כיצד מתמודדים עם הפגיעה בכשירות הצבא?

כשירות הצבא

ראשי מערכת הביטחון – הרמטכ”ל, מפקד חיל האויר ועוד – מתריעים בפני ראש הממשלה, כי הרפורמה המשפטית פוגעת באופן ממשי בכשירות הצבא.

אינני יודע עד כמה זה אמיתי, או שמה נובעות ה”אזהרות” הללו,
מכך שהקצונה הבכירה עצמה, מבקשת בדרך זו,
להצטרף אל הלחץ שנועד למנוע מן הממשלה,
לממש את הבטחת הבחירות שלה לרוב המובהק שבחר בה.

האופן המתוקשר שבו נעשים הדברים, העובדה שהאזהרות הללו של הפיקוד הבכיר, פותחות מהדורות,

מעלה אצלי את החשד שיש כאן אג’נדה מאחורי האזהרות הללו –

אבל כאמור, אינני יודע – ולכן אתייחס עכשיו לאזהרות הללו כאל אמת עובדתית ואנסה להתמודד עם השאלה, כיצד על הממשלה לנהוג נוכח הפגיעה הזו, בביטחון המדינה.

ל”בצל” הזה, יש כמה וכמה שכבות שצריך לקלף כדי להגיע למסקנה נכונה.

כל אחת מהשכבות שנקלף, תגרום לנו לדמוע. אבל אין ברירה – כי כדי להגיע למסקנה נכונה, ולנטרל את האיום, אנחנו חייבים להבין בצורה נכונה,
הן את האיום,
והן את הגורמים שיוצרים אותו – על מנת שנצליח לנטרלם.

אז בואו ונתחיל.

הנחת המוצא שלנו חייבת להיות שהערך העליון הקודם לכל ערך אחר הוא טובתה של מדינת ישראל.

כל השאר – ימין, שמאל, דתיים, חילוניים, כן רפורמה, לא רפורמה, כן ביבי, לא ביבי –

כל השאר משני לעניין המרכזי הזה –
קודם כל ולפני הכל – מדינת ישראל.

או קי – אז בואו נתחיל.

ראשית –

לא תהיה שום רפורמה…

אני מסביר את זה כבר חודשים ארוכים,

גם ח”כים כנים בליכוד, כבר אומרים את זה.

יהיה – אתם יודעים – מן צעד תימני שכזה…
אחד קדימה אחד אחורה דילוג במקום…

אבל רפורמה לא תהיה.

ביום שבו החזירה היועמשי”ת את ממ”ז ת”א לתפקידו והממשלה וראש הממשלה נתנו לכך את הסכמתם, התברר מי כאן בעל הבית,
ולא תהיה שום רפורמה.

אז אם לא הולכת להיות שום רפורמה? – אתם מן הסתם שואלים – למה להסתכן בכלל בפגיעה בביטחון המדינה?

וזו כמובן שאלה מצויינת.

התשובה היא שנתניהו נמצא במצב של

‘אוי לי מיוצרי ואו לי מיצרי.’

הוא רוצה שקט מצד מארגני ההפיכה הפרווילגית,
אבל הוא גם צריך שקט מצד ה’בייס’ שלו בליכוד ומצד השותפות לקואליציה.

אז נתניהו מתמרן בין הקצוות,
לא עוקר את השן הרקובה,
אבל גם לא משאיר אותה במקומה –

במקום לבחור באחת מהאפשרויות הללו, הוא בוחר בדרך הגרועה ביותר, הוא משחק עם השן הזו… וגורם לכולם לצעוק…

קחו למשל את צמצום עילת הסבירות.

מדובר בחוק חסר כל משמעות מעשית. חוק שאפילו לא מדגדג לרפורמה הנדרשת

• שהיא כזכור שינוי שיטת בחירת השופטים –

אבל עדיין נותן את הדלק לכל הטרפת שמובילה בין השאר לאותה פגיעה כביכול בכשירות הצבא.

התשובה צריכה להיות בחירה באחת משתי האפשרויות – או עקירה מהירה ואלגנטית של השן הרקובה, או ויתור – ונטילת משכחי כאבים ותרופות אנטיביוטיות,

עד שתימצא אולי בעתיד הדרך לטפל בשן הזו.

