סיפור על תרומת כליה בעידן הפרוגרסיבי

לפני כחמש עשרה שנים פגשתי באחד מפארוורי ניו-יורק, צעיר יהודי כבן 35 שעקב בהתלהבות אחר פעילותי בארץ. “הוא תרם כליה לאחד המתפללים בבית הכנסת שלו” – סיפרו לי מארחי.

כשפגשתי אותו בשנית, שאלתיו על כך. הבחור הרים את חולצתו בגאווה והראה לי צלקת מפוארת שנמשכה לאורך מותנו.

“למה עשית את זה?”, שאלתי,  “הוא קרוב שלך או חבר קרוב?”.

רגש קנאה הציף אותי. הבחור הזה מסתובב בידיעה שהציל מישהו ממוות, שנתן חיים לאדם אחר! וכל מה שזה עלה לו זו הצלקת הזו. כך נזרע הזרע שהביא לבסוף לתרומת הכליה שלי כ-15 שנים אחר-כך.

“אני בקושי מכיר אותו”, השיב. “הוא פשוט מגיע להתפלל בבית הכנסת שלי ומישהו אמר לי שהוא התחיל דיאליזה וזקוק לתרומת כליה. לי יש שתיים ולו אין בכלל… אז זה פשוט נראה לי הגיוני שאתן לו אחת…”

“ואיך זה השפיע על החיים שלך?”, שאלתי.

“שום דבר”, ענה קצרות. “מתפקד כרגיל”.

רגש קנאה הציף אותי. הבחור הזה מסתובב בידיעה שהציל מישהו ממוות, שנתן חיים לאדם אחר! וכל מה שזה עלה לו זו הצלקת הזו.

כך נזרע הזרע שהביא לבסוף לתרומת הכליה שלי כ-15 שנים אחר-כך.

חלפו השנים, ואחד מעמודי התווך של השכונה שבה אני מתגורר, חבר טוב וציר מרכזי של מעורבות וחסד, חלה אף הוא במחלת כליות קשה והחל לקבל טיפולי דיאליזה. כשביקרתי אותו לראשונה בבית החולים, אמרתי לו בטבעיות גמורה, “אם תזדקק לתרומת כליה, אשמח לתרום עבורך((חייו של מטופל הדיאליזה אינם חיים. המטופל חייב להגיע ולהיות מרותק מרותק למכונה שלוש פעמים בשבוע כמחצית היום. בחציו השני הוא חלש מכדי לתפקד. המכונה לא באמת מחליפה את כל תפקידי הכליה ולבסוף מתים גם מזה.)).”

עוד כשנתיים חלפו בעצלתיים, שנים בהן הלך מצבו של חברי והתדרדר. אט אט התברר כי לא יצליח להגיע למצב בריאותי שיאפשר לו השתלה. לבסוף, למרבה הצער והכאב, נפטר חברי ונטמן בבית העלמין של היישוב.

כחודשיים לפני פטירתו, כששכב בבית החולים על ערש דווי, סיפרה לי ציפי כי משפחה מוכרת ונחמדה המתגוררת אף היא בשכונתנו, פרסמה בקבוצת הקשר הקהילתית בקשה לתרומת כליה מתורם בעל סוג דם כשלי. כליותיה של ביתם (נקרא לה ‘זוהר’), שהיא נערה בעלת צרכים מיוחדים, הפסיקו לתפקד ואם לא תימצא במהירות תרומה מתאימה, תיאלץ אף היא להתחיל טיפולי דיאליזה.

התקשרתי מיד למשפחה, והצעתי לתרום ל’זוהר’ את כלייתי. התברר שכבר היתה ל’זוהר’ תורמת, ומחלקת ההשתלות בבית החולים שיבה בתל השומר כבר התארגנה לשני הניתוחים המקבילים – בתורמת ובמושתלת. מדובר בהתארגנות מורכבת מאוד, שנראה היה כי תצא לפועל, אך התורמת חזרה בה מסיבות שונות ברגע האחרון, ו’זוהר’ נותרה ללא תרומה ועל סף דיאליזה. בייאושה, החלה המשפחה ‘לירות’ לכל הכוונים. אבי המשפחה, שעקב חוסר התאמה גנטית, לא יכול היה לתרום ישירות לביתו , חתם עם ‘מרכז ההשתלות’ של משרד הבריאות (ושאליו כפופים בתי החולים) הסכם ‘הצלבות’ לפיו מתחייב האב לתרום כליה בתמורה לתרומת כליה אחרת שתופנה בעדיפות גבוה אל ‘זוהר’. באופן זה ביקש האב לזרז את התהליך. ואולם, בשלב הזה נכנסתי לתמונה ובהסכם ההצלבות לא היה יותר צורך משום שלא משרד הבריאות (המדינה) הביא את התרומה, אלא הנתרמת עצמה((מלבד העובדה שההסכם הפך לחסר משמעות, על פי החוק, מותר לתורם לחזור בו מהחלטתו עד לרגע האחרון ועקרון זה גובר על כל הסכם שהוא. לא ניתן לנתח אדם ולקחת ממנו כליה נגד רצונו.)).

