ימין על מלא…

עם קומץ חברים, התהלכתי בין חורבות ביתו של נתי עוזרי הי"ד. 

חודשיים קודם לכן, בט"ו בשבט 2003, קרבו שני מחבלים לבית ונקשו בדלת. נתי אחז בנשקו, עוזרי חיסל את אחד המחבלים והמחבל השני רצח אותו במקום. 

אלמנתו וחמשת ילדיהם הקטנים, המשיכו להיאחז בבית שבגבעה 26 הסמוכה לכניסה הראשית לקרית ארבע.

חודשיים חלפו, ובהוראת בג"צ, החריבה בנחישות רבה, ממשלת ה'ימין על מלא' של שרון, את ביתו של נתי. השר לביטחון פנים היה אז צחי הנגבי (איש הימין, בנה של גאולה כהן והמשפחה הלוחמת) ושאר השרים בממשלת שרון השניה באו מן המפד"ל, האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו וכמובן הליכוד.

תחושה מוזרה, מן ריח רעיל של בגידה, עמד באוויר שמעל ההריסות. כבר ידענו הרס התנחלויות. אותו שרון שכיהן עכשיו כראש ממשלה, אחראי היה 21 שנים קודם לכן, כשר ביטחון בממשלת בגין, על חורבן יישובי ימית. אבל ההרס של הבית בגבעה 26 היה שונה.

חורבן יישובי סיני, נעשה על ידי ממשלת בגין בתחושה של התנצלות. חוסר ברירה. למען השלום שלכאורה הפציע פתאום. גירוש האזרחים הישראלים וחורבן העיר ימית וששה עשר היישובים שהוקמו בסיני החל משנת 1972 (על ידי מפלגת העבודה) התבצע אז מתוך רצון בסיסי לשמור על אחווה.

ובצורה כזו או אחרת הרצון הזה נשמר גם בעימותים שנוצרו מאז מעת לעת מול ההתיישבות ביהודה ושומרון.

אבל כאן, בגבעה 26, נקבע עיקרון חדש. הגירוש והחורבן במקום הזה היה מנוכר ואכזרי. לא היה כאן שום רצון לשמור על אחווה.

הרי רק לפני חודשיים נרצח כאן ממש בפתח הבית הזה, אבי המשפחה. לבוא חודשיים אח"כ, במפתיע, בחצות הלילה הקר, אל האלמנה וחמשת היתומים הלנים במקום. לגרור אותם באכזריות מביתם ולהחריבו על תכולתו?

ולא מדובר היה בהתיישבות שלא ניתן להגן עליה. גבעה 26 עומדת בודדת – ממש לא בלב התיישבות ערבית – וסמוכה מאוד לכניסה לקרית ארבע. מה פשר הדחיפות הזו? מדוע לא נושאים ונותנים? היכן משלחות הרבנים ואישי הציבור? הערעורים המשפטיים?

היה כאן חידוש מר. למישהו בממשלת ה 'ימין על מלא' – אצא הדרך להחריב ולהתעלל במשפחה המופלאה הזו.

ואל ההכרה המרה הזו התווספה הפתעה מרה נוספת –
מלבד הקומץ שאיתי, נפש חיה לא נראתה במקום.
ציפיתי למצוא שם משמרות מחאה, שלטים, הפגנות. אבל מלבד קומץ מחברי שהגיעו איתי, נפש חיה לא נראתה בגבעה החרבה.

אט אט החלה לחלחל אלי ההבנה, שהבית בגבעה 26, לא היה התנחלות "לגטימית". הרי נתי עוזרי הי"ד היה כהניסט… במועצת יש"ע – ההנהגה הממוסדת של המתנחלים – לא ראו צורך להתגייס למענו. גם לא לאחר הירצחו. ואולי גם לא כל כך רצו שסוג כזה של התיישבות, שלא באה מהזרם שלנו, התיישבות שלא עברה דרכנו – תצליח להכות שורש.

את התחושה הזו הכרתי היטב. 8 שנים קודם לכן, הקמתי את תנועת 'זו ארצנו' בכדי לנסות ולעצור את הסכמי אוסלו של ממשלת רבין/פרס. 'זו ארצנו' הכריזה אז על 'מבצע מכפיל' וקראה לכל יישוב להקים מאחז/גבעה שכזו, בסמוך אליו. מועצת יש"ע נלחמה במבצע ואף קראה מפורשות להימנע מלהשתתף בו

ואולם כמה נקודות הצליחו בכ"ז לעלות ולהיאחז בקרקע – וחלקן אף להישאר במקום.

