ההפגנה התפזרה

כשהתקרבתי לכנס הליכודי שאליו הוזמנתי להרצות, ראיתי מכונית משטרה עומדת על המדרכה, וקבוצה קטנה וקולנית שמפגינה בכניסה.

אין היום יכולת לנהל שיח מבוסס עובדות או היגיון ולכן חמקתי ונכנסתי לאולם, בלי לעבור דרך המפגינים.

אבל כשסיימתי – הם עדיין עמדו שם, בלילה הירושלמי הקר, ומשהבחינו בי, מיד החלו לצעוק לעברי.

“אני לא יודע לצעוק” – אמרתי, “אם אתם רוצים לדבר, בבקשה”

למרבה הפלא, נרגעו הרוחות, והחלה שיחה של ממש.

“שימו לב מה שאתם עושים” – אמרתי – “אתם מנסים למנוע ממשלה נבחרת, שעלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות, לקיים את ההבטחות הלגטימיות, שהבטיחה לרוב שבחר בה…
האם לזה אתם קוראים דמוקרטיה? – ושימו לב לרטוריקה האלימה של מנהיגיכם, ראשי ממשלות ורמטכלים בדימוס קוראים לאלימות, לשפף דם, למלחמת אזרחים? על מה? על משהו שהוא לכל היותר ויכוח אקדמי?”

“אבל למה כל כך מהר” אמרה לי אישה חביבה כבת 40, עם מטפחת לראשה ודגל ישראל בידה – “ההרגשה היא שהכל נעשה בדורסנות, למה לא להידבר?”

” אנחנו מדברים על הרפורמה הזו כבר עשרות שנים” – עניתי – “הרפורמה הזו הופיע במצע של ‘זהות’, אני יכול להראות לך סרטון שבו אני מדבר על הרפורמה הזו כשזקני עוד לא היה לבן…שום דבר לא נעשה במהירות, הכל הוכן במשך שנים, הובטח לבוחר בצורה הכי גלויה, ומובא לחקיקה בהליך מסודר שכולל בתוכו את כל הזמן להידבר. הבעיה היא שבמקום לנצל את ההליך הזה, אתם מעדיפים לקפוץ על שולחנות ולצעוק. המקום להידבר הוא הפרלמנט – פרלמנט פירושו המקום שבו מדברים ‘בית השפתותיים’ –

את רוצה שאספר לך איזה סוג של הידברות קיבלנו כשאתם הבאתם את אוסלו וההתנתקות – ושם הבטחתם בדיוק את ההיפך, רבין לפני אוסלו הבטיח שלא תדברו עם ערפאת, שרון לפני ההתנתקות הבטיח שדין נצרים כדין תל אביב…כשאתם מדברים על הידברות, אתם בעצם מנסים להפוך את הפרלמנט לכלי ריק – כלומר למעשה לשרוף את הפרלמנט”

“אבל גם הנשיא ביקש לעצור ולהידבר?”

“נכון – ובכך הוסיף הנשיא קיסם למדורה המכלה את הכנסת מכל משמעות”

“אבל מי ישמור על זכויות הפרט אם לא בג”צ”? – שאלה צעירה בשנות העשרים.

” את מתכוונת לבג”ץ שאסר נערות בנות 12 עד תום ההליכים כדי למנוע מהם להפגין?” – שאלתי –

“את מתכוונת לבג”ץ, ששלח ל4 מאסרי עולם צעיר יהודי שכל הרשעתו התבססה על הודאה בעינויים בלבד?”

“את רוצה שאספר לך כיצד בג”צ שמר על זכויותינו כולנו מול התו הירוק וכפיית הזריקות?”

“בין החשש מהפוליטיקאים שיפגעו בזכויותינו לחשש מבג”ץ שפוגע בזכויותינו, אני מעדיף את הפוליטיקאים, פשוט מפני שאותם אני יכול כל 4 שנים להחליף…”

“אני מרגישה שאתה פועל מתוך כעס, מתוך רצון להתנקם על הגירוש מגוש קטיף” – אמרה האישה עם הדגל – “אני מבינה את ההרגשה גם אני הייתי אז תושבת התנחלות…”

“אני לא פועל מתוך כעס, או שנאה, ולא מתוך רצון לנקום” – עניתי – “לפני שנתיים תרמתי כליה והדבר האחרון שעניין אותי הוא אם הנתרם ימני או שמאלני” –
“אני פועל מתוך פחד…”

“פחד? ממה אתה פוחד” שאלו כולם בפליאה.

” אני פוחד כי אני יודע שאם תצליחו לגרום לכך שזה לא יקרה עכשיו, זה כבר לא יקרה לעולם ומי שלא חושב כמוכם, פשוט כבר לא יראה טעם לצאת שוב ולהצביע, אני פוחד שישראל תאבד את ההזדמנות הנדירה שהיתה לה להפוך באמת לדמוקרטיה”

“טוב – אני צריכה ללכת”, התנצלה פתאום האישה עם הדגל

“גם אנחנו קצת ממהרים” – לחשו השאר…

“אני יכול ללכת הביתה?”
שאל פתאום השוטר בניידת

“אני חושב שכן” – עניתי