מגיעים לשם אנשים נפלאים המבקשים לתרום ולהציל חיים, מגיעים לשם נתרמים, מתקיימות שם פגישות נרגשות – יש שם משהו שהוא יותר מאשר עוד מחלקה בבית חולים, משהו שמזכיר במידת מה מחלקת יולדות.

אם המשפחה מסרה לי את מספר הטלפון של המחלקה בתל השומר ואני תאמתי איתם באופן מיידי פגישה, בכדי להתחיל את תהליך בדיקת התאמתי לתרומת כליה עבור ‘זוהר’.

כולם פה דתיים…

מחלקת ההשתלות בבית החולים שיבה בתל השומר הותירה בי רושם מרומם. מגיעים לשם אנשים נפלאים המבקשים לתרום ולהציל חיים, מגיעים לשם נתרמים, מתקיימות שם פגישות נרגשות – יש שם משהו שהוא יותר מאשר עוד מחלקה בבית חולים, משהו שמזכיר במידת מה מחלקת יולדות. המקום הזה מתווך בין מי שזקוק לחיים לבין מי שנותן לו אותם בגופו.

ניכר היה שסיפורה של ‘זוהר’ המתוקה ומשפחתה המסורה נגע לליבם של צוות המחלקה. כולם חוו תיסכול רב משנתבטלה ההשתלה המתוכננת והתגייסו בשמחה בכדי לקדם במהירות את תרומתי עבורה.

מיד נכנסתי לסדרה אינסופית של בדיקות, בתוך סד זמנים לחוץ, בכדי להספיק ולתרום ל’זוהר’ לפני שתיכנס לדיאליזה.

פיניתי על כן כמה ימים בזה אחר זה, מזכירת המחלקה התלוותה בכל דילוגי בין המרפאות השונות בבית החולים, וכך, בלי שום תורים ועיכובים סיימתי עשרות בדיקות שעל רובן מעולם לא שמעתי בתוך פחות משלושה ימים. בין לבין שמתי לב שהתורם הממוצע שאני פוגש במחלקה, הוא בדרך כלל בחור דתי, כיפה סרוגה, נראה כמתנחל. לעיתים פגשתי גם צעירים חרדים שבאו לתרום. אין לי ספק שיש גם תורמים שאינם דתיים, אבל לי לא יצא לפגוש בהם, בימים המעטים שנכנסתי ויצאתי מן המחלקה הזו.

“קבעת שיא חדש!”, הודיעו לי עם סיום הבדיקות,  “בדרך כלל זה לוקח חודש…”

לשמחתי נמצאתי מתאים וכבר התחלתי להתרגש – הנה אני הולך להציל את חייה של ‘זוהר’ המתוקה. הייתי בטוח שבתוך ימים אחדים כבר יתבצע הניתוח.

המדינה צריכה לאשר

מבחינתנו סיימת הכל בהצלחה, הסבירו לי בסבלנות, אבל אנחנו כפופים למשרד הבריאות. אתה צריך עכשיו לעבור את האישור שלהם במרכז ההשתלות בתל אביב…

בשלב ההוא עוד נשמתי אויר פסגות של רומנטיקה אלטרואיסטית, פסק זמן משיב נפש מכל הפוליטיקה, לא רציתי לתת למבוך הבירוקרטי לקלקל לי את התחושה.

זה נשמע לי מוזר, סיימתי את כל הבדיקות, ‘זוהר’ מחכה, למה לבזבז זמן?

אבל בשלב ההוא עוד נשמתי אויר פסגות של רומנטיקה אלטרואיסטית, פסק זמן משיב נפש מכל הפוליטיקה, לא רציתי לתת למבוך הבירוקרטי לקלקל לי את התחושה. מסיבה זו גם לא הסכמתי לאשר לכלי התקשורת שכבר שמעו על המתרחש, להתלוות אלי בתהליך התרומה. רציתי לשמור את החוויה, לפחות עד לאחר סיום התהליך, כעניין אישי ופרטי ככל שניתן.

“הם צריכים לוודא, שאתה תורם מרצונך הטוב, שלא מופעל עליך שום לחץ, שאתה לא מקבל כסף עבור התרומה – זה נועד בכדי להגן עליך”, הסבירו באי נוחות האחיות הטובות במחלקת ההשתלות.

