משבר הקורונה: שדה הקרב הפילוסופי

כיצד נגזלה חירותכם.
מבט פילוסופי על התנהלות המדינה במשבר הקורונה.

הסיכום הזה מיועד לכל מי שמרגיש כמוני. שאנחנו בני האדם הוּרדנו מהמקום שלנו, כנזר הבריאה, כבני אדם בעלי תבונה, גדולה ועוצמה, למדרגה של חיות משק ואילו ילדינו הורדו אף נמוך יותר, למדרגה של עכברושים מפיצי מחלות. מי שחושב שהתיאור שלי מוגזם, מומלץ לו להשליך את המאמר מאחורי גוו כבר עכשיו ולחזור לעיסוקיו.
כבני אדם מתורבתים, אנחנו מכלכלים את מעשינו בשום שכל. זאת על פי עקרונות מנחים, על פי סט ערכים שעליו אנחנו מתווים את התנהגותנו. יש לנו את הכוח לחשוב, לתכנן פעולות, לזהות טעויות וכשלים ועל פי כל אלו לנווט את דרכינו בפעולת החיים שלנו. גם אם נתכחש לזה, ואפילו אם נתכרבל בבורותנו, אנחנו יצורים פילוסופיים. במאמר זה אנסה להתחקות אחר אבני המייל הרעיוניים, בדרך שמובילה אותנו היישר לגהינום.
כפי שידוע, בתחילת שנת 2020 הכתה הקורונה לראשונה בחופי הארץ. הממשלה, הכנסת, מערכות הבריאות, הצבא והמשטרה נקראו לטפל במשבר. בד בבד הציבור נדרש לציית להנחיות שהונחתו עליו. במאמר זה אבקש להתייחס לאופן הטיפול במשבר הקורונה לאור העקרונות הפילוסופיים, שעומדים מאחורי הממשל המדיני והחברה. עקרונות שלמדה האנושות במשך אלפי שנות היסטוריה. יזכור הקורא שהעקרונות של הממשל המדיני אינם מובנים מאליהם. אלא עקרונות שנלמדו במשך אלפי שנות ציוויליזציה. לאדם יכולת חשיבה מרשימה והרעיונות נלמדו לעיתים קרובות בדרך של הגות, אבל הדברים גם נלמדו בדרך האמפירית הקשה. הניסיון האנושי הוביל לפעמים לשגשוג של עמים וחברות, אך בפעמים אחרות לדיכוי, ניוול, ולפרצי שפיכות דמים זוועתית. לכן אני מוצא שחשוב להכיר את הדינאמיקה והמשמעות הרת האסון של רעיונות רעים, כמו גם את החשיבות של רעיונות טובים.
במאמר קצר זה שנכתב על ידי הדיוט שבהדיוטות, לא אתיימר להתחקות אחר כל העקרונות שלעיתים ממלאים ספרים עבי כרס, אלא לגעת בקיצור של התקציר המתומצת ביותר, שניתן להעלות על הדעת, כדי לאפיין את התנהלותה של המדינה והחברה בתקופת המשבר.
זכויות אדם: דומה שזהו התמצית של העיקרון המוסרי העליון של הממשל המדיני. ממשל מדיני, כל ממשל מדיני, נמדד על פי האופן שבו הוא מגן על זכויות אדם, או מפר אותן. זכויות אדם כפי שהגדיר אותן ג'ון לוק, איש האשכולות בן המאה ה- 17 ועמוד תווך מרכזי, בהתפתחות הממשל המדיני במאות השנים שלאחר מכן, במסה השנייה שלו על הממשל המדיני. חיים, קניין וחירות. שלוש זכויות שהן למעשה זכות אחת. והיא הבעלות של האדם על חייו. הבסיס עליו עומדות רוב, אם לא כול החוקות שקיימות בעולם המערבי שהכרנו. חשוב להדגיש ששלוש זכויות יסוד אלה הינן -זכויות שוללות- דהיינו. שאיש אינו רשאי לפגוע בהן. הזכות לחיים, למשל אין פירושה חובתו של מישהו לספק חיי נצח לזולתו. אלא רק האיסור להרוג את זולתו. וכן קניין פרטי וחירות, שאין לאחרים שום רשות לפגוע באלה. על פי עיקרון זה חייו של כל אדם, קניינו וחירותו הינם שייכים לו בלבד. אדם רשאי לעשות לגמרי כל מה שהוא חפץ ובלבד שלא יפגע בחייו, קניינו וחירותו של הזולת.
יצוין שחירויות אלו במדינה מתוקנת אינן ניתנות להתניה כזאת או אחרת. אלא זכויות יסוד אלו ניתנו על ידי הבורא (כלשונו של לוק) ולכן אף אדם לא רשאי לקחתן. ממילא לא יכול אף משטר מדיני להעניק את זכויות היסוד.
זכויות יסוד אלה אינן חדשות ולא הומצאו על ידי ג'ון לוק: עצם האיסור "לא תגנוב" יוצא מתוך הנחה, שלאדם יש קניין פרטי. באותה מידה האיסור לרצוח או לשעבד את הזולת שקיימים ביהדות מקדמת דנא. איסורים שכובדו, גם אם באופן חלקי, על ידי עמים ותרבויות שונים בעת העתיקה ובימי הביניים.
מדינת ישראל אימצה את העקרונות האלה, ונתנה להם ביטוי בכמה וכמה חוקים, חוק זכויות האדם למשל. חופש תנועה וחופש העיסוק, דרישה להסכמה מדעת בכל הליך רפואי. יחד עם זאת מדינת ישראל כמו כל מדינה אחרת בעולם, גם מפירה חלק מעקרונות אלו. יהיה מי שיאמר שהדבר נעשה לצורך אקוטי ואפשר להתווכח על כך. חוק גיוס חובה, למשל, הוא אחד מההפרות הבוטות ביותר, של עקרונות יסוד של זכויות אדם. זאת מבלי להיכנס לויכוח בדבר הכרחיותו.

