מסקנות ועדת החקירה

מסקנות ועדת החקירה:
א. הצד הישראלי

1. מאז שהכירה מדינת ישראל בקיומו של “עם פלסטיני” ובזכותו בארץ ישראל, פועלת מערכת הביטחון הישראלית והשב”ס בתוכה, בתודעה משוללת חזון וצדק.
   כך הפכנו במו ידינו את ‘דוד’ הישראלי לגולית, ואת המחבל הרצחני ל”לוחם חופש”.
2. כל יעודה. שליחותה, ומטרתה של מערכת הביטחון הישראלית מצטמצם כיום להשגת שקט בכל מחיר.
   מאז הסכמי אוסלו, כוחות הביטחון כולם והשב”ס בתוכם, למדו להתייחס אל עצמם כאל סוג של חייל משלוח מהאו”ם, שתפקידו להקפיא את המצב.
   את בנינו המסורים הפכנו מחיילים גאים, המתגייסים עם תחושת שליחות ומוטיבציה – לטכנאי לחימה, שבמקום לשוש אלי קרב, מאומנים לספוג השפלות השכם והערב…
3. ואולם ההשפלה אינה נעצרת בפצע שנפער בנפשו של החייל הצעיר, אשר תום נעוריו ונכונותו להקרבה, מנוצל כעלה תאנה לכיסוי המחדל.
   מדי החיילים והסוהרים מייצגים את מדינת ישראל וכבודה שהופקר והיה למרמס, מעצימים עוד ועוד את המוטיבציה לפגוע בישראל בכל דרך.
4. משמעות נרטיב השלום השקרי, שהתקבע מאז הסכמי אוסלו הוא שהמלחמה הסתיימה ולכן אין יותר אויב. הנרטיב הזה, שבכירי המערכת על כל אגפיה מבינים באופן אינטואיטיבי כי עליהם ליישר עמו קו – אינו מאפשר למערכת הביטחון הישראלית לזהות את האויב (כי אין אויב…) ולנצח במלחמה (שנגמרה…).
   כך הפך ה”טרור” מטכניקת לחימה, ל”אויב” עצמו, וחיילי האויב, שאנו עצמנו הכרנו בהם כעם, הופכים ל’טרוריסטים’, שאינם מחוסלים בשדה הקרב או נלקחים בשבי, אלא זוכים למשפט ולמאסר כעבריינים פליליים (בתנאי דה-לוקס).
5. כך, במו ידינו נתנו לגרועים שבמבקשי נפשנו, ליהנות מכל העולמות. הם נלחמים בנו עם מלוא הלגיטימציה של אומה כבושה (אשר אנו בעצמנו יצרנו בהסכמי אוסלו), ואולם כאשר הם נתפסים, זוכים הם לכל ההגנות המשפטיות ולתנאי הכליאה של אסירים פליליים – כולל ביקורי ח”כים ערביים. הם נשפטים כפליליים, אך משוחררים בעסקאות שבויים כחיילים לכל דבר.
6. את ההתמודדות עם המציאות הבלתי אפשרית הזו שכולה מעשי ידינו, אנו מטילים על דרגי השטח וביצועה נופל כאמור על כתפי הנוער, המשלם מדי פעם בחייו בגין הוראות בלתי אפשריות לפתיחה באש.
7. בשב”ס המצב חמור פי כמה. הסוהרים והסוהרות מתמודדים יום יום בכלים פליליים שאינם תואמים כלל את מהות המערכה, עם אויב, שמאז אוסלו, כל הצדק עומד לצידו.
   עצם ישיבת חיילי האויב בכלא הפכה לחזית מרכזית במלחמה עצמה. את לוחמי האויב שבכלא הופכנו במו ידינו לסמל המאבק ולגרעין המלבה כל העת את הצתת החזיתות השונות שחוץ, ואת הסוהרים והסוהרות – הפכנו בפועל לשבויים בידם.
8. כמו בצה”ל, גם בשב”ס מבין הפיקוד הבכיר את המצופה ממנו – כלומר שקט בכל מחיר – והדבר מתורגם לעוד ועוד פריבילגיות לאסירים, כלומר לשוחד תמורת שקט.
