (וקרפל) בכדי לנפץ את המראה הלא מחמיאה הזו – ואין במילים אלה בכדי להפחית מטעויותי ומאחריותי האישית לכישלון.
“פייגלין זנח את התורה מבחינה פוליטית” – פוטר עצמו קרפל מעיסוק בניסיון המשמעותי ביותר בדורנו, לנסח אידיאולוגיה אמונית רלוונטית שאת חסרונה הוא חוזר ומדגיש.
אלא שבאמת, “חטאי” הוא בזה שלקחתי את הרב קוק יותר מדי ברצינות…
מצע זהות הוא המצע המדיני היחיד שבאמת מחובר לתורה. ייתכן שלדת מחוברות אי אלו מפלגות, אולם לתורה – רק מצע זהות.
חמור מכך – תורתו החדשה של קרפל שאימצה את היסודות ה”ממלכתיים” הקיצוניים ביותר, זנחה לחלוטין את שלמד ולימד מתורתו של שב”ד – “אנו נאמנים למדינה על מנת לחולל בה מהפכה”. כלומר הפתרון למשבר מדינת ‘ככל העמים’ בתהליך גאולת ישראל, הוא נאמנות על תנאי, נאמנות השואבת אשראי מהמהפכה האמונית העתידית, נאמנות כזו, שרק מתוכה ניתן לומר כאן ועכשיו ‘הלל’ בשם ומלכות, בלי שהמדינה עצמה הופכת לעבודה זרה.
מי שמצדיק עינוי נערים, גירוש יהודים ושלל עברות על כל התורה, משום שהשרץ הזה הוטבל במקווה המטהר של המדינה – אינו עובד ה’, אלא עובד מדינה…
צודק קרפל שהשמרנות אינה התשובה, לא השמרנות היא לוז מצע זהות – אלא החירות, החירות לעבוד את ה’ לבדו.
כל עניינו של מצע זהות הוא לייצר אידיאולוגיה שבונה את החירות הזו. נכתבה כאן אידיאולוגיה שמשחררת את האזרח כלכלית ורוחנית, אידיאולוגיה שמסירה את מחיצות המדינה המפרידה ומושלת בין אזרחיה, אידיאולוגיה שמסירה את הפחד האחד מהשני ולכן מעוררת את העניין והסקרנות אחד בשני ומתוך כך פותחת את השער לדיאלקטיקה והפריה כלל ישראלית ולעלייתה של תורת ארץ ישראל.
נכתבה כאן אידאולוגיה המאפשרת בתוך המציאות הנתונה לחלום על בית מקדש, אידאולוגיה המאפשרת לפתח ולקדם את המשפט העברי, אידיאולוגיה שמראה כיצד להחיל ריבונות ולרשת את ארצנו, אידיאולוגיה שמראה כיצד לפתח את ירושלים לקראת גאולת ישראל –
מישהו לקח כאן ברצינות את הרב קוק הישר אל הישראליות בכל רבדיה.
מישהו כאן מאמין ולא מפחד.
מדובר במסמך רחוק משלמות, אפשר לחלוק עליו מן המסד ועד הטפחות, אבל לפחות היתה כאן העזה ומאמץ אינטלקטואלי פוליטי שלא ידענו כמותו. קרפל מעדיף פשוט לטמון את ראשו בחול.
פוליטית זהות כשלה. הצורך לייצר במהירות אוונגרד חלופי לציונות הדתית חייב תפירה בתפרים גסים שבמשבר הראשון נפרמו. אולי אם הוגי הדעות של
הציונות הדתית מסוגלים יהיו להודות גם הם בכישלונם, ייפתח מתוך ענווה הפתח לסינרגיה בין מגזרית – לאותה אלטרנטיבה שתשחרר אותנו מן המבוי הסתום אליו הובילה אותנו הציונות ובתוכה גם הציונות הדתית.
הביטוי הפוליטי של הסינרגיה הזו, מעניין פחות, אבל מובטח כי אם תהיה אמיתית, בוא יבוא הביטוי הפוליטי הזה – וגם ינהיג.