ואז באה הקורונה…
ב-27 לינואר חתם שר הבריאות יעקב ליצמן על צו המוסיף את הקורונה לרשימת המחלות שבאחריות הממשלה לטפל בהן מתוקף "צו בריאות העם". חתימה זו היוותה ספתח להחלטות שבאו אחר כך. ישראלים ששבו ארצה מחו"ל אולצו להישאר בביתם, השלטון אף הגדיל לעשות כששלח פקחים לבדוק שאותם אנשים אכן מצויים בביתם. ב-14 למרץ נסגר המשק לראשונה. חנויות נסגרו, נאסר על אדם להימצא במרחק מביתו. הצבא חצה את הרוביקון והתפרס בערים למנוע מעבר ותנועה חופשית.
חופש תנועה: פירושו שאדם רשאי ללכת לכל מקום בתוך המדינה ואף לצאת ממנה בכל רגע שיימצא לנכון. הוא גם רשאי לעשות זאת מבלי שיהיה חייב לספק הסברים לאיש.
חופש העיסוק: משמעותו שאדם רשאי לעסוק בכל מקצוע שיימצא לנכון, למכור טובין או שירותים לזולתו, הכל על בסיס וולונטארי, מבלי שאיש מכריח את זולתו, או אוסר עליו למכור טובין.
נכון: מדינת ישראל מגבילה חופש בכל מיני מצבים. פושעים מסוכנים עלולים להיעצר ולאבד את חירותם. אך על שלילת החירות מטעם המשטר, מטילה כל מדינה מתוקנת הגבלות חמורות. מעצר יכול להיעשות רק על פי צו משופט. ואם המעצר בוצע על ידי שוטר בשטח, אז על השוטר מוטלת חובת ההבאה לפני שופט. זה האחרון מגביל את המשטרה במשך הזמן בה תוכל להחזיק בעציר. ומטיל על המשטרה והפרקליטות את חובת ההוכחה בדבר אשמתו. כך יצרו מדינות מתוקנות איזון בין הצורך השלטוני להגן על החברה כנגד פושעים, יחד עם הגבלות על השלטון על מנת למנוע מהמשטר לפעול בשרירות לב.
נכון: קיימים חוקים שמגבילים את חופש העיסוק, כמו האיסור על מכירת אלכוהול לקטינים וכיו"ב. חוקים שאפשר להתווכח איתם, כמובן, אבל עדיין הדברים נעשים במסגרת חוקים אשר נחקקו, לא על ידי הממשלה אלא על ידי פרלמנט נבחר שהוא נציג הריבון.