"רווח נוסף אחד 'קטן' הושג במבצע 'מכפיל'. רוח ההתלהבות שהפחנו בלבבות, והתחושה כי ניתן לקחת את גורלנו בידנו, הביאה במקומות אחדים להמשך עצמאי ושקט למבצע. אדמות מדינה אסטרטגיות יושבו והתפתחו. הנקודות החדשות הפכו לשכונות פורחות, ושמואל סאקט ואני מוזמנים מדי פעם על ידי התושבים לחגוג את 'יום ההולדת' למבצע שהוליד את ההתיישבות הלא מוכרת הזו"
('במקום שאין אנשים' משה פייגלין עמ' 94)

'זו ארצנו' פרצה את הקיפאון וההתברגנות שאחזו בהתיישבות הממוסדת לאחר עלות הימין לשלטון 1977
ואולם נתי עוזרי הי"ד סימן שלב חדש, התיישבות שמנתקת את עצמה לא רק מן הממסד של המתנחלים, אלא במידה רבה גם מן התלות המנטלית בממסד הציוני.
את ממשיכיו, "נערי" הגבעות של היום, אפשר לכנות – 'חרדים של ארץ ישראל'. מן רצף שכזה בין מלחמה במוסדות המדינה העושים יד אחת עם האוייב המבקש להורגם ולגרשם,
ומנגד – התגייסות לצה"ל ותחושת אחריות כוללת לגורל עם ישראל – תחושה שבאה לידי ביטוי בהתגייסותם ראשונים של מתנחלי יצהר לעזרת יהודי לוד (הממלכתיים מאוד) והזועקים לעזרה בפוגרום תשפ"א.

המשכתי להסתובב משתומם בין החורבות. כאן שריד של צעצוע, שם כסא – וידעתי שהשתיקה הרועמת של הממסד הסרוג, היא למעשה שיתוף פעולה.
ממשלת ה 'ימין על מלא' של שרון ביצעה בזריזות ובנחישות את הפשע הזה, כי היה לה את הגיבוי של מועצת יש"ע.

באותם רגעים הבנתי, שהתקדים שנקבע כאן – יחזור כבומרנג אל לב ההתיישבות השבעה והשוקטת של המתנחלים. לא ירחק היום, ובתים רבים בלב ההתנחלות הלגטימית והבורגנית, זו הנשענת בטוחות על התודעה הציונית בלבד ועל ממשלת ה 'ימין על מלא' ומועצת יש"ע הפועלת בשיתוף ובתיאום איתה – יוחרבו בדיוק באותה צורה.

שנתיים אח"כ קיבלנו את גוש קטיף –

כי ככה זה בעולם. כשאתה משלים עם מעשה נבלה, כשאתה נותן לו יד בשתיקתך, העיקרון שאתה עצמך קבעת, יפגוש אותך בהמשך הדרך.

"כדי שהרוע ינצח, די בכך שהטובים ישבו בשקט" – אדמונד ברק

ועל אחת כמה וכמה, מנהיגותם הנבחרת…

אותו שרון – ובשיתוף פעולה של אותה מועצת יש"ע (שביימה פעולות התנגדות אך בלמה כל נסיון ממשי להתנגדות של ממש) –

החריב שוב, גוש התיישבות שלם בגוש קטיף, בדיוק כפי שהוחרב ביתו של נתי.

מראה הילדים הנגררים מביתם, שמוחרב מיד על תכולתו, הפך מאז לשגרה ביהודה ושומרון. ולא רק בגבעות הרבות שהמשיכו את מורשתו של נתי וקמו בכל פינה, אלא גם ביישובים הממוסדים ביותר.

בגבעות יש"ע קם דור צעיר שהמציאות לימדה אותו כי מדינת ישראל לא תגן עליו. יתרה מכך. על אף שמדובר בחלוציות ובמסירות נפש שאין דומה להן בדברי ימי הציונות – מוצאים עצמם החלוצים החדשים, מחוץ למרחב הלגטימיות, הן של המדינה והן של ממסד המתנחלים הבורגני.