אבל עם נתניהו זה לא יקרה.

הוא ימשיך לשחק אם השן בשביל לתעתע ברוב היהודי שבחר בו, והוא ימשיך לא לעקור אותה, בשביל לקרוץ למהפכנים הפרווילגים –

התוצאה תהיה המשך הפגיעה הקשה במדינה ובביטחונה.

לכן מה שצריך לעשות הוא הדבר הבא:

אם הליכוד מחליט להכריע את המאבק, לעקור את השן הרקובה ולהוביל את המדינה לדרך חדשה – ולכן להעביר במהירות את הרפורמה,

אזי עליו להחליף את נתניהו, ביריב לוין.

מנגד, אם הליכוד מחליט שלא להעביר את הרפורמה, להשאיר את השן הרקובה במקומה, ולהתמקד עד כמה שניתן בניהול מוצלח של שאר ענייני המדינה –

עליו להחליף את נתניהו, בישראל כץ.

בין אם כך ובין אם אחרת – אין ברירה ועם כל הכבוד לאיש נתניהו, המטרה כפי שהסברנו היא מדינת ישראל והליכוד צריך על כן להבין זאת – ולהחליפו.

אבל הרי זה לא יקרה…

אז בואו ונמשיך אל שכבת הבצל הבאה, כדי להבין איך מתמודדים עם הסכנה לביטחון, בלי קשר לנתניהו.

אוקי.

אז קודם כל בואו ונשים את האמת על השולחן.

מי שמסכן פה את ביטחון המדינה, היא לא הממשלה. מי שעושה זאת הוא הפרווילגים, מארגני ההפיכה הצבאית השקטה הזו.

זעקת הפסאודו “אחים לנשק” הללו, היא כזעקת הבן שרצח את אימו ועכשיו מתלונן על כך שהוא יתום…

זה לא משנה את העובדה שהאחריות לטיפול במצב, נופלת כמובן על הממשלה, ובכל זאת חשוב להבין את תמונת המצב המוסרית.

מדובר בדמעות ה’קוזאקים הנגזלים’, שפוגעים באופן מודע בביטחון המדינה – ואז בוכים ומתריעים על הפגיעה הזו…

(חשוב להבין, לא מדובר בסרבנות מצפונית לגטימית, לביצוע פקודה בלתי חוקית – אלא בהחלטה מודעת, להפסיק להתאמן ובכך לפגוע בכשירות הצבא לקראת מלחמה עתידית – וזה כבר משהו אחר לגמרי!)

או קי – אז עכשיו כשהנחנו את זה על השולחן,

והבנו שגם נתניהו וגם כח קפלן, לא הולכים לשומקום – כלומר לשני הצדדים הללו, יש כנראה שיקולים שקודמים לטובת המדינה,

ובכן עכשיו, כיצד נשמור על ביטחון המדינה וכשירות הצבא?

טוב – אז עכשיו, כשהבנו את הרקע, וקילפנו את השכבות היבשות שעוטפות את הבצל,

אפשר סוף סוף להביט אל הסיפור הצבאי והאסטרטגי

ולהתחיל לקלף את השכבות האמיתיות.

ראשי הצבא טוענים שישנה פגיעה אמיתית בכשירות הצבא.

אבל יש עם הטענה הזו בעיה אחת מרכזית והיא:

שכבר זמן רב, הרבה לפני הרפורמה, צה”ל אינו בכשירות…

אין כיום למדינת ישראל צבא שמסוגל לגבות אותה נוכח אתגרים אסטרטגיים. צה”ל האסטרטגי, זה שניצח את ששת הימים ואת יום-כיפור, לא קיים יותר.

מה שיש זה רק צבא למשימות טקטיות – סיבובים בעזה ובג’נין, עקיצות טקטיות נועזות – זהו!

צה”ל מסוגל לפגוע באופן מדוייק ומעורר השתאות, במשאית נשק על גבול סוריה עיראק – והוא גם עושה זאת, כי זו פעולה טקטית.

