שחרור ירושלים ועזה

“אני לא קיבלתי אף פעם משימה לכבוש את סיני” – התנצל שיקה גביש, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים (בראיון בגליון יום העצמאות של מקור ראשון) – “קיבלתי משימה מאוד ברורה, להשמיד את הצבא המצרי, לפתוח את המצרים ולמנוע פעילות עויינת מרצועת עזה, נקודה. ואת זה עשינו”.

הצטרפתי לסיור בהר הבית בהדרכתו של הרב ישראל אריאל, ממשחררי ירושלים. “עמדתי כאן ליד המח”ט – מוטה גור”- סיפר הרב – “פתאום הגיע הרב גורן – הרב הצבאי הראשי באותם ימים, ונראה היה כאילו הוא מחפש דבר מה”. “במה אפשר לעזור לך?” – שאל מוטה גור את הרב גורן. “אני מחפש חלקה בהר הזיתים לקבור את חללי צה”ל” – ענה הרב. “למה אתה מחפש בהר הזיתים – הרי תוך כמה חודשים הכל חוזר לירדנים…” – ענה מח”ט הצנחנים – משחרר ירושלים, לרב גורן.

צה”ל שיחרר את ירושלים כמו שהוא “משחרר” כיום, את עזה ושכם. הצנחנים נלחמו כאריות – אבל תודעת ההנהגה והפיקוד הבכיר היתה אז בדיוק כפי שהיא כיום. וכפי שתיאר בצורה מדוייקת – שייקה גביש. לא באנו כמשחררים, לא באנו כמי שחוזר למולדתו העתיקה, וודאי שלא באנו בכדי להתחבר למחוזות התנ”ך ולזהותנו היהודית. באנו כדי לפתור בעיה טכנית ולצאת.

גביש אמנם הכחיש בראיון עמו, שאלופים במטכ”ל כינו את ממשלת אשכול בכינוי הגנאי “היהודים”, ייתכן שהוא לא ידע על כך, אך בסרט תיעודי שהוקרן בערוץ הראשון על הפצצת הכור העיראקי, הדברים הובאו במפורש. הנהגת המדינה בששת הימים התבססה באופן כללי על חלוצי העלייה השניה – בדרג הפוליטי, ועל בניהם – בדרג הצבאי. הראשונים מרדו בהוריהם עלו ארצה והקימו את המדינה. דור הבנים שהנהיג עכשיו את הצבא, זיהה את היסוסי ממשלת אשכול עם הרפיסות היהודית הגלותית, ובביטוי הגנאי “היהודים” נתמצתה כל האוטו-אנטישמיות הציונית עליה גדל בקיבוצים ובחופי תל-אביב. בעוד עם ישראל מתרפק בהתרגשות על מחוזות התנ”ך שנתגלגלו לחיקו, החלה הנהגתו לחפש דרכים כיצד להיפטר מהשטחים נושאי הזהות הללו. למזלנו – הערבים בועידת חרטום – סירבו לקבל.

המתח שבין חלקי העם המבקשים להתחבר, וההנהגה הנצחית המבקשת רק לפתור בעיה ולהתנתק, מלווה אותנו מאז אותה מלחמה. כשנסתם הגולל על האפשרות למסור את “כל הוותיקן הזה” – כלשונו של דיין, לירדנים, פנתה ההנהגה הצבאית של ששת הימים – עכשיו ההנהגה המדינית של ישראל, אל האופציה המאוסה של הכרה בארגון לשחרור פלסטין (כולה) מהיהודים. לחיצת היד של רמטכ”ל ששת הימים עם ראש הארגון הזה, והכניסה לעידן אוסלו – נועדה להכריע – ולו במחיר נסיגה מעקרונות הציונות עצמה – את המחלוקת הפנימית שבין המתנתקים למתחברים, בין הישראלים ליהודים. ערפאת מילא את תפקידו בהסכם בכך שקיבל לידיו את רוב “השטחים הארורים” (כלשונו של שריד). אך הטרור התעצם מאוד, ההתנחלויות המשיכו להתפתח למרות המחיר הנורא שאוסלו גבה מהם, ובפני המתנתקים נותרה רק אפשרות אחת – נסיגה חד צדדית. גירוש והחרבת גוש קטיף וצפון השומרון היוו את מיצוי המאבק הפנימי שהחל למעשה מיד לאחר “שחרור” ירושלים. אחרי הגירוש, נדמה היה שהמאבק הוכרע, היהודים הובסו, וישראל מתכנסת אל מדינת תל-אביב. אולם בפועל מתחולל לעיננו תהליך הפוך. הרודנות הישראלית הנאורה שחיסלה את יריביה מבית, נותרה ללא מטרה המאפשרת ללכד את העם וצבאו מול איומים חיצוניים, וללא יריב אידיאולוגי מאחד. שנה לאחר הגירוש נחלה ישראל תבוסה משפילה בלבנון, ומאז כל זרועותיה של הרודנות הנאורה , נלחמות אחת בשניה ומתפוררות בקצב מהיר מאוד. מנגד – כעוף החול, מתעוררים היהודים, והאנרגיות שבחזרה לחומש, אינן מביישות במאומה את דור סבסטיה, ואינן מותירות ספק באשר לשאלה, כיצד תוכרע המחלוקת שהחלה ביום השביעי.