חזקת החפות
ניתן להוכיח את היש. לא ניתן להוכיח את האין. איש לא יכול להוכיח שהוא מעולם לא גנב או רצח. איש לא יכול להוכיח שאין לו אחות. ניתן רק להוכיח את היש. מכאן החשיבות שאי אפשר להפריז בחשיבותה, של חזקת החפות. שכן אלמלא חזקת החפות ניתן היה לאסור את כולנו בכל עילה אפשרית, ואז הביטוי "זכויות אדם" היה הופך למרוקן מתוכן. מכאן החשיבות של הליך משפטי תקין בעת ששוללים ממאן דהו את חירותו. חירותו של אדם יכולה להישלל במדינה מתוקנת, רק בהליך משפטי תקין עם הוכחת אשמה.

שלילת חירות במדינה מתוקנת
אלכסנדר סולז'ניצין ששרד את הגולג הסובייטי מספק הצצה למנגנון הברוטאלי שגזל את חירותם של מאות מיליוני בני אדם במהלך השנים. אדם נשלח לגולג לא על בסיס אשמה, אלא על בסיס הרעיון, שאותו אדם "חולה מבחינה חברתית", והוא מסכן את החברה בעצם הקיום שלו בתוכה. תפיסת עולם זו מייתרת את ההליך המשפטי ומאפשרת שלילת חירות על בסיס "החלטת מומחה". כל זאת ללא הוכחת אשמה.
שלילת החירות במדינה מתוקנת מתאפשרת רק בשלושה מצבים. 1. עציר המוחזק במתקן של המשטרה במהלך חקירה. הדבר חייב להיעשות תחת ביקורת שיפוטית. 2. אסיר שהוכחה אשמתו ונדון לתקופת מאסר קצובה לאחר שהוכחה אשמתו. 3. שבוי מלחמה: אויב המוחזק מטעמים טקטיים ואסטרטגיים. כשבמלחמה חוקים אחרים החורגים מהחוק האזרחי. אלה הם שלושת המצבים שמדינה מתוקנת שוללת חירויות. אין למדינה מתוקנת שום אפשרות אחרת לשלול חירות.
המצב הנוסף, שבו מדינה לא מתוקנת שוללת חירות הינו מצב שבו אדם מוחזק במחנה ריכוז, בלי אשמה ובלי שיהיה אפילו צל של חשד לאשמה. המוחזק במחנה ריכוז נקרא בגרמנית Häftling, שמשמעותו בפשטות "מוחזק". האדם כלוא מטעמים ששמורים עם המשטר.
לפי שיטת המשטר החדשה שקיימת בישראל מאז מרץ 2020, קיים העיקרון שכל אדם הוא חולה מדבק עד שיוכח אחרת. אי לכך אפשר לאסור אדם במעצר בית, או אפילו במתקן כליאה ייעודי על פי החלטת המומחים. אין צורך להוכיח אשמה. מרגע זה יכול השלטון, עקרונית לאסור כל אחד, או את ילדיו, לקחתם למקום שהשלטון יבחר ולעשות בהם כרצונו.

מדוע שלא ננהל את המדינה באמצעות מומחים?
אפלטון קרא להעניק למלך את מלוא הסמכויות ובלבד שהמלך יעבור הכשרה כפילוסוף. כשיתמחה המלך בכל הדברים שמלך אמור להתמחות. כשידע להתייעץ עם כל המומחים בתחומם, יוכל המלך לנהל את המדינה באופן המיטבי… אינטואיטיבית הרעיון נשמע כל כך הגיוני. חוץ מבעיה אחת: הוא לא…
לפני שאסביר בקצרה, מדוע הרעיון כל כך רע, אני מציע שנתבונן לרגע בהיסטוריה ונבדוק היכן היה שלטון מומחים. האמת היא שממש קשה למצוא. מדוע? למה מזה דורות אנחנו מתעקשים לשמור על הדמוקרטיה החיגרת והעיוורת שלנו? למה אנחנו לא מניחים למומחים לנהל את המדינה בצורה מיטבית? לתכנן את התנהלות המדינה בשום שכל ועם מבט קדימה?
מצאתי כמה תשובות עקרוניות שכל אחת מהן מדגימה כמה חמור הרעיון של ניהול המדינה באמצעות מומחים.