“טוב”, אמרתי, “תגידו היכן הם יושבים ואגש אליהם עוד היום”.

“לא לא, צריך לקבוע לך תור”, הסבירה בסבלנות מזכירת המחלקה והתקשרה למרכז ההשתלות של משרד הבריאות, “יש לך תור למבחן פסיכולוגי בעוד שבועיים”…” ותדע שזה נחשב למאוד מהר”, הוסיפה.

---

מי כאן המשוגע?

“תזכור שהמטרה שלך היא להציל את ‘זוהר’, אמרה לי ציפי בבוקר המבחן, “אז תשתדל להתאפק ולענות להם את מה שהם רוצים לשמוע”.

הגעתי סוף סוף אל הוועדה העליונה של משרד הבריאות שהתכנסה בתל אביב בכדי לפגוש אותי ולהכריע אם נכון לאפשר לי לתרום כליה ל’זוהר’ המתוקה. ישבו שם בקוביותיהם כשמונה נציגי דיסציפלינות שונות מכל הבא ליד. רופאים ופסיכולוגים, עורכי דין כאלה ואחרים ואפילו נציגת ציבור היתה שם. רק נציג של הציבור ממנו מגיעים רוב התורמים לא היה שם

הגעתי לפסיכולוגית. היא ישבה בפנים אטומות בקצה שולחן מוארך בתוך קוביית פרספקס. את פניה הסתירה מסיכה ובנוסף הקפידה שעיניה לא יפגשו את שלי. התיישבתי במקומי בקצה האחר של החדר בתוך קובייתי ומסכתי. היא הפנתה את תשומת ליבי אל כל מיני ציורי מפלצות אבסטרקטיים, שהונחו מראש לידי ובקשה שאתאר את שאני רואה.  רציתי לסיים עם זה, לכן ראיתי בצורות המאיימות רק פיות מסרטים של וולט דיסני, כלבלבים חמודים וזוגות רומנטיים. אח”כ השלמתי כל מני ציורים שנדרשתי לחזור ולצייר מזכרוני. וכמובן המבחן המוכר של ציור עץ ובית ומשפחה וכל מני כאלה. כשסיימתי, התברר שזה עוד לא זה. “עכשיו צריך לקבוע לך תור לוועדה”, הסבירה לי המזכירה החביבה של המרכז…”עוד ועדה? חשבתי שסיימתי?” – “לא לא, המבחן הפסיכולוגי הוא מבחן סף אם אתה בכלל יכול להגיע לוועדה…”

וכך מצאתי עצמי ממתין עוד מספר שבועות, והגעתי סוף סוף אל הוועדה העליונה של משרד הבריאות שהתכנסה בתל אביב בכדי לפגוש אותי ולהכריע אם נכון לאפשר לי לתרום כליה ל’זוהר’ המתוקה.

ישבו שם בקוביותיהם כשמונה נציגי דיסציפלינות שונות מכל הבא ליד. רופאים ופסיכולוגים, עורכי דין כאלה ואחרים ואפילו נציגת ציבור היתה שם. רק נציג של הציבור ממנו מגיעים רוב התורמים לא היה שם – נדבר על כך עוד מעט.

בתחילה חזרו ווידאו שאני מבין את הסיכונים שבתרומה, בחנו אם אני יודע איזה תרופות אסור לי לקחת מכאן ולהבא, שאלות שנראו לי סבירות ולגטימיות. אז פנו לשאלות יותר אישיות, האם מישהו משפיע עליך, לוחץ עליך, משלם לך כסף… הם ניסו קצת לרדת למניעיי, מדוע החלטתי לתרום – ואני זכרתי את מה שאמרה לי ציפי ונתתי להם בדיוק את מה שרצו לשמוע. הם ניסו גם ללחוץ מעט יותר, לשאול מדוע אני תורם בכלל, אבל נראה היה שהם מבינים שבמקרה שלי התהליך הזה קצת מיותר וויתרו. 

בין לבין שאלה אותי יו”ר הוועדה אם במידה שזה לא יסתדר, האם תהיה מוכן לתרום למישהו אחר?”.

לתומי חשבתי שב”לא יסתדר” (ציטוט מהזיכרון), הכוונה היא ללא מתאים מבחינה גנטית, או מכל סיבה רפואית אחרת.

“אני מאוד רוצה לתרום ל’זוהר’ עניתי, אבל אם זה לא מתאפשר אתרום למישהו אחר.