9. שיאו הלא יאמן של התהליך אירע (כפי שדווח הכתב לענייני משטרה לירן לוי ב 8.9.21) כשקצין שב”ס החל להשתמש בסוהרות שבפיקודו כסוג של שוחד מיני עבור האסירים – “השיא הגיע כשנחשפה פרשת הסוהרות בכלא גלבוע ביוני 2018. קצין המודיעין בכלא גלבוע ראני באשה נעתר לבקשה של מחבל שהיה מזמין לעצמו סוהרות שיעבדו אצלו באגף, ושם היה תוקף אותן מינית”. על אף שהקצין הודה הוא הוחזר לתפקידו.
   ב. הצד הפלסטיני.
10. ל”עם הפלסטיני” שהקמנו כשהכרנו בקיומו בהסכמי אוסלו, אין היסטוריה ולכן גם אין לו שום ממשות חיובית. ההגדרה העצמית הפלסטינית מצטמצמת כולה למאבק בישראל. לכן לא ייכון לעולם שלום בין האומה המומצאת הזו לבין ישראל, משום שקץ הסכסוך הוא גם קץ הביסוס והטעם לקיומה.
11. אשר על כן, זקוקים הפלסטינים כל העת לעוד ועוד חזיתות וסמלי מאבק. החזקת שבויי האויב, במעמד של לוחמי חופש – בדומה לאסירי מצפון – מספק לאויב בדיוק את הדלק והמוטיבציה הנדרשת להמשך מלחמתו.
12. מדובר בפצצת זמן ובפיתוי שיביא בהכרח לעוד ועוד פיגועי מיקוח.
13. בריחת השבויים האסירים, יצרה התלהבות ומוטיבציה חסרת פרופורציות ב”עם הפלסטיני”, משום שסיפקה באופן מושלם את ה”נרטיב” היחיד שעליו נבנית זהותו. צפוי אם כן שניסיונות מעין אלו, כמו גם מרידות, שביתות רעב ניסיונות חטיפה של סוהרים וכדומה – ילכו עכשיו ויתגברו.
    סיכום:
    המציאות שיצרנו במו ידינו היא –
    שלא הם – אסורים בידינו,
    אלא אנו – אסורים בידם…
    מסקנות:
14. הטלת האחריות לבריחה על השב”ס (הש”ג) לבדו, חוטאת לאמת ולא תביא לשום שינוי ותיקון אסטרטגי.
15. שורש הבעיה נעוץ כולו בתודעה הישראלית שהפכה את ערביי ישראל לעם ריבוני ואת ארגון הטרור שלהם ליישות ריבונית לגיטימית ברחבי העולם (מצב שלא התקיים קודם להסכמי אוסלו).
16. על מדינת ישראל לחתור לתיקון המחדל ההיסטורי הזה ולבטל בכל מחיר את הסכמי אוסלו.
    מדובר במחדל שכבר גבה מאיתנו אלפי קורבנות ומאיים למוטט את מדינת ישראל – שאיבדה בגללו את צדקת קיומה.
17. אל הטרור שבו משתמש האויב שתוקף את ישראל, יש להתייחס כאל זרוע צבאית לכל דבר – כמו שריון, תותחנים וחיל אוויר.
18. השימוש באזרחים מהווה אף הוא זרוע צבאית לכל דבר. את ההנחיות לצה”ל יש להתאים להבנה המוסרית הבסיסית הזו ובהתאם לכך יש לעדכן את הוראות הפתיחה באש.
19. שבויי המלחמה המוחזקים כיום בבתי כלא ישראליים כאסירים, מזיקים קשות לביטחון ישראל בכל היבט אפשרי. כשלב ביניים, עד שתוכל מדינת ישראל לאמץ את התודעה הדרושה לפתרון הבעיה מהשורש (ראו סעיף 4 לעיל) – יש לשלח את כולם לעזה תמורת חיילי צה”ל הנעדרים המוחזקים שם.
20. עד לביצוע העסקה, יש להעבירם למחנות שבויים, עם אותן “זכ ויות” להן “זוכים” חיילי צה”ל שנופלים מעת לעת לידי האויב.