1. שלטון משמעותו הפעלת כוח כפייה. כלומר כדי ליישם רעיון שהוא פרי הגותו של המומחה דרוש כוח כפייה. והנה הבעיה הראשונה: אין שום ערובה שאותו בעל כוח כפייה יפעל על פי עצת המומחה.
2. בעל כוח הכפייה נוטה לפעול משיקולי שרידות ונטרול איומים. מכאן שבעל השררה יפעל על פי שיקוליו ולא על פי שיקולי המומחה.
3. בעל השררה בוחר בעצמו את המומחים עימם הוא מתייעץ. אין דיון אמיתי, יש שותפי סוד, שמשרתים את האינטרסים של בעל השררה. לעיתים קרובות המומחה נמצא בתפקיד האידיוט השימושי, אידיוט שמשכיר את התואר והמוניטין שלו כמומחה, לבעל השררה ומשמש עבורו חותמת גומי.
4. האדם הוא הלקוח. המומחה נותן שירות. כמו שהיזם מתייעץ עם האדריכל/ המהנדס. והחולה מתייעץ עם הרופא. כאשר הלקוח לא מרוצה מהשירות ניתן להחליף את נותן השירות. כך אפשר להחליף רופא, אדריכל או מהנדס. החיבור בין שררה למומחיות אינה מאפשרת לאזרח לבחור את מומחיו. לכן המומחה לא משרת את האזרח אלא את הלקוח האמיתי שלו – השלטון.
5. ישנם סוגי ידע רבים ועימם תחומי התמחות מגוונים. אם למשל מומחה לבריאות הציבור קובע שדרושה פעולה מסוימת, הוא עלול לעשות זאת תוך התעלמות מהיבטים שאינם בתחום הבריאות, כמו כלכלה וחברה שאינם בתחום התמחותו.
6. החיבור בין מומחים לבין כוח שלטוני אלים, מונע התפתחות של תחומי התמחות אחרים. למעשה מחסל תחומי התמחות אחרים ומונע דיון רציני.
   הנה כמה דוגמאות אקראיות מתחומי התמחות שהאנושות "זכתה" להכיר. מומחים לאיתור מכשפות, מומחה למאגיה, מומחים לאאוגניקה. מומחים לתורת הגזע, מומחים למארכסיזם. ויש עוד דוגמאות רבות. הדינאמיקה ברורה. ה"מומחה" ייצג אינטרס שלטוני כפי שהדגמתי בסעיפים הקודמים. המומחה היה כמובן אדם משכמו ומעלה בתחומו. אדם המתבסס על מחקר מדעי (או "מדעי").
   המומחה שלנו הוא אדם שהקדיש עשורים שלמים מחייו למחקר. אדם שממרומי תובנותיו הנשגבות יכול להרשות לעצמו לנקוט היבריס נוראי כלפי כל מי שחושב אחרת. על פי האינטרס השלטוני ניתן תמיד "לטפל" באלה שחושבים אחרת. באמצעים שונים. בו זמנית יכול בעל השררה שתקציבי עתק עוברים מתחת ידו, לתגמל ביד רחבה את המומחים המשרתים אותו. ועל ידי כך לתרום תרומה נאה להזניית המדע. מי מבטיח לנו שהמומחים שלנו היום לא יראו בעוד דור או שניים כפי שאנו רואים את המומחים לתורת הגזע היום?
   מדינת חוק
   הכלכלן והפילוסוף זוכה פרס נובל פרידריך האייק שהיגר לאנגליה מאימת הנאצים ואחר כך לארה"ב, וכתב את הספרים "הדרך לשעבוד" ו"חוקת החירות" מתייחס בפרק מספרו לרעיון של מדינת חוק. הפרק מתחיל (איך לא) בציטוט של ג'ון לוק ומשם עובר להסבר שאת תמציתו אנסה להביא כאן. לשלטון החוק יש שני צדדים. על התושבים לציית לחוק, כמובן, אבל יש גם צד שני: על החוק לכבד את חירותם של התושבים, את גופם ואת קניינם. כמו כן על החוק להיות כללי וחל על כל פרט בלי הבדל. חוק אחד לכל התושבים. כל עוד החוק מכבד את העקרונות האלו אז יימצא רוב מוחץ של תושבים המצייתים לחוק. השוטר הינו ידיד שמגן על האזרח.