“אין לי ספק שעברתי את הוועדה” – אמרתי לציפי כשחזרתי הביתה. “זה באמת הולך לקרות…”

“אתה מפחד מהניתוח?” שאלה.

“לא”, השבתי.

“מה אתה מרגיש?”

“אני מתרגש”.

מסרים סותרים

חלפו עוד מספר שבועות. מדי פעם התקשרתי אל האנשים המקסימים שפגשתי בתל השומר להבין מה קורה, מתי סוף סוף מנתחים.

בוקר אחד התקשרה אלי מזכירת הוועדה בקול נפול ובישרה לי בחשש כי במרכז ההשתלות של משרד הבריאות בתל אביב הוחלט שלא אוכל לתרום ל ‘זוהר’ אבל אני מוזמן לתרום למישהו אחר…

התחלתי לקבל מסרים סותרים, תחילה אמרו שכנראה נמצא מישהו מתאים ממני עבור ‘זוהר’. אחר כך חזרו בשמחה והסבירו שהאופציה האחרת לא נמצאה מתאימה ושזהו זה, אני הוא התורם וזה הולך לקרות במהירות.

עד שבוקר אחד התקשרה אלי האחות האחראית מבית החולים ובקול נפול בישרה כי במרכז ההשתלות של משרד הבריאות הוחלט שלא אוכל לתרום ל ‘זוהר’ אבל אני מוזמן לתרום למישהו אחר.

חשתי בקולה של האחות מבוכה, אי נוחות רבה, הבנתי שהעניין נכפה עליהם.

האצן מגבעת שמואל שתרם כליה

באחד הערבים, התיישבתי לשמוע ראיון בפודקאסט של אצנים, שנערך עם ישי ורטהיים– נשוי ואב לחמישה מגבעת שמואל, וגם רץ מרתונים ישראלי.

ישי תרם כליה ואני, שגם כן קצת ספורטאי, התעניינתי לשמוע כיצד חווה ספורטאי את התרומה – כיצד חוזר הגוף למאמצים שהורגל אליהם.

הקשבתי לתיאורים המקצועיים ולפתע השתלב בסיפור תיאור מעניין שתיאר ישי מן הרגעים שלפני הניתוח.

ברגעים הללו שוכבים המיועדים לניתוח זה לצד זה, במעין טרמינל שכזה, כשרק וילון מפריד ביניהם. כשחדר הניתוח מוכן – מגלגלים את מיטת המנותח מ”בית הנתיבות” אל חדר הניתוח המיועד לו וכעבור עוד מס’ דקות הוא כבר מורדם ונתון לגורל המנתחים.

“שכבתי שם ממתין לניתוח” – אמר ישי למראיינים.

“לצידי שכבה אם ערביה שעמדה לעבור את אותו ניתוח כמוני, עבור ביתה הקטנה שנזקקה לתרומה”.

“למי אתה תורם?”, שאלה אותי האם הערביה?

“לרוחל’ה”, עניתי.

“מה היא בשבילך?”, ניסתה לברר.

“שום דבר”, השבתי.

“אז למה אתה תורם?”, התעקשה.

“שוב ושוב ניסיתי להסביר” – סיים ישי את האפיזודה –  “אבל האם הערבייה בשום אופן לא הצליחה להבין”. 

---

היית תורם לערבי?

כשאני נשאל אם הייתי מוכן לתרום לערבי (או לכל לא יהודי אחר שמבחינתי זה בדיוק אותו הדבר) תשובתי היא, שליהודי אתרום גם אם הוא שונא אותי, לגוי אתרום רק אם הוא חבר טוב שלי. ככה זה במשפחה – לאחיך אתה תורם בלי חשבונות.

ליהודי אתרום גם אם הוא שונא אותי, לגוי אתרום רק אם הוא חבר טוב שלי. עבורי העם היהודי הוא המשפחה שלי. ובמשפחה כמו במשפחה, גם כשרבים, ברגע האמת נחלצים לעזרה

עבורי העם היהודי הוא המשפחה שלי. ובמשפחה כמו במשפחה, גם כשרבים, ברגע האמת נחלצים לעזרה. עניי עירך קודמים.

אבל סולם הערכים שאימצה מדינת ישראל ומשרד הבריאות, הוא כמובן סולם ערכים שונה. כמקובל בעידן הפרוגרסיבי, לזהות הלאומית, כמו לשאר הזהויות – ערך משני בלבד. הזהות הרלוונטית היא רק הזהות האנושית((וגם זו מותקפת על ידי ארגוני צער בעלי חיים. התעללות בכלב זוכה בהרבה יותר כותרות מהתעללות בבני אדם והריגתו מתוארת בתקשורת כ”רצח”. אכילת בשר היא “קניבליזם” וכו.)) וזו גוברת כמובן על כל זהות אחרת.

