ראיתיך, עזה, בצל ארזי הלבנון

על קברו הטרי של ישראל סוקול השם יקום דמו, שנפל על קידוש השם כשחירף נפשו ברצועת עזה – נכתב באותיות צנועות:

 "ראיתיך, עזה, בצל ארזי הלבנון"

לישראל היה חלום, הוא רצה לגור בצל ארזי הלבנון.
כשחציתי עם כוחות צה”ל את הגבול במלחמת לבנון הראשונה, התקשרתי לגיסי שידוע היה כתלמיד חכם מופלג. “אני בארץ ישראל?” – שאלתיו. “בוודאי” – ענה. “גבולה התנ”כי הצפוני של הארץ עובר הרחק צפונה ממקומך – בערך בגבול שבין סוריה לטורקיה.”
עבור ישראל סוקול הי”ד, זו לא היתה סקרנות גרידה. לגור בהרי הלבנון היה עבורו חלום מעשי, חלום שהאמין כי ביום מן הימים יזכה להגשים.

שמה של הדודה רבה שלי היה ‘עַיוּנה’. שם מוזר לאישה אשכנזיה, בת להורים חסידי חב”ד, שעלו לארץ ממוֹגילֵב שברוסיה, והתיישבו במטולה. סבא שלי, היה התינוק הראשון שנולד במושבה (ויש טוענים השני…). אז מה פתאום ‘עיונה’ – מין שם שמלצל ערבי שכזה? מה רע ב’זלדה’ או ‘רוחל’ה’?
ובכן ‘עיונה’ נקראה על שם עמק עַיוּן שאיכרי מטולה עיבדו את אדמותיו – אדמות שנלקחו מהם במלחמת השחרור. היום מעבדים את אדמות העמק, תושבי “מארג’ עַיוּן”.
ללמדך שהתיישבות יהודית כבר היתה שם בעבר. ישראל הי”ד לא ביקש לחדש, אלא פשוט לשוב לאדמתו.
אבל למשפט “ראיתיך, עזה, בצל ארזי הלבנון” יש משמעות רחבה הרבה יותר.

לבנון הוא אחד משמות המקדש. ישראל הי”ד ראה את עזה מתוך תודעה מקדשית.
הוא הבין שהמלחמה בעזה היא מלחמת המקדש.
ולא רק בגלל שהפראים קראו למלחמה “מבול אל אקצה” וסימנו היטב את מהותה.
ישראל לא נזקק להם כדי להבין שהמלחמה הזו היא קודם כל מלחמה רוחנית. נשמתו הגבוהה חשה היטב את האנרגיות המקדשיות האוחזות בחיילים הנלחמים שכם אל שכם בעזה.

ישראל ראה את עזה בראיה מקדשית ואת המקדש הנבנה מתוך הריסות עזה.