סוף ההתחלה…

התופעה שאנו חווים עכשיו אינה תחילת הסוף,
היא סוף ההתחלה…

וכך כתב מוטי קרפל, באוקטובר 1996 – ר”ח כסלו תשנ”ז – לפני 27 שנים, בגליון ‘לכתחילה’ הראשון שהוציאה תנועת ‘מנהיגות יהודית’.

למי שלא זוכר, תנועת מנהיגות יהודית צמחה מתוך תנועת ‘זו ארצנו’ שקמה בכדי לעצור את הסכמי אוסלו. כלומר מדובר בסך הכל בשנה אחת לאחר אותן חסימות כבישים רחבות היקף, מדובר בשנה שבה נתניהו – שבהזדמנות זו נאחל לו כמובן בריאות איתנה – ,ובכן מדובר בשנה שבה ניצח נתניהו את שמעון פרס ועלה לשלטון בפעם הראשונה, על גלי אותן מחאות של זו ארצנו ושל גורמים נוספים.

אישית, יכולתי לרכב אז בקלות על גלי התהילה ולהיכנס לכנסת ללא כל מאמץ. קיבלתי הצעות מן הליכוד ומכל מפלגות הימין.

אבל משהו בליבי אמר לי שאין לי באמת מה להציע. ואז, כשפנה אלי מוטי קרפל וביקש להקים תנועה שתלך על אלטרנטיבה שלמה, מהותית ולא רק אישית – חשתי שזהו הכוון שאליו אני מכוון את רכבת העשיה הציבורית שלי.

את כל האשראי הציבורי הגדול שעמד לרשותי בעקבות ‘זו ארצנו’ – העמדתי, במקום לרשות קרירה פוליטית בטוחה במסגרות החשיבה והפוליטיקה המוכרות, לרשותה של תנועה חדשה שהקמנו, תנועת מנהיגות יהודית.

ובכן כך – בין השאר – כתב קרפל בגליון הראשון:

“התנועה הציונית ידעה לבנות מדינה כמסגרת, אך לא היה לה מושג ברור באשר לתכניה ועוד פחות מכך מטרותיה ויעדיה. כיום מוצאת עצמה הציונות ריקה ממשמעות, והתנתקותה ממקורות ישראל איננה מאפשרת לה להתחדש מתוכה….

על “הציבור האמוני” להבין שאין ל’שיבת ציון’ מוצא אלא בו, ועליו לקבל על עצמו אחריות היסטורית ולראות את עצמו לא עוד כמצטרף בלבד לעגלת הציונות, אלא כמוביל….
זהו אפוא היעד הבא שלנו: ההנהגה…

עלינו לפתח ולנסח אידיאולוגיה שנגזרת מהתורה, שמגבשת תפיסות יסוד, מטרות היסטוריות, ערכים ויעדים. יתר על כן, רובד נוסף חסר: עלינו לפתח מדיניות אלטרנטיבית, המתייחסת לכל שטחי החיים הציבוריים על-פי גישה יהודית, ותראה כיצד מיישמים אידיאולוגיה זו במסגרת הפורמלית של מדינת ישראל כפי שהיא היום. …

מול הציר “שמאל -ימין” הממלא את ההוויה הפוליטית הישראלית, יש להעמיד כוח חדש השואף להפוך את המדינה ליהודית לא רק בשמה, אלא אף בתכניה.”

27 שנים חלפו מאז.
אין ספק שהציבור האמוני, כבש מאז עמדות השפעה רבות, בתקשורת, בפוליטיקה, באקדמיה – ועוד.

ואולם מנהיגות לאומית יהודית, מן הסוג שעליה חלמנו, טרם קמה.

היא לא קמה לא משום שלא יכלה,
היא לא קמה משום שציונות הייעוד, לא יכולה היתה להשתחרר מנטלית מהובלתה של ציונות הקיום.

והנה מתחוללת לפנינו תפנית מדהימה בעלילה.

ציונות הקיום מחליטה לרדת בהמוניה מהבמה.

אלפים מטובי בניה, שבנו והגנו על המדינה במסירות נפש, מניחים את נשקם ומודיעים כי אין בכוונתם להוסיף ולהגן עליה.

אין לטעות – לא מדובר בסרבנות מצפונית לפקודה כזו או אחרת. מדובר בייאוש מעצם זכותה של המדינה להוסיף ולהתקיים. ציונות הקיום הגיע לסוף דרכה והיא מפנה מרצונה את הבמה.

לציונות הייעוד, כבר לא תהיה יותר ברירה. דווקא כדי לשמור על הקיום, תהיה ציונות הייעוד חייבת לעלות על הבמה ולהחליפה.

ובפארפרזה על דברי צ’רצ’יל:

מה שאנו חווים עכשיו אינו תחילת הסוף,
הוא סוף ההתחלה…