אם חלוצי העליות הציוניות נאבקו בביצות, בערבים ובשלטון הזר,
אם דור מתנחלי סבסטיה נאבקו בתנאים הקשים, בהססנות של ממשלות ישראל – אך עדיין נהנו מיוקרה רבה בקרב חלקים נרחבים בעם – כולל בהתיישבות העובדת של מפלגת העבודה, הרי שדור החלוצים החדש, מוצא עצמו מול אתגר ששום חלוציות קודמת לא נאלצה להתמודד מולו

הם גם נאחזים בקרקע בתנאים פיסיים קשים ביותר,
הם גם מאויימים על ידי שכניהם הערבים,
הם גם מוחרבים שוב ושוב על ידי ממשלות ישראל מימין ומשמאל ושבים ונאחזים בקרקע,
במידה רבה הם גם מופקרים ביטחונית
והגרוע מכל – הם מוקעים ועוברים תהליך של דה לגיטימציה ודה הומניזציה על ידי תקשורת ועמותות שמאל המשסות בהם ללא הרף את כוחות הביטחון ומערכת המשפט.

מציאות שכזו, שבה המדינה מפקירה את ביטחון אזרחיה, תזמין תמיד ניסיון להגנה עצמית.
כך, לאחר מעשי טרור בלתי פוסקים, מצד הערבים, עקירת מטעים, מעשי חבלה והצתות – ללא תגובה ממשית של כוחות הביטחון – החלו המתנחלים הצעירים לנקוט בפעולות הגנה והרתעה. על רקע התהליך הזה נולדה הסיסמה 'תג מחיר'.

שום מדינת חוק אינה יכולה להשלים עם פעולות שכאלה, וברור שגם מדינת ישראל, חייבת היתה לפעול כדי למגר את התופעה. ואולם חשוב להבין כי פעולות 'תג מחיר' לא נבעו מתוך החלטה 'מדינית' של נוער הגבעות לגרש את ערביי יש"ע (על אף שרבים מהם היו שמחים לראות אותם בורחים כפי שברחו ב- 1948), אלא מתוך הצורך שהשאיר הוואקום הביטחוני הישראלי.
"לא העכבר גנב, החור גנב" אומרים חז"ל. מי שיצר באמת את פעולות 'תג מחיר', לא היו ה"עכבר" – כלומר נוער הגבעות – אלא ה"חור" הביטחוני – כלומר ההפקרות הפושעת והמכוונת, שהפקירה המדינה את ביטחונם.

המצב החדש "הטריף" את דעתם של אמצעי התקשורת ועמותות השמאל בישראל. פעולות 'תג מחיר' (שהיו כקליפת השום בהשוואה למעשי הטרור הערביים) נופחו מעל לכל פרופורציה. בטוחים היו כי מדובר בהתארגנות חשאית – באיזו מחתרת, במרד של ממש. שוב ושוב זעקו הכותרות – "מדוע אין עצורים?!".

ואולם, נערים שנעצרו, שתקו בחקירותיהם, שום ממצא ממשי לא הוביל לכתבי אישום של ממש – בעיקר משום שמלבד ציור ססמאות, ופעולות קיקיוניות שבדר"כ לא גרמו שום נזק – כמעט ולא היתה שום פעולה בשטח.

כשהמושג 'תג מחיר' הפך מוכר וידוע, היה גם מי שניסה להשתמש בו כמניפולציה. כך נעשה ניסיון להצית כביכול את מסגד חסן בק בגבול תל אביב-יפו. כתובת 'תג מחיר' נכתבה במקום. משפוענחה הפרשה התברר כי האחראים הם ערבים.
מקרה דומה נוסף, שהחל בקול תרועה תקשורתית רמה ולבסוף התברר כמעשי ידי ערבים – התרחש בכפר טובא-זנגריה בגליל.

בדצמבר 2015 הוצת בכפר דומא ביתה של משפחת דוובשה ושלושה מדייריו קיפחו את חייהם. שתי כתובות 'תג מחיר' בכתב יד שונה, נמצאו במקום. סגנון הכתיבה היה מוזר – ואולם לתקשורת, לשמאל ולמערכת המשפט בישראל, ברור היה כי מדובר בנוער הגבעות.

האם באמת היו אלה נערי גבעות שביצעו את המעשה הנפשע?

לעולם לא נדע.

בתים בכפר הוצתו לפני וגם אחרי אותו תאריך (ומעצר החשודים היהודיים). מדובר במן "ספורט" שכזה, במסגרת סכסוכי חמולות. היה גם מי מתושבי הכפר שהעיד שוב ושוב כי ההצתה בוצעה בידי אנשי המקום.

האפשרות כי ערבים בכפר ואולי גם מחוצה לו, הבינו את אווירת העליהום כלפי המתנחלים, וניצלו את מעשה ההצתה והרצח לצרכיהם, היא אפשרות סבירה בהחלט.

ואולם כתובות ה 'תג מחיר' (בכתבי יד שונים ובסגנון המוזר) שהופיעו בסמוך למקום האירוע, הספיקו לתקשורת בכדי לגזור את דינה ולדרוש עצורים מקרב נערי הגבעות.

