“אבל אני לא דתי – אני פשוט יהודי. אז אני לא מצליח לקבור את בית המקדש, וכמה שאני מנסה להחביא אותו – הוא תמיד מציץ לי מעבר לכתף”
מוזמנים לקרוא את פרק ההקדמה מתוך מצע זהות:
***
מקדש, מילים ומנגינות
“עופו עופו מנגינות
ושיר אל שיר יגש
בין סולמות וחלונות
אתן שרות אתן בונות
בונות את המקדש”
(יהורם גאון שר את מילותיו של חיים חפר)
“מה אתה עושה עם אחד שרוצה לבנות את בית המקדש?” – שאל המראיין המופתע את גדי וילצ’רסקי – סטנדאפיסט, שחקן, אקטיביסט ותסריטאי ישראלי, כשהודיע שיצטרף לרשימת ‘זהות’ לכנסת.
“אני יודע שאתה רוצה בית מקדש וכל זה, אבל זה לא אכפת לי. אני איתך כי אני יודע שרק איתך אוכל להשיג את שמן הקנאביס שהציל את חיי” – אומר לי חולה סופני.
“אח שלי מעריץ שלך” – אומרת האישה שלפניי בתור – “אבל אני לא אצביע בשבילך, כי אתה רוצה בית מקדש…”
—-
שנים שאני עוסק כמעט בכל היבט של מציאות חיינו, מגבש תוכניות להתמודדות עם כל האתגרים המרכזיים של מדינת ישראל, מדבר מעל כל במה על כלכלה וביטחון, חינוך ודיור, יוקר המחיה ומערכת המשפט – ובכל זאת, בית המקדש כאילו רודף אחריי,צילו כמו מכסה אותי – “בית המקדש! הוא רוצה לבנות את בית המקדש!”
מוזר… אין לי תוכניות אופרטיביות בנוגע למקדש, במצע של מפלגת זהות לא תמצאו פרק העוסק בבניין המקדש – ובכל זאת – זה מה שרואים עלי.
פתאום הבנתי שהם לא נגדי. זו לא איזו תקשורת רעה שמנסה להפחיד את הציבור מפניי. היא דווקא מכבדת אותי ומתעניינת. אלה גם האנשים הכי קרובים, הסקרנים שחשים שיש לי איזה תוכן להציע, גם הם מביטים עליי, ולא משנה כמה אשתדל לשים על פניי מסכה של אדם ‘נורמלי’ – זה מה שהם רואים עלי:
בנין בית מקדש.
“אתה לא תוכל לברוח מזה” – אני אומר לעצמי. “מסתבר שזה מה שאתה: ‘בית מקדש’. בסוף בסוף לא תוכל להסתתר מאחורי שתיקה ואלף תוכניות מדהימות. אתה חייב לפצח את העניין הזה, כי בסוף בסוף הם צודקים, כל התוכניות האלה שלך – משם הן באות”.
אבל… אין לי מילים. אין לי מילים להסביר, כי אין שפה להבין, אין תודעה להכיל ואין את היכולת לחלום.
אני רגיל להתחמק מן העימות ולדחות את השאלה בהסבר מהיר שכל העניין הזה של בית מקדש לא יקרה עד שכולנו נרצה: “אני רוצה לבנות את בית המקדש אבל אני לא יכול לבנות אותו בלעדיך” – עניתי פעם בשיחה אישית לרינו צרור. הקשיחות בשאלתו התחלפה בחיוך. “אתה תצטרך לחכות הרבה זמן”, הוא אמר. “יש לי סבלנות”, השבתי. “בית המקדש לא ייבנה במחטף קואליציוני, בית המקדש ייבנה כמו במתן תורה – כאיש אחד בלב אחד. אני צריך אותך לסחוב איתי את האבנים אל ההר…”, סיכמתי. רינו נרגע ועבר לשאלה הבאה, ואני רשמתי לעצמי פטנט על התחמקות מפוארת משאלת השאלות. מאז, אני חוזר ומשתמש בפטנט הזה בכל פעם שהשאלה נשאלת.
זו לא התחמקות כי התשובה לא באמת נכונה, היא דווקא מדויקת להפליא – וגם אחוזה במקורות ובסימוכין. זו התחמקות, כי בעצם היא לא פותרת את הפלונטר האמיתי. הרי בן השיח שלי ממשיך לחשוב לעצמו:
“הרי אתה חולם על בית מקדש, אבל החלום המתוק שלך הוא חלום הבלהות שלי!” מה אתה בעצם אומר לי? שאתה באמת משוגע, אבל אין לי מה לדאוג, כי את המפתח לכספת אתה מפקיד אצלי ולכן אין לי מה לפחד ממך? מה שיש לך להגיד לי זה בעצם: “אל תדאג! אני משוגע בשליטה”?