ביטול מדינת חוק
אני סמוך ובטוח שאיש מהקוראים אינו מוטרד מחוק האוסר עלינו לבצע רצח, אונס ופריצות. כולנו מביטים בשאט נפש במעשים כאלה ומוקיעים אותם. המשטר אוכף חוקים אלה וכך גם ראוי לעשות. ואף להשתמש בכוח אם נחוץ.
לעומת זאת אנחנו בהחלט מוטרדים מחוק שאוסר עלינו לבנות את הבית שלנו, או חוק שאוסר עלינו להתפרנס. כשהמדינה מפעילה בריונות כנגד התושבים, היא מעמידה את התושבים בדילמה. לבחור אם להישאר אזרחים שומרי חוק אבל עם אובדן פרנסה, או להיות עם פרנסה אבל "פושעים", רבים יעדיפו את האפשרות השנייה. המשטר יכול לעצום עין אחת ולאפשר לאזרחים "לפשוע" או שהוא יכול להטיל עונשים חמורים שיהפכו את ה"פשע" ללא כדאי. כך או כך שלטון החוק יחדל. דבר נוסף שהמשטר יכול לעשות הוא להחריג חלק מהציבור ולאפשר לו את מה שנאסר על האחרים. כך הגענו להגדרה "עובד חיוני". מכאן אפשר להסיק שיש כאלה שאינם חיוניים. היו אלה ניצנים ראשונים של אפרטהייד, שייסד המשטר המבחין בין אזרחים שווים לאלה ששווים יותר. חוק שונה מאדם לאדם.
מרגע שהחוק מפר עקרונות אלו, של חירות, קניין וחיי אדם, וכן את עיקרון השוויוניות. הופכים אנשים נורמטיביים ל"פושעים". כדי לאכוף חוק שרבים עוברים עליו זקוקה המשטרה ליותר משאבים. אנשים רבים הופכים לעבריינים, מה שמחליש את האמון שבין האזרח לשלטון. השוטר הופך לאויב, ההתנגדות למשטר גוברת ועימה גם האלימות מכל הצדדים, גם אלימותו של המשטר כלפי האזרחים וגם אלימות האזרחים. יחד עם זה הפשע הופך יותר ויותר משתלם.

שימוש מניפולטיבי ב"סיכון"
ב 9.3.2021 הודה פרויקטור הקורונה נחמן אש, שהמסכות אינן הכרח ולא משנות מבחינת הדבקה. ב 31.3.2021 הודתה גם גליה רהב מומחית למניעה של מחלות זיהומיות שהמסכה במרחב הפתוח בעצם מיותרת מבחינה בריאותית. במילים אחרות "שיקרנו לכם כל הזמן" במשתמע: כל הדוח"ות הכספיים שהשיתה המשטרה על הציבור, המעצרים, גרירה בכוח של קשישים וקשישות, אלימות משטרה כנגד ילדים ובני נוער, הכול הכול הכול היה מיותר… מעניין לא פחות, הוא הנימוק, שנתנה פרופסור רהב לעצם קיומה, של חובת עטית מסכות: "המשמעת הישראלית בעייתית" ובכך חרגה פרופסור רהב ממומחיותה למחלות זיהומיות ונגעה בעקרונות של תורת הגזע.