ברוב לחצם אישרו לשב"כ שר הביטחון בוגי יעלון בתיאום עם הפרקליטות (בממשלת ה'ימין על מלא' של נתניהו) , לעבור לחקירות בעינויים.

חקירה בעינויים מותרת רק כשברקע נמצאת "פצצה מתקתקת" – כלומר מדובר בצורך ביטחוני דחוף.

שום דחיפות מסוג זה לא היתה בפיענוח ההצתה דומא. שום פצצה מתקתקת לא עמדה ברקע העינויים. היתה השערה של התקשורת כי יש כאן התארגנות עויינת ואולם החקירות התמקדו כולן רק בפיענוח ההצתה בדומא.

מה שעניין את המענים היה הגשת כתב אישום בגין מעשה ההצתה שכבר התרחש – שום חקירה לגבי פעולות עתידיות כלל לא נעשתה, קודם ל"פיענוח" ההצתה ההיא – ושום כתב אישום לא הוגש בגין התארגנות עויינת.

במילים פשוטות – נמצאה הדרך להרחיב ללא גבול את הגדרת 'חקירת הצורך' ולהביא לכך שניתן יהיה לבצע במדינת ישראל חקירה בעינויים, במי שהתקשורת חפצה, ובמי שהפרקליטות ומערכת המשפט – לא חפצה כל כך ביקרו…

עשרות נערי גבעות נעצרו לוקטו מן הגורן ומן היקב (כפשוטו) ועונו ללא רחם. מדובר בעינויים קשים מנשוא שפצעו את נפשם של הצעירים באופן שלא ניתן לכמתו.

הציונות הדתית כולה עמדה נדהמת מול התופעה. אחרי ככלות הכל, מדובר בבניהם של דור המייסדים. בחלק מהמקרים מדובר היה בנערים שהם בניהם של רבני יישובים. בהתנחלויות מכירים היטב את מסע הדה לגיטימציה, הניכור והכשרת הקרקע – שמובילים לבסוף למעשים שלטוניים נפשעים. כולם חוו זאת היטב על בשרם בעבר ולכן חשו היטב שמסע העינויים הזה הוא פוליטי ביסודו.

התבטאויות של רבני הציונות הדתית השוללות מכל וכל את העינויים, הובילו לגל של התנגדות.

באותם ימים הקמתי את מפלגת 'זהות' וביקשתי ליצור לעצמי 'בייס' המושתת על כלל החברה הישראלית השואפת לחירות מתוך זהות. האינטרס הפוליטי שלי היה להתרחק מתדמית איש הימין הקיצוני, ולהדגיש יותר את מסרי הליברליים.

הופעה פומבית בהפגנה עם נערי גבעות, לא שירתה את האינטרס הזה (בלשון המעטה). ואולם משהוזמנתי לנאום בהפגנת נוער הגבעות מול ביתו של המפכ"ל ברמות, לא יכולתי שלא להישמע לצו מצפוני. הגעתי ונאמתי.
נדמה היה לי, כי הקו האדום שנחצה עם אותם עינויים – מחבר את נערי הגבעות עם הוריהם, והממסד הוותיק של הציונות הדתית יעמוד הפעם לצידם.

ואז בכנס של הציונות הדתית, נאם המנהיג הנבחר של הציבור הזה, יו"ר הבית היהודי (שהחליפה את המפד"ל) את הדברים הבאים:

"אתם רוצים שלכולנו יפול הגג על הראש" – זעק בנט, משל סיכנו נערי הגבעות את קיומה הריבוני של מדינת ישראל – "למי אתם מאמינים, לאיתמר בן גביר או לאילת שקד?!"

שוב חזר המוטיב של הממסד של הציונות הדתית נגד תלמידי הרב כהנא. כשם שנתי עוזרי הי"ד היה כהניסטי, ואיתמר בן גביר כהניסט – וברור שנאמין לחביבתנו איילת שקד – ולא לכהניסט הזה…

מדובר היה במעשה נבלה שאין לשער את עוצמתו. בנט, שהציג עצמו "כמנהיג אחראי" המעדיף את טובת המדינה על טובתו הפוליטית, התייצב לחלוטין לצד המענים ורוקן באחת את כל רוח ההתנגדות למעשי הנבלה שהתעוררה בקרב הציונות הדתית. למעשה לא נטל בנט שום סיכון פוליטי. ההיפך הוא הנכון: כדרכו, עשה בנט מעשה זימרי וביקש שכר כפנחס. כלומר לא אומץ היה כאן משום ששום אופוזיציה לא התייצבה מבית נגדו ונגד מעשה הזימרי שלו, אלא אופורטוניזם נכלולי. את שכרו (כפנחס) קיבל בנט מהשתלבותו בממסד הישראלי.