ואולם! תרומות הכליה בישראל מגיעות בעיקר מאנשים דתיים וחרדים המחזיקים בסולם הערכים הישן – זה ששכח “להתקדם”.

התורמים ה”לא מתקדמים” הללו, רוצים לתרום בראש וראשונה לבני עמם וכך, להערכתי, הלכה ונוצרה בעיה של ממש במרכז ההשתלות של משרד הבריאות. התורמים ברובם הם יהודים ,וקבוצה דומיננטית מתוכם היא של יהודים שרוצים לתרום ליהודים דווקא.

תרומת איברים אלטרואיסטית, מן החי, כנראה שאינה מקובלת במיוחד בציבור הערבי, וכך נוצר מצב שבו התור של ערבים הממתינים לתרומת כליה התארך באופן לא פרופורציונלי לזה של היהודים (שגם הם נאלצים להמתין שנים ארוכות).

המציאות המביכה הזו, הסתירה שבין עולם הערכים שאימצה המדינה ומערכת הבריאות, לעולם הערכים של התורמים, הביאה להערכתי לסיטואציה הקשה שבה נתקלתי.

בפני מרכז ההשתלות של משרד הבריאות, עמד אביה של ‘זוהר’ שחתם כזכור על הסכם הצלבות. מבחינה גנטית לא יכול היה האב לתרום ישירות לביתו ובהתאם להסכם, אמור היה מרכז ההשתלות להפנות בעדיפות גבוה אל ‘זוהר’ תורם אחר. בתמורה לכך, התחייב האב לתרום במקביל כליה משלו לנזקק אחר. מובן שאת כליית האב, שכל שמעניין אותו הוא לזרז ככל הניתן את ניתוח ההשתלה של ביתו, נח הרבה יותר למערכת להפנות למי שמתאים לה על פי סולם הערכים שלה.

אלא שאז נכנסתי לסיפור ובלי משים דרכתי על המוקש הזה. אם אני אתרום ל’זוהר’, לא תהיה לאביה שום סיבה לתרום, ואם יתרום מרצונו הטוב, הוא עלול גם כן לבקש לתרום ליהודי.

“אם זה לא יסתדר, האם תהיה מוכן לתרום למישהו אחר?”, שאלה אותי יו”ר הוועדה (ציטוט מהזיכרון) ומשעניתי שכן, דאגה ככול הנראה –

שזה לא יסתדר…

נגמרה הרומנטיקה

מפניהם הנפולות של צוות מחלקת ההשתלות בתל השומר, המביטים בי בחשש, כבר הבנתי שמצאתי עצמי שוב במרחב הפוליטי.

השמחה על כך שאני עומד לתת חיים ל’זוהר’ המתוקה ואושר למשפחה המטפלת בה במסירות אין קץ, התחלפה במועקה.

‘מי שמכם לעזאזל לקבוע לאדם שמבקש לתרום איבר מגופו עבור אדם אחר, למי יתרום ולמי לא יתרום?! זו הכליה שלי לא שלכם!’

יכולתי להודיע שאין בכוונתי לתרום כלל אם לא יאפשרו לי לתרום ל’זוהר’.

‘מי שמכם לעזאזל לקבוע לאדם שמבקש לתרום איבר מגופו עבור אדם אחר, למי יתרום ולמי לא יתרום?! זו הכליה שלי לא שלכם!’, זעקתי בתוך תוכי, אבל ידעתי שהפרוגרסיביות – היא דת ככל דת, הכוח לגמרי בידם ואני עשוי בהחלט להיתקל בהתעקשות שתותיר אותי לאחר כל התהליך בלי שתרמתי כלל.

ואני רציתי לתרום.

החלטתי לבלוע את הצפרדע ולא לעורר מהומות.

הסיבה המרכזית לכך, היתה שלא רציתי להעמיס על הוריה של ‘זוהר’ לחץ נוסף ומיותר. התורם שנמצא עבור ‘זוהר’ היה צעיר ממני, ועל אף שמבחינה רפואית לא היתה לכך שום משמעות, ניתן היה לטעון שהוא עדיף ממני. (ייתכן גם שההיפך היה הנכון וגנטית התאמתי יותר).

החל משלב זה כבר איבדתי את סבלנותי.

“תרצה לתרום למישהו אחר?”, שאלו במבוכה צוות מחלקת ההשתלות בבית החולים.

“כן, אבל זה חייב להתבצע מיידית, לפני החגים, אני פותח עכשיו חברה (כוונתי היתה לאתר שאתם נמצאים בו עכשיו) ואחרי החגים לא יהיה לי זמן.”