חופש הביטוי ככורח: במילים אחרות: שוק חופשי של רעיונות
אולי זאת קלישאה לומר שהאמת לא נמצאת אצל אף אחד. אבל זה גם נכון. פשוט משום שהאמת מורכבת מכדי שאדם אחד, או ארגון אחד, יוכל לראות אותה במלואה על כל היבטיה. קיימים סוגים רבים של ידע. יחד עם זאת לסוגי ידע, יש נטייה להתרבות במהירות ככל שחולף הזמן. אין שום דרך לקבוע איזה אדם או ארגון חולשים על האמת. הדרך לבירור נמצאת בעיסוק מתמיד של חיפוש, יצירת היפותזות, העלאת ספקות, בדיקות אמפיריות וחוזר חלילה.
ההתפתחות המדעית, היא אחת היצירות האנושיות המופלאות והמרתקות שיצרה האנושות. דור אחרי דור של חוקרים, אשר בונים מודלים תיאורטיים, בעזרת השוואה למודלים אחרים ולממצאים בשטח. המודלים שנבנים קורסים לעיתים, ובמקומם נבנים מודלים מדויקים יותר. זהו תהליך מתמשך באבולוציה של רעיונות, כאשר רעיונות מתאימים שורדים לאורך זמן, בעוד שרעיונות מיושנים, שהתאימו בעבר נכחדים בהווה, מאחר שאינם מתאימים עוד. היה זה דקארט שהציב את הספק, כחלק בלתי נפרד במתודולוגיה המדעית, ובכך האיץ את תהליך התפתחות המדע יותר מכל מי שהיה לפניו. הדבר יכול היה להתאפשר, אך ורק בתנאים של חופש מחשבה וביטוי.
חופש הביטוי כרע במיעוטו
לחופש הביטוי יש כמה מחירים. המחיר הראשון הוא, כמות בלתי נדלית של הבלים ורעשים צורמים עם תיאוריות מופרכות, שמסתובבות בשוק הרעיונות החופשי ונמכרות כסחורה משובחת. המחיר השני הוא, שחופש הביטוי בהחלט עלול להעליב בני אדם. למעשה אין שום אפשרות להביא לעולם שום רעיון, מבלי שמישהו, מבין מיליוני בני האדם שמאכלסים את כדור הארץ ייעלב, יכעס או יחוש כל פגיעה אחרת ברגשותיו. יחד עם זאת אין דרך של ממש, לקיים תהליך בירור בלי חופש דעה וביטוי. המחירים האלה של חופש הביטוי הם המחיר הנמוך ביותר שנוכל כחברה לשלם. מפני שאם נבטל את חופש הביטוי נשלם מחירים גבוהים לאין ערוך. מחיר של סטגנציה רעיונית, עוולות ובסופו של דבר גם אלימות שלטונית.
חופש הביטוי במדינת ישראל
אני, כמו רבים אחרים כותב את מה שאני מרגיש ומפרסם, ואינני חושש מדפיקה על הדלת. אבל בל נטעה: חופש הביטוי לא באמת קיים במדינת ישראל במאה ה-21. השלטון יודע שבעידן המדיה הוא לא יכול למנוע לגמרי מאינפורמציה לעבור בדרכים שונות. מצד שני עידן המדיה מספק לשלטון שופר תעמולה רב עוצמה. כשהשלטון הוא גם המעסיק העיקרי של רוב עובדי המדיה, וגם מחזיק בתקציבי עתק לפרסום, ביכולתו להשתיק או להגחיך כל ביקורת עניינית. וכך לחסל באיבו כל דיון ענייני.
נוסף על כך מדיניות רישיונות לעוסקים בתחומים שונים, ועצם היותו של השלטון המעסיק הראשי, בתחומים קריטיים כמו רפואה, מאפשרת להם להלך אימים על כל גורם משמעותי שיעז לחשוב ולהתבטא אחרת מהמוסדות המוסמכים, "שהאמת בבעלותם הבלעדית". די אם נעיף מבט באופן שבו מאיים משרד הבריאות על ד"ר מיכל הרן ועל ד"ר אבשלום כרמל. במקרה של ד"ר אריה אבני אף הגדילו לעשות וביטלו את רישיונו לאלתר ולצמיתות. אין חופש ביטוי בישראל. יש שינוע והרעלת ההמונים באמצעות מדיה משוחדת.

