צדק פואטי

"איך זה יכול להיות שאיתמר בן גביר מקבל כל כך הרבה מנדטים" – נעלב יועז הנדל – "הרי אני הייתי סגן מפקד השייטת! איפה הוא שירת?"

העלבון הזה, הזכיר לי עלבון אחר של רמבו צבאי דתי לייטי שכזה.

מעניין שגם כהנא וגם הנדל, לא היססו לשבת בממשלתו של משתמט על – אחד בשם יאיר לפיד, ממשלה שנסמכת על נציג האחים המוסלמים בכנסת.

"אני אשב וואליד טאהא אבל לא עם בן גביר" הסביר הנדל בלי למצמץ.

טוב נעזוב עכשיו את הדו פרצופיות הזו של היפים והאמיצים שלנו שניסו לדרוך על מי שלא התחנף, כדי לנסות ולחסות בצל הלגטימיות של השמאל –

אל תחפשו שם קוהרנטיות מוסרית או אינטלקטואלית.

מה שכן אני מבקש לבדוק הוא את עצם הטענה, שלפיה, גבורתי בשדה הקרב, מקנה לי יתרון בבואי אל הפוליטיקה.

ובכן אין ספק שמי שמוכן לסכן את חייו מול אויבי האומה, זכאי לכל שבח.
בעניין הזה אין שום הבדל בין גולנצ'יק שהסתער על מוצב החרמון הסורי ועובד עכשיו כנהג מונית, לבין לוחם מהולל בשייטת, שנמצא עכשיו בפוליטיקה. לשניהם מגיע חיבוק אמיץ – כל הכבוד.

כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר.

בהבדל אחד, שהלוחמים המהוללים בדר"כ מגיעים גם אל המקום הצבאי שבו מרוחה החמאה, הפנסיות התקציביות, ושאר זכויות היתר.

כלומר יועז הנדל ומתן כהנא סיכנו את חייהם כמו הרבה חיילים קרביים, אבל כנראה שקיבלו בחזרה, הרבה יותר.

אבל אתם יודעים מה – נעזוב גם את זה, ונתמקד בעניין עצמו.

האם העובדה שמתן כהנא היה טייס, ויועז הנדל היה צוללן, מקנה להם איזשהו יתרון בשדה הפוליטי.

אני מוכרח לומר בצער שהניסיון מראה שהגנרלים בצבא, בדר"כ גרועים יותר מחברי הכנסת האזרחיים – כולל כשמדובר בנושאי ביטחון.

הדוגמה המובהקת ביותר הוא ההתעקשות של יו"ר וועדת חוץ וביטחון, יובל שטייניץ, (בסך הכל גולנצ'יק) מול כל הגנרלים, לבדוק היטב את עניין הכור הסורי.

כל הגנרלים המעוטרים דחו בבוז את טענתו, אבל הוא התעקש, ואולי הציל אותנו מגרעין סורי.

מניסיוני אני יכול לקבוע, שגיבורי מלחמה הם בדר"כ הפחדנים הגדולים ביותר בפוליטיקה. חיי הצבא הרגילו אותם לבצע פקודות – לכרוע ברך בפני הסמכות, לזהות כח וחולשה ותו לא. אין להם פרור של חשיבה מופשטת, לעולם אל תצפה מגנרל לבשורה כל שהיא.

"ומה הבשורה של בן גביר?" – אתם בוודאי שואלים

ובכן הבשורה של בן גביר היא שנמאס מההנדלים – ומי שבמקום להתחנף לשמאל ולערבים, נלחם על הכבוד והזהות הלאומית שהיתה למרמס.

טוב אין כאן ממש בשורה, אבל לפחות יש כאן צדק פואטי.