כל חקירות ועינויי הנערים העלו חרס. פשוט משום שכשאינך יודע דבר, גם עינויים לא יעזרו.
לבסוף נותר אחד – עמירם בן אוליאל. שלאחר ימים ולילות ארוכים של עינויים – הסכים ל"הודות" ו"לשחזר" – (שחזור מוזר ומלא סתירות) את שריפת הבית בדומא.

שום ממצא התומך בכך שעמירם הוא המצית מן הכפר דומא, לא נמצא בשטח. כל הרשעתו לבסוף בדין, באה על סמך "הודאתו" כביכול.

בדיון בבית המשפט המחוזי, טענו סנגוריו של עמירם כי ל"הודאה" תחת עינויים אין כל ערך, ובית המשפט קיבל כביכול את טענתם – ואולם בית המשפט קיבל את טענת התביעה ולפיה, ב"שחזור המעשה" שנעשה שלושה ימים לאחר העינויים, כבר שב אל הנאשם מלוא רצונו החופשי – והחשש מכך שישובו לענותו במידה ולא "ישחזר" כרצון חוקריו, כלל לא פעל את פעולתו…

בית המשפט העליון, דן השבוע בערעורו של עמירם – ואולם הרוח הנושבת מבתי המשפט בישראל, אינה מותירה מקום לתקווה גדולה לשינוי גזר דינו של בית המשפט המחוזי.

הדבר היחיד שקצת מעניין כאן, הוא באיזו אקרובטיקה משפטית יאחז העליון בכדי להשאיר את עמירם מאחורי סורג ובריח לכל ימיו.

התנכרותה של הציונות הדתית לנתי עוזרי הי"ד, הביאה לאובדן חלקים נרחבים של ארץ ישראל. קול דמי אחינו עודם זועקים מגבעה 26 ותקדים ההתעלמות הסרוגה מן ההתעללות באלמנו וביתומיו, גובים בכל יום את מחירם בהתנחלויות כולן.

גם קול דמו השותת של עמירם, שנקבר חי בתאו לכל ימי חייו – קול אשתו הצעירה – כאלמנה בחייה, קול ביתו הקטנה – כיתומה בחיי אביה, גם קול דמם של אלה זועק מאחורי סורג ובריח.

הבגידה בנתי הביאה לאובדן חלקים חשובים מארץ ישראל
הבגידה בעמירם הביאה לאובדן חלקים חשובים ממדינת ישראל.

משום שכשבחרה הציונות הדתית לתת אמון באילת שקד ובנפתלי בנט ולאפשר את העינויים הללו, הפכה הציונות הדתית לקרש הקפיצה של הנוכל, אל כס ראש הממשלה.

לפתע מצאה עצמה הציונות הדתית נבגדת ולא הבינה איך זה קרה לה…

האיש שעמד בעבר בראש מועצת יש"ע, האיש שהנהיג את מפלגת הציונות הדתית, האיש שהציג עצמו כימין שאין ימינה לו… האיש שהתחייב כי לעולם לא יקים ממשלת שמאל – העביר את שבעת המנדטים שנתנו בו (שוב) את אמונם הישר אל קואליציית השמאל והערבים, ונתן (גם) את השלטון הפוליטי ביד גוש מדינת כל אזרחיה.

כשאישה אינה מסוגלת לצאת יותר מפתח ביתה בבאר שבע,
כשהשר לביטחון פנים מגלה הבנה לנשק הבלתי חוקי שבידי הבדואים,
כשבגני הילדים כבר אין אימא שבת ואבא שבת אלא רק הורה אחד והורה שתים, במסיבת סוף השבוע…
כשהחמץ נכנס בדלת הראשית בפסח, לבתי החולים ולצה"ל,

כשאנו מאבדים עוד ועוד מן המדינה היהודית לטובת מדינת כל אזרחיה.
זה קורה לנו בדיוק מאותה סיבה שביגללה איבדנו עוד ועוד מארץ ישראל, לטובת ארץ כל ערבייה.

הניכור לנתי הי"ד, ושתיקת המתנחלים – הובילו לאובדן עוד ועוד חלקים מארצם של היהודים.
הניכור לעמירם ואמון הסרוגים בבנט, מוביל לאובדן עוד ועוד חלקים ממדינתם של היהודים.

קרדיט תמונה ראשית: מרים צחי ז"ל