את השמחה החליף קוצר רוח,

“יש לך העדפות מיוחדות”?

“כן, הייתי רוצה לתרום לאמא לילדים, כך אני יודע שאני גם מציל אותה וגם נותן לילדיה אמא מתפקדת”

למחרת חזרו אלי, שיש אולי אמא כזו, אבל לאחר זמן קצר התברר שהיא איננה מסוגלת עדיין להיכנס לניתוח.

מבחינתי, כלל לא משנה אם אני תורם לגבר או אשה, דתי או חילוני, סטרייט או הומו.

רק רציתי שיהיה יהודי.

“באופן מיידי יש לנו ברגע זה שתי אפשרויות, או רווק תל אביבי בן 30, או אב לשלושה, בן 50 מרעננה – אתה יכול לבחור”.

מבחינתי, כלל לא משנה אם אני תורם לגבר או אשה, דתי או חילוני, סטרייט או הומו. רק רציתי שיהיה יהודי.

העדפתי לתרום לצעיר התל אביבי שלכאורה, יותר שנות חיים עוד לפניו, ומי יודע, אולי עוד יתחתן בזכות תרומתי ויביא עוד חיים לעולם.

“אתה יכול אם תרצה לתרום לבחור”, הסביר לי למחרת ראש המחלקה, פרופסור גבוה וחביב, “אבל המועמד המבוגר יותר, יהנה מתרומתך שנים ארוכות יותר משום שגנטית אתם מתאימים בצורה מושלמת עוד יותר.”

“קדימה”, עניתי ללא היסוס, “רק תזרזו את העניין.”

וכן היה… המועמד המופתע מרעננה, שהכין עצמו לעוד שנים ארוכות של דיאליזה וכבר לא האמין שיזכה לראות את ילדיו מתחת לחופתם, הוזעק מיד ולפני שהספיק להבין מה קורה, כבר מצא עצמו על שולחן הניתוחים מוכן ומזומן לקבל את כלייתי.

אני אדם מאמין, אינני מבין את חשבונותיו של רופא כל בשר, אבל ברור לי שיו”ר מרכז ההשתלות הייתה כלי משחק בידי השוכן במרומים בכדי להביא לכך שתרומתי תגיע דווקא אל האיש שלבסוף תרמתי לו את כלייתי.

למחרת הניתוח, גילגל צוות מחלקת ההשתלות את כיסא הגלגלים של הנתרם אל חדרי. היתה זו פגישה מרגשת מאוד. המילים נעתקו מפיו, ציפי חיבקה את אשתו ואני מאושר ושלם לחלוטין עם התוצאה. 

לעומת זאת שכני המסכן, אב לנערה מתוקה עם צרכים מיוחדים שזה עתה עברה ניתוח השתלת כליה, מצא עצמו מתומרן ונאלץ ברגע של לחץ לתרום כליה, באופן שמנוגד לסולם ערכיו.

המדינה מחליפה את א-לוהים

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

(דברים ל”ב.ח.)

מדינת הלאום המודרנית היא התוצר המדיני של תודעת עידן הנאורות.

לאומים חילוניים החליפו את העמים המאמינים, ואידיאולוגיות חילוניות (דמוקרטיה, קומוניזם, פאשיזם ונאציזם) החליפו את הדתות. הציונות ש”דבר אין לה עם הדת” – כפי שהוחלט בקונגרס הציוני הראשון – היא האפליקציה היהודית של התפיסה הזו ועניינה היה ליצור לאום יהודי מודרני הנפרד גם הוא מאלוהיו.

כך נולדה הישראליות החדשה השווה לכל אזרחיה. על פי תפיסה זו אין שום הבדל בין יהודי ישראלי לערבי ישראלי. שניהם ישראלים בדיוק באותה מידה.

הניסיון העיקש לעשות העתק-הדבק לרעיון מדינת הלאום המודרניות – להחליף את האל ולהנדס מחדש את ההגדרות הלאומיות גם עבור העם היהודי, נתקל כמובן בבעיה, משום שהיהדות אינה רק דת כמו הנצרות והאסלם, היהדות היא גם עם.

הגדרת העם היהודי (“מיהו יהודי”) היא דתית בלבד – בשום פנים ואופן לא אזרחית. אתה יכול להיות ערבי נוצרי, או אנגלי מוסלמי, אבל אתה לא יכול להיות יהודי נוצרי או יהודי מוסלמי. אם החלפת את דתך אתה כבר לא יהודי – לכל היותר אתה יהודי מומר. לכן הישראליות החדשה היא סוג של פיקציה כי היא מכילה כשל פנימי מובנה, סוג של פצצת זמן שכולם מאוד חוששים ממנה ומדחיקים אותה ככל שרק יוכלו.