ברירה כוזבת
במילים אחרות "או את הארנק שלך אדוני, או שאני שוחט אותך במקום…"
רבים טוענים שהשלטון לא מכריח איש לקבל זריקה. רק נותן לבלתי מחוסנים להתמודד עם ההשלכות. אדם רשאי להימנע מלהזריק את החומר. הרי איש לא רודף אחרינו עם מזרק, והמזרק לא נדחף בכוח לכתף של שום אדם. גם איש לא יכול להכריח אדם אחד להעסיק אדם אחר. ואם יש תנאי העסקה, הרי אלו תנאים שחלים על בסיס וולונטארי בין שני צדדים חופשיים לבחור. לכן אם פוטרת מהעבודה לאחר שסירבת להתחסן הרי זו תוצאה ישירה של אי התאמתך למקום העבודה ואיש לא חייב להעסיקך. הבה נבחן טענה זו. מדוע מעסיקים רבים בוחרים להפעיל מדיניות של תו ירוק במקום העבודה? ברור: עובד שנמצא חיובי עלול לגרום לכך שחצי מהעסק יושבת. רבים מהמפרנסים כנ"ל נאלצו לעבור השבתה כפויה. כך בעורמה ובאיומים יצר השלטון ברירה כוזבת. כשבצד אחד הוא מפעיל שורה של גזירות השוללות מאיתנו זכויות אדם בסיסיות, ובצד השני מתנה את השבת החירות שלנו בהחדרת חומרים בלתי רצויים לגופנו.

אגואיזם מול אלטרואיזם
"אדם קרוב אצל עצמו" אדם מכיר את האינטרס העצמי שלו לפני שהוא מכיר את האינטרס של זולתו. האדם המצויד בשכל, בזיכרון ובאברי חישה, יחוש קודם כל את התחושות שאברי החישה שלו יעבירו לו. הוא יפעיל את שכלו כדי לקדם קודם כל את האינטרס העצמי שלו, והוא יעשה זאת על פי ההבנה שלו. הוא יחתור לקדם את החלומות, המאוויים והתשוקות שלו. "חייך קודמים לחיי חברך" אומר לנו רבי עקיבא. לאדם יש אחריות בראש ובראשונה על חייו שלו. נכון שקיימת התנהגות אלטרואיסטית מבורכת בקרב בני אדם. גם בקרב בעלי חיים אפשר לזהות התנהגות אלטרואיסטית. הזכר הבוגר בלהקה של שימפנזים יצא להגן על הנקבות. ואילו הנקבות תצאנה להגן על הצאצאים, ולא רק שלהן. גם אנו כבני אדם דואגים לעזור אחד לשני. יהיו מניענו אשר יהיו: קיימים בנו טוב לב, הזדהות, חמלה ונדיבות.

אלטרואיזם ומשטר
קיימת נטייה שלטונית לנצל לרעה ובאופן מניפולטיבי את טוב הלב שלנו. הנה כלל אצבע: כל פעם שראשי השלטון קוראים לכם לחשוב על האחר, דעו לכם שהשלטון הולך לבצע מזימה נפשעת. שמתם לב שכל הממשלות הרעות קראו לאזרחים להקריב למען הכלל? כל הרעיון הקומוניסטי מרכסיסטי שאומץ על ידי מדינות רבות, תמציתו בכך שהאדם נדרש לוותר על עמל כפיו לטובת הקולקטיב. גם היטלר קרא לבני עמו להיות מוכנים להקריב את נפשם למען העם. אולם טעות לחשוב שהקריאה לאלטרואיזם היא נחלתם של מדינות טוטליטריות בלבד. הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי אמר בנאום השבעתו "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך". כידוע, קנדי היה אחד מהנשיאים שסיבכו את ארה"ב במלחמה במזרח הרחוק. מלחמה שהוא עצמו לא ידע איך יוצאים ממנה.
עצם הדרישה, שהם דורשים מכם להיות אלטרואיסטים, קובעת למעשה שחייכם לא באמת שווים. שיש מישהו אחר ששווה יותר מכם. הנה אתם נדרשים לוותר על החלומות שלכם, על השאיפות שלכם, על חייכם, על חיי ילדיכם למען מישהו ששווה יותר מכם. אבל… למען מי?