אבל הוא לא מסוגל לפרק אוהל של החיזבאללא בתוך שטחה הטריטוריאלי של מדינת ישראל – כי זו כבר פעולה בעלת משמעות אסטרטגית.

ולענייננו, לא יכולה להיות פגיעה אסטרטגית בצה”ל,
כי אין לנו צה”ל אסטרטגי – פשוט אין…

וזה ממש לא רק אני שאומר את זה, אומרים את זה בכירים אמיצים כמו האלוף בריק, וכמו האלוף גרשון הכהן – ואחרים.

בואו ונבין שמאז הסכמי אוסלו, הלך הצבא והתנוון, והפגיעה בכשירותו היא עניין שמתרחש כבר למעלה מ 20 שנה, בלי שום קשר לרפורמה.

חלק מרכזי מהפגיעה הזו בכשירות הצבא – עד כדי כמעט חיסול יכולתו לנהל מערכה אסטרטגית – היה הנחת כל הקלפים והתקציבים על חיל האוויר.

הנחת העבודה של הסכמי אוסלו, היתה שנגמרו המלחמות הגדולות, כי לשטח אין יותר חשיבות.

אנחנו לא נלחמים יותר בגלל איזה ‘חרבה’ בירושלים או ברמת הגולן אלא רק מנהלים את הסכסוך מול הקיצוניים – משני הצדדים…

נשמע מוכר נכון? כך הפכו המתנחלים בגבעות, אלה שמתעקשים להמשיך ולהתחבר לשטח, למחבלים שמותר למשל לדרוס למוות, או לענות ולהשליך לצינוק לכל חייהם ללא שום ראיות. הם פשוט עומדים בדרכה של תודעת אוסלו ולכן צריך להחריבם כפי שעשינו בגוש קטיף וממשיכים לעשות ברגעים אלו ממש.

אבל נחזור לעניין הצבאי.

אם לשטח אין חשיבות, אז גם לצבא השטח – צבא היבשה – אין חשיבות…

מספיקות סיירות שיודעות לפטור בעיות טקטיות וכמובן הרבה הרבה חיל אוויר.

וכך הגענו למצב, שאת כל הביצים הנחנו בסלו של חיל האויר, שלא מסוגל לנצח שום מלחמה,

ואפילו לא סבב…

כל הסבבים, שבהם שילחנו את חיל האוויר לבדו, הסתיימו ביותר טילים שחטף העורף הישראלי בסופם, מאשר בתחילתם.

כלומר חיל האוויר בלי צבא היבשה שסורס,

הוא כמו כוסות רוח למת.

חיל האוויר הפך לתרופת אליל למאמיני דת אוסלו החדשה –

וממש לא תשובה לאיום האמיתי.

ואולם מאז אוסלו, כל הקצונה הבכירה קודמה לתפקידה על יסוד הנאמנות לדת הזו – מדובר באותה קצונה שעכשיו מתדלקת את הסרבנות לממשלת הרוב היהודי, הרוב, שעבורו השטח, הוא עניין של זהות, ולא רק נדל”ן להשגת שקט.

וכך קיבלנו עכשיו רמטכ”ל ומפקד חיל אויר, שמתלוננים על הפגיעה בכשירות,

בעוד שהם עצמם, במקום להעיף מהרגע הראשון כל טייס וכל סרבן, מעודדים למעשה את הסרבנות שהובילה לחוסר הכשירות הזו.

טוב אז בואו ונסכם:

א. אין פגיעה בכשירות הצבא, כי ממילא אין לצבא כשירות אסטרטגית.

ב. כדי להחזיר את הצבא לכשירות צריך להתמודד עם תודעת אוסלו שהביאה לפגיעה בכשירות הזו –

וההתמודדות הטובה ביותר תתחיל בכך שניתן לכל הפוגעים עכשיו בביטחון המדינה, ללכת לשלום – ולדאוג לכך שלעולם לא יחזרו.

לא אלמן ישראל. מה שתמיד ניצח את מלחמות ישראל, כשצה”ל היה קטן בהרבה, היתה האמונה בצדקתנו.

על חיל האוויר וצה”ל לדאוג לגייס ולאמן,

רק חיילים וקצינים – שלא איבדו אותה.