ייתור העם

נניח שהחמאס בעזה הצליח לשים את ידו על פצצה גרעינית.
ונניח שהם לא מדברים על זה, אבל אצלנו במערכת הביטחון ובממשלה כבר מבינים שזה המצב.
ונניח שחכמי הביטחון אומרים לממשלה – מצטערים, אין לנו תשובה.
ונניח שבבוקר בהיר אחד מקבלת הממשלה מסר מהחמאס – אם אתם לא רוצים שמרכז תל אביב יהפך למאכולת אש רדיו אקטיבית, אנחנו דורשים שתחתמו על התחייבות להפסקת כל בניה בעיירות מג’דל ואיסדוד

למי שלא יודע, מדובר בכפרים ערביים שנכבשו ב 48 – עכשיו אשקלון ואשדוד.

אה כן – הם גם דורשים פיצוי בשטחים בנגב, תמורת השטח שנכבש אז.

ובכן נניח שזה המצב, והממשלה מתכנסת. להפסיק לבנות באשקלון ובאשדוד – עם זה אין להם בעיה. אפשר עוד לתרץ את זה בכל מני אילוצים.

אבל כדי למסור שטח בנגב, לשם כך – על פי החוק – צריך לפנות למשאל עם – ואם נעשה את זה, הרי שכל העם ידע מה קורה,

חוץ מזה, שהחמאס גם הקציב זמן לכל הסיפור והשעון מתקתק…

טוב תראו – אני לא מספר לכם את הסיפור הדמיוני הרע הזה, סתם כדי לקלקל לכם את המצב רוח. אני נותן את הדוגמה הזו, כדי שנבין שזה בדיוק הנושא שבעניינו נדרש עכשיו הבג”צ להכריע – בכל העניין של “הסכם” הגז – “הסכם”, כלומר מילת קוד לכניעת ישראל לדרישת הפרוטקשין של נסראללה.

חכמי הביטחון, ובראשם אהוד ברק שברח מלבנון במאי 2000, הביאו את ישראל למצב של אין אונות מוחלטת מול החיזבאללה שפיתח יכולות אסטרטגיות לפגוע בישראל באמצעות טילים מדוייקים – פגיעה שיש המערכים אותה כמסוכנת מבחינה אסטרטגית, לא פחות מנשק גרעיני.

ובכן זה בדיוק מה שדרש עכשיו נסראללה וקיבל.

הקשבתי לכל הדיון שהתקיים ביום חמישי בערב בבג”צ. עורכי הדין שביקשו לחייב את הממשלה להביא את ההסכם למשאל עם כמתחייב בחוק, הוכיחו מעל לכל ספק שההסכם הזה, נכנס אל המעטפת של חוק יסוד משאל העם.

אבל שופטי בג”צ – יותר מרמזו – שהסיפור כאן אינו הסיפור החוקי אלא הסיפור הביטחוני.

כלומר השאלה העומדת על הפרק היא – האם מותר לממשלה להתעלם מחוק יסוד כדי להסתיר מהציבור את המציאות הביטחונית הנוראה שבה הוא נמצא.

ולמי שיטען שפשוט אין זמן לעשות משאל עם – ולכן צריך להתעלם מן מחוק יסוד – נענה שניתן היה להביא את הסיפור במלואו לכנסת ולקבל את אישורה בתוך 24 שעות .

ובכן ההכרעה האמיתית היא מה גובר כאן, ריבונות העם באמצעות הכנסת וחוקיה, או הרצון לפעול בשם הביטחון כביכול – כדי להסתיר מהציבור את האמת.

אל תתפלאו שמערכת הביטחון תומכת בכניעה הזו. מדובר הרי בכישלון מהדהד של אותם גנראלים שקיבלו טריליונים לאורך שנים כדי למנוע את המצב הזה.
הכניעה תרשם על שם כולנו, התבוסה – תירשם על שמם.

אז ברור שהם מעדיפים כניעה עכשיו.

אבל התמונה המתבררת היא קשה הרבה יותר.

כי כמו בפרשת ההסכם המושחר עם פייזר – כלומר הסכם שאמר, שמותר לממשלה לעקוף את הכנסת, ולהסתיר מהציבור את המידע הבסיסי ביותר לשלומו,

כך גם כאן – יותר ויותר אנו מצפצפים על ריבונות העם, ועל מנגנוני המשטר הדמוקרטי הרשויות והחוק שאמורים לשמר את הריבונות הזו.

אתם מבינים!

זה לא הקורונה והזריקות
וזה לא נסראללה והמצב מול לבנון

זה משהו הרבה יותר עמוק ויסודי

בעצם השאלה העומדת על הפרק בבג”צ היא, האם העם עוד רלוונטי! או –
שאנו נוטלים לעצמנו את הסמכות לנהל אותו –

גם בניגוד גמור לחוקי יסוד.

נו מה אתם אומרים?

אין יפסוק הבג”צ?