למה הם עושים את זה?
דרישת השלטון מכם להיות אלטרואיסטים, משיגה למעשה שתי מטרות חשובות, מבחינתם. ראשית כל, הם מסווים את מטרותיהם האמתיות מאחורי "מטרה טובה". ובכך מציגים את עצמם כבעלי כוונות טובות. שנית הם משיגים הוקעה פומבית של כל מי שמסרב לשתף פעולה. הפרד ומשול זו שיטה עתיקה ובדוקה להחלשת הפרט והחדרת המסרים הרצויים מבחינת השליטים. כך משסה השלטון חלקים בציבור נגד חלקים אחרים ועל ידי כך חלק גדול בציבור עושה עבור השלטון את מלאכת השיטור בהתנדבות.

אלטרואיזם בימי קורונה
ב -14 למרץ 2020 נדרשו ראשי משפחות לוותר על פרנסתם ופרנסת בני ביתם כדי "לשטח את העקומה". חודש אחר כך, אחר כך הטיפו לנו שאנו חייבים לכסות את אברי הנשימה שלנו ושל ילדנו, ובכך לסכן את בריאותנו, להקטין את מנת החמצן שאנו מכניסים לריאות, ולנשום שוב ושוב תרביות של חיידקים שמצטברים על המסכה. כל זה כדי להציל את החלשים שבקבוצת סיכון. עתה אנו נדרשים להזריק לגופנו חומר שטיבו לא ידוע לנו, כדי להשיג "חסינות עדר". כלומר לחלל את הריבונות שלנו על גופנו "לטובת הכלל" וכל מי שמעז לסרב לאונס מוקע כ"מחבל מתאבד" כמפיץ מחלות וכאויב הציבור.
ה"אלטרואיזם" הוא הרעל שמרעיל את בארות החברה ומקדם אותנו לעבר טוטליטריזם.
אני מבקש להצטרף לקריאתו של ד"ר פינקי פיינשטיין. היו אגואיסטים! פרגנו לעצמכם! כל אחד מכם שווה! החיים של כל אחד מכם, השאיפות, הכמיהות והאהבות, יקרים כולם מפז. דאגו לעצמכם ואל תיענו לתעמולה האלטרואיסטית. אתם נדרשים לאבד את הריבונות על חייכם, לא למען הכלל, וגם לא למען אי אלו פרטים אחרים. אתם נדרשים לוותר על כל הישות שלכם למען שלטון שחומס לכם את הפרצוף.

הילדים שלנו
אולי אפשרתם לשלטון להזריק לגופכם הפרטי את החומר הניסיוני. אולי עשיתם זאת משום שאיימו עליכם באובדן מקום העבודה, באובדן היכולת להמשך בשנת הלימודים האקדמית. אני לא רשאי לשפוט אתכם על כך.
אבל בקרוב תידרשו להזריק לילדיכם את החומר הניסיוני. כן כן… אותם ילדים שאנו מטיפים להם, שהגוף שלהם הוא גוף פרטי שלהם. ושאין לאיש זכות לנגוע בהם בניגוד לרצונם. הדרישה באה בשם מטרות אלטרואיסטות שאתם בעצמכם לא באמת מבינים ובוודאי לא מאמינים בהם. זאת לאחר שנשללה מכם האפשרות לבחור טיפול אלטרנטיבי לילדיכם. לאחר שגופכם, שלכם הופקע מריבונותכם. שהחירות שלכם נשללה. שהמשטר שיקר לכם שוב ושוב במצח נחושה ומנע מכם לשמוע חוות דעת אחרות מהמקובל בזרם המרכזי. אחרי שהשלטון אסר דה פאקטו על מדענים להטיל ספק.
האם אתם מעוניינים לוותר על האבהוּת והאימהוּת שלכם ולהעניק אותם למדינה?
האם אתם מאמינים שהמדינה מתפקדת כאבא וכאימא עבור ילדיכם טוב יותר מכם?
האם תרצו להגיש את ילדיכם קורבן עולה?
האם אתם בטוחים שזהו רצון האל?

אסף בן דור
תקוע