לא היה מי שינטרל

את יום הפריימריס פתחתי בתל אביב, במתחם הקלפיות שביד אליהו.

היתה אווירה מאוד נעימה, כולם קיבלו אותי בברכה, אלא שלפתע הופיע בחורה צעירה מאחורי, וזרקה בבוז –

“אתה גם הולך עם אקדח” ?!

“ברור” – עניתי

“בשביל מה אתה צריך אקדח”? שאלה בכעס.

“כדי להגן עלייך” – עניתי.

“אני לא צריכה את ההגנה שלך” הפטירה הצעירה התל אביבית בזעם והמשיכה בדרכה.

חלפו שלושה ימים והבוקר ירה רוצח ערבי ללא הפרעה ופצע שמונה אנשים, ובתוכם אישה הרה שנפצעה קשה ותינוקה יולד בבית החולים, וגם גבר מבוגר, ששוכב עכשיו בבית החולים.

כל השלושה, האישה, התינוק והגבר – מורדמים, מונשמים ומנותחים.

אלוהים שומר על עמו. זה בלתי נתפס כיצד רוצח עם אקדח, יורה מטווח אפס באנשים חסרי מגן, וכולם נשארים בחיים – אנו מתפללים כמובן שכולם יחלימו וירפאו רפואה שלמה.

אבל המסע הרצחני מהבוקר, הזכיר לי את הבחורה ההיא בתל אביב.

“לא היה מי שינטרל” – אומרות הכותרות.

רוב מסעות הרצח הללו, נגמרים בזכות נושאי נשק אזרחיים. המשטרה לא יכולה להיות בכל מקום.

צריך לשנות את החוקים, לעודד אזרחים יהודים ללא עבר פלילי, לעבור אימון אזרחי ולרכוש אקדחים להגנה עצמית.

נשק להגנה עצמית, זו זכות אדם בסיסית.
התקשורת הפרוגרסיבית, אוהבת לקשר בין מסעות רצח של צעירים מטורללים, לבין הזכות לשאת נשק והקלות שבהשגתו.

אבל האמת היא נשק להגנה עצמית, לא תורם לאלימות, הוא בולם אותה.

האלימים ישיגו נשק ממילא.

שיאי הרצח הם בשיקאגו אילינוי, שם המגבלות הקשות ביותר, הרבה הרבה יותר מטקסס, שם כולם נושאים נשק.

נשק להגנה עצמית בידי אזרחים ישרים מפחית את האלימות במידה רבה, משום שלטובים בסיפור, קיימת האפשרות להגן על עצמם.

אז למה הצעירה התל אביבית כעסה כל כך? האם בתל אביב אין מסעות רצח לאומני מן הסוג דראינו עכשיו בירושלים?

העניין הוא שהצעירה הזו חיה במציאות מדומיינת. היא רוצה להאמין שבבועה הפרוגרסיבית שלה, אין יהודים ואין ערבים, אין גברים ואין נשים – אין זהויות ואין מהויות.

בעולמה יש שוטרים ויש גנבים – ולכן רק השוטרים צריכים לשאת אקדחים.

אבל האקדח שביצבץ מחגורתי, הזכיר לה שיש כאן מציאות לאומית, ושיש מי שרוצה לרצוח אותה – פשוט כי היא יהודיה.

ברור שהכעס על כך שהזכרתי לה את זהותה, קובר כל זיק של הכרת תודה על כך שאני נסחב עם אקדח בחגורתי, אקדח שעשוי להציל את חייה במסע הרצח הבא.

יתרה מזו, היא היתה שונאת אותי גם אם בפועל הייתי מציל את חייה, ואולי אפילו עוד יותר…

זאת המציאות – עובדות לא משנות תודעה. נדרשת הרבה מאוד סבלנות, ואהבת חינם לעמנו –

וכל עוד אנחנו ממשיכים, התודעה משתנה ואנחנו מנצחים.