ברגעי האמת, בשאלות הקיום עצמו, המסכה הישראלית אינה יכולה להסתיר יותר את המהות… אפילו לאהרון ברק ברור היה שחוק השבות הכרחי לקיום המדינה ולפחות בשעריה חייבת להיות סלקציה דתית בין יהודים לשאינם יהודים

ואולם ברגעי האמת, בשאלות הקיום עצמו, המסכה הישראלית אינה יכולה להסתיר יותר את המהות. לכן בוועדת חוץ וביטחון אין ח”כים ערבים, ועם כל הצער שבדבר, אם אתה ערבי ישראלי – התחקיר שתעבור בנמל התעופה בן גוריון בטרם עלייתך למטוס, יהיה הרבה יותר יסודי. אפילו לאהרון ברק ברור היה שחוק השבות הכרחי לקיום המדינה ולפחות בשעריה חייבת להיות סלקציה דתית בין יהודים לשאינם יהודים.

תרומת הכליה היא רגע אמת שכזה שנוגע בקיום עצמו. נוגע בחיים.

יהודי שמבקש לתרום ליהודי אינו שונא ערבים או כל גוי אחר. הוא פשוט מעדיף קודם את משפחתו ואח”כ את עמו כפי שהוא מתקיים במציאות האמיתית. מרחב הזהות הלאומית שלו אינו המרחב הישראלי האזרחי המהונדס, אלא המרחב המקורי, המציאותי, שברא האל בהציבו גבולות עמים.

מגיע תורם עם תודעה יהודית מאמינה, למערכת עם תודעה ישראלית פרוגרסיבית – וזו נוטלת לעצמה את הבעלות על גופו בלי להניד עפעף.

קנאביס וקורונה

בזמן כהונתי בכנסת, התקשיתי להבין מדוע מעכב משרד הבריאות את מתן הקנאביס לחולים הרואים בכך הצלת חיים של ממש. שוב ושוב נתקלתי בחולים מיואשים המגיעים לכנסת, מבקשים על נפשם ונתקלים באותה תגובה אטומה: “עדיין לא הוכח מדעית שקנאביס מרפא”.

מדובר היה ברופאים בכירים, בראשי מערכות הבריאות.

לא הצלחתי להבין את התגובה המרושעת הזו. “מי אתם שתחליטו עבור החולים הללו, מה עוזר להם ומה לא עוזר להם!” – זעקתי באחת הוועדות – “זה הגוף שלהם ואם הם החליטו שזה עוזר אז זה עוזר!”.

נשמע מוכר?

מול הוועדה המפוארת של מרכז ההשתלות שהחליטה שהיא זו שתחליט להיכן תגיע הכליה שלי, צפה ועלתה בי בדיוק אותה תחושה.

אנחנו, שמלוא כל הארץ תבונתנו הנאורה, אנחנו נחליט עליך.

אין א-לוהים. אנחנו החלפנו אותו. אנחנו נקודת הייחוס המוסרית, אנחנו קובעים את סולם הערכים ולזה שלך אין שום משמעות.

אתה לא חופשי להחליט למי לתרום איבר מגופך, אתה גם לא חופשי להחליט כיצד להתרפא. אם לא תתרפא באופן שאנו שולטים בו (אלא על ידי צמח שכל אחד יכול לגדל בעציץ בבית), אז אתה יכול מצידנו למות.

ואכן השתתפתי לפני כשנתיים, בהלוויה של בחורה צעירה שמתה כתוצאה ישירה של התפיסה הזו.

קורונה

ואז הגיע משבר הקורונה.

ובפני האנושות עמדו שתי גישות. הגישה האחת שבה תמכו בכירי המומחים והמדענים בעולם, הייתה גישה המכבדת את המציאות (מציאות היא שמו החילוני של בורא עולם…) ולכן מתייחסת לנגיף החדש בכבוד.

הגישה הזו לא התיימרה להגיע לאפס אחוזי הדבקה ולקטוע לחלוטין את שרשראות ההדבקה.

הגישה הזו לא ניסתה לגלוש נגד כוון הגלים, אלא כיבדה את עולמו של הבורא וביקשה להתנהל מול הנגיף החדש על פי כלליו שלו.

הייתה זו גישה שבמודע או שלא במודע, קיבלה וכיבדה את מציאות האל בעולמו.

הגישה הזו הבינה שיחד עם המחלה שלח הבורא גם את המפתח לתרופה. המפתח הזה מצוי בעובדה שהנגיף החדש תוקף באופן ממשי אוכלוסיות מאופיינות מאוד (זקנים ובעלי מחלות רקע מסוימות).

