מקלטות ברק, אנו חייבים להסיק, שהנהגת מערכת הביטחון מהווה כיום איום אסטרטגי על ביטחון ישראל
ט׳ באלול ה׳תשע״ה (אוגוסט 24, 2015)
מקלטות ברק, אנו חייבים להסיק, שהנהגת מערכת הביטחון, על כל זרועותיה – צה”ל, מוסד, שב”כ – מהווה כיום איום אסטרטגי על ביטחון ישראל.
ערב מלחמת ששת הימים עמדה ישראל נוכח איום קיומי. אשכול וממשלתו התלבטו. מערכת הביטחון תכננה מבצע מטורף בכל קנה מידה – להרים את כל חיל האויר, בדממת אלחוט, בגובה צמרות העצים, באיגוף ארוך עד טיפת הדלק האחרונה, ולתקוף את חיל האויר המצרי מכוון קהיר במקום מכוון תל אביב – ואז לחזור ולתדלק ולהתחיל את המלחמה.
הימור מטורף – שיכול היה בקלות להשאיר את ישראל ללא חיל אויר – טרף קל לצבאות ערב הצובאים על גבולותיה.
הממשלה היססה, התלבטה – והגנרלים דחפו קדימה. הם שיכנעו שזה אפשרי, הקרינו ביטחון עצמי ומורל גבוה, בשלב מסויים הם אף איימו בהתפטרות אם לא יתאפשר להם לתקוף.
וכך ביצע כל צד את תפקידו האמיתי. ההנהגה האזרחית שקלה את כל השיקולים, חשבה ושוב חשבה – וההנהגה הצבאית, ששה אלי קרב, ונתנה ביד מנהיגי האומה את הביטחון ואת הכלים לבצע.
על פי קלטות ברק מתברר (כפי שאני מסביר כבר זמן רב ולכן הן אמינות בעיני) שכיום התהפכו היוצרות. גם כשההנהגה האזרחית כבר מבינה שאין ברירה אלא לתקוף, הסוסים הביטחוניים – לא זו בלבד שאינם מושכים קדימה, אלא להפך, תוקעים פרסותיהם בקרקע כפרדות עקשניות.
איומי ההתפטרות – ואפילו סירוב הפקודה (של הרמטכ”ל וראש המוסד) לא באו הפעם במידה ונימנע מפעולה אלא להפך – במידה והפקודה לתקוף תינתן.
הדבר לא נבע משחיתות או חוסר רצון טוב וגם לא כי בגלל שלבכירי המערכת אין את הניסיון, את היכולת האישית ובדר”כ גם את הרקורד המכובד של הקרבה ועשייה אישית,
לא בזה העניין.
העניין הוא ש ‘תעשיית השלום’ שהתפתחה במקביל להסכמי אוסלו עטפה את מדינת ישראל בשכבה עבה ובלתי חדירה של פוליטיקאים, שופטים, יועצים משפטיים, אנשי רוח, אנשי תקשורת, אנשי עסקים וכיו”ב –
המשרתים את האג’נדה החדשה, את התודעה החדשה, את הפוליטיקלי קורקט החדש –
שרואה בכל זהות ובכל משמעות –
אויב.
תעשיית השלום הזו התמקדה בראש וראשונה במערכת הביטחון.
תעשית השלום דאגה לשלב את בכירי המערכת כבר בשלבים הראשוניים ביותר של ההכרה והמגעים עם ראשי המרצחים המחויבים להשמדתנו.
מי שלא שיתף פעולה – נופה,
מי שהרכין ראש – קודם.
כל אמיתות היסוד שלאורם פעלה המערכת, ציונות, אהבת הארץ, צדקת הדרך – עוקרו מן המערכת.
מישהו שמע לאחרונה ממפקד בכיר את המושג ‘ניצחון’?
כל שתשמעו הוא את המושג – ‘עמידה במשימות’.
צה”ל, השב”כ, המוסד וגם כמובן משטרת ישראל, הפכו למן כח ניטרלי שכזה – כח לשמירה על הסדר. “אנחנו מהאו”ם”, בשום פנים ואופן לא כח שמייצג איזה אידאל – איזו חתיכת צדק קטנטנה…
כשתל אביב הופגזה, שאלתי את הרמטכ”ל דהיום (שאני מכבד ומעריך וממסמך היסוד שפרסם לאחרונה, נראה לי שהוא מתחיל להיות מודע לבעיה) – מי האויב? – אייזנקוט הסתבך ולא מסוגל היה לתת תשובה ברורה.
המדינה הבורחת מבשורתה, עיצבה את צה”ל כצבא ללא זהות . אם אינך יודע מי אתה, אינך מסוגל לזהות את אויבך ומובן שאינך מסוגל לנצח.
אם התיאור בכתבת ערוץ 2 מדויק, הדיון בשאלה הגורלית ביותר – שאלת עצם קיומה של מדינת ישראל, התנהל בתוך עשן סיגרים ושולחנות עמוסים כל טוב.
סבבה! למה לא בעצם? כשאין משמעות, הכל הופך עניין של חישובי יכולת וסטטיסטיקה של כמויות וסבירויות וטכנולוגיות כאלו ואחרות…
ראש הממשלה לא התעלה והכניס את הנוכחים אל הפרספקטיוות הרלוונטיות והמשמעות ההיסטורית של הרגע הגורלי – הוא עסוק היה בלסגור עניינים עם בוגי ושטייניץ עוד קודם לדיון.
נתניהו עסק בפוליטיקה, הגנרלים עסקו בטכניקה – ולכולם אבדה הרוח.
בתום מלחמת ששת הימים, סירבה ישראל להכיר בצדקתה והותירה את לב ארץ התנ”ך במעמד של שטחים מוחזקים.
באוסלו – הלכנו צעד משמעותי נוסף לאחור, ולא זו בלבד שלא הכרנו בצדקתנו – הכרנו בצדקת אויבנו האומרים – לנו הארץ.
מכאן ואילך הפכה ‘תעשיית השלום’ המקדמת קריירות של ההולכים בתלם לתעשייה דקדנטית שגנרלים המתכנסים בתוך חדר אפוף עשן סיגרים ומסרבים לבצע את תפקידם – הוא תוצאתה הסופית.
אבל יש גם חדשות טובות.
החדשות הטובות הן – שטכנית, צה”ל חזק מתמיד וחשוב הרבה יותר – מעולם לא היו לנו חיילים ומפקדי שדה טובים יותר ומסורים יותר.
כל שנדרש הוא מנהיגות המשיבה אותנו אל עצמנו.