הגישה הזו אמרה, בואו ונגן באופן מיוחד על האוכלוסיות הללו על מנת לעכב ככל האפשר את הדבקתן, ונאפשר לאוכלוסיות שאינן בסכנה ממשית לפתח עומק חיסוני שיגן בסופו של דבר גם על הזקנים.

הגישה הזו לא ניסתה לגלוש נגד כוון הגלים, אלא כיבדה את עולמו של הבורא וביקשה להתנהל מול הנגיף החדש על פי כלליו שלו.

הייתה זו גישה שבמודע או שלא במודע, קיבלה וכיבדה את מציאות האל בעולמו.

אבל תודעת הנאורות דחתה מכל וכל את הגישה הזו ואימצה גישה הפוכה.

גישת הסגרים והגבלות התנועה, סגירת מערכות החינוך, המסחר והעסקים – והחמור מכל, פגיעה אנושה בחירות האדם ובזכויות הפרט. הגישה הזו דרשה מודיעין בזמן אמת… עוד ועוד בדיקות ובידודים ומרוץ חסר פשר אחר הרוח. הגישה הזו פיתחה אשליה שהנה הנה עוד רגע יבוא האדם עם החיסון שהוא ורק הוא יודע לפתח וידביר ברוב תבונתו את הנגיף.

מבחינתם, שיתמוטט העולם ובלבד שהאדם הוא שידביר את המחלה ובשום פנים ואופן לא התהליכים הטבעיים.

וראה זה פלא. המדינות הבודדות שלא עשו שום סגר ולא שילמו את המחיר המטורף ששילמו המדינות שכן סגרו עצמן לדעת, מצאו עצמן משלמות מחיר נמוך בהרבה בחיי אדם.

בלגיה – מדינה שהטילה סגר חמור במיוחד, נמצאת כיום בראש רשימת הנפגעות מן הנגיף, עם ממוצע מתים של 1292 למיליון נפש. לעומתה שכנתה ליבשת – שבדיה, שכלל לא עשתה סגר ונקטה בעיקר בהמלצות לאוכלוסייה אך כמעט שלא אכפה דבר, אינה מופיעה כלל ברשימת עשרת הנפגעות המובילות ומספר המתים מקורונה למיליון נפש עומד אצלה בעת כתיבת שורות אלה (18 בנוב’) על 605 – כלומר פחות מחצי ממספר הקורבנות הבלגים, בלי הרס הכלכלה, החינוך וחרויות הפרט.

אך המדהים מכל הוא הסיפור של בני ברק. על פי תיאוריית ההתפרצות האקספוננציאלית, אמורה הייתה בני ברק שלא נשמעה להוראות הממשלה ושלחה את ילדיה לבתי הספר, להפוך במהירות למוקד תחלואה מזעזע…
אך למרבה הפלא קרה בדיוק להיפך. בלי שהתכוונה לכך, כוונה הנהגת החרדים אל הגישה המדעית המציאותית, זו שאינה מבקשת לשלוט במציאות אלא מכבדת אותה ופועלת על פי כלליה.

אך המדהים מכל הוא הסיפור של בני ברק. על פי תיאוריית ההתפרצות האקספוננציאלית שאינה נעצרת עד שמגיעים ל 80 אחוזי הדבקה, אמורה הייתה בני ברק שלא נשמעה להוראות הממשלה ושלחה את ילדיה לבתי הספר, להפוך במהירות למוקד תחלואה מזעזע. גופות זקני בני ברק אמורים היו להתגולל לא עלינו ברחובות. אך למרבה הפלא קרה בדיוק להיפך.

בלי שהתכוונה לכך, כוונה הנהגת החרדים אל הגישה המדעית המציאותית, זו שאינה מבקשת לשלוט במציאות אלא מכבדת אותה ופועלת על פי כלליה. צעירי בני ברק נדבקו בהמוניהם ללא שום נזק ופיתחו עומק חיסוני והם שומרים עכשיו בגופם על סביהם וסבתותיהם.

עכשיו, המקום הבטוח ביותר בארץ לאוכלוסיות בסיכון,  הוא המקום שלא נשמע למצוות כוהני הנאורות, ונותר מחובר למציאות.

מסיפור הכליה שלי,

דרך החולים המבקשים מזור מחוץ לשליטת הממסד הרפואי

ועד האנושות כולה, הנדרסת במצעד איוולת אזרחי שלא היה כמותו בהיסטוריה, נמתח חוט מקשר אחד –

הדת הפרוגרסיבית.

---