אני, ה’ישראלי’, תוצר של הנאורות – אני, בן העם הישראלי החדש, שהשיל מעליו את גיבנת הא-ל ויצר לעצמו ריבונות אזרחית – אני, הישראלי במקום(!) היהודי, ממני אתה מבקש לסמוך עליך? אתה?! שחולם על בית מקדש?
אז במקום רק לתת לך את המפתח לכספת, אני רוצה לנסות לאט ובזהירות לפתוח אותה ביחד. גם אני לא יודע מה בדיוק יש שם, גם אני חושש, אבל כמו ילד שמלמדים אותו ללטף כלב, אני חושק ופוחד בו זמנית. תן לי לשתף אותך ברגשותיי, בוא נתגבר יחדיו על הפחד. אולי אם נגרש את חלום הבלהות, תתגלה האהבה.
—-
“מי צריך את כל הוותיקן הזה?” – ניסה דיין למנוע את כיבוש ירושלים העתיקה ב-67. כבר הקדימו בן גוריון, וב-48 הסיג את הפלמ”ח מהרובע היהודי והפקיר את העיר העתיקה ויהודיה לשבי הירדני… אך ירושלים לא התייאשה מאיתנו, בששת הימים ‘כפתה’ עצמה עלינו ודיין, מיהר ומסר את מפתחות הר הבית ל’וואקף’ המוסלמי.
רק שלא יהיה הר הבית בידינו!
נחליפו בכותל, ונהפוך אותו לבית כנסת
ובלבד שנשמור את היהדות בתצורתה הדתית הגלותית!
נשמר את הדת המוזיאונית שלנו כאופיום להמונים, ונישאר נורמליים בכל מחיר.
נדבק בזהות האזרחית החדשה שלנו.
לאחרונה, כשרצחו לנו שני שוטרים בהר הבית, ומגנטומטרים הוצבו בכניסות, הסירם נתניהו, כי הערבים איימו שלא ייכנסו להר…
רק אל תשאירו אותנו לבד עם ההר הזה, עם הזהות הזו, עם הייעוד הזה – שברחנו ממנו –
אל ארץ ישראל…
—-
הדתיים כמובן שיתפו פעולה עם מסירת ההר, כי הרי אין דבר שהוא יותר ‘אנטי דתי’ מבית המקדש. בלעדיו, ירושלים היא עיר כל הדתות, אבל עמו – נגמרת הדתיות עצמה.
עם המקדש, עם ישראל מתקדם אל עצמו – אל תרבות הבית השלישי ואל בשורתו האוניברסלית, בשורת החירות האנושית, בשורת תיקון העולם במלכות הא-ל האחד שרק אותו נעבוד, ולא שום מלך בשר ודם.
‘עשינו עלייה’ כעם, וגם שפתנו ‘עשתה עלייה’, אבל תורתנו עדיין בגלות, בתצורתה הדתית-קהילתית המצומקת – תצורה המותאמת לעם ללא ארץ וללא בשורה רלוונטית. טבעי שצריך היה למרוד בתצורה הדתית הזו כדי לשוב לקוממיות. לכן, הדתיים לא רוצים את ההר… משום שהם רוצים לדבוק בדת.
אבל אני לא דתי – אני פשוט יהודי. אז אני לא מצליח לקבור את בית המקדש, וכמה שאני לא מנסה להחביא אותו – הוא תמיד מציץ לי מעבר לכתף.
בסוף החילוניים יכריחו את הדתיים לבנות אותו.
זה כמו מין סיפור רומנטי כזה, על נערה מאוהבת שכדי למנוע את נישואיה, מכפישים כל העת את אהובה. בהתחלה זה מצליח, אבל הנערה לא מוצאת את עצמה: אין טעם לחייה, מציעים לה את כל הבחורים שבעולם – סוציאליזם קפיטליזם, היי-טק ומחלפים ומגדלים ומצליחנות ישראלית, בפנים – היא נשארת ריקה. בסוף מתפוגגים כל השקרים ומתפרצת האהבה. בסוף בסוף, אפילו הדתיים יבואו.
כולם עסוקים בהפחדות: “חבית חומר נפץ”! “חבית חומר נפץ”!
אבל האמת הפוכה, הפקרת ההר והזהות היא המושכת אלינו את כל האש, השכחתו, היא חבית חומר הנפץ.
“אתך אני אסתדר” – אמר לי פעם חבר כנסת ערבי. “‘מהנילוס ועד הפרת’ – אתך אני אסתדר, אבל עם הציונים? גם אם יתנו לי את תל אביב תהיה פה מלחמה!”
בשביל שלום צריך זהות, לדעת היכן נגמר אני ומתחיל אתה. “אתך אני אסתדר”. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא יודעת את גבולותיה, כי אין זהות, כי אנו מפחדים ממנה, מפחדים מבשורת המקדש.
—-
אין לי מילים… אבל יש לי מנגינות.
אבל יש לי מנגינות. כי איך מסבירים במילים לעיוור מלידה את ההבדל שבין כחול ואדום,
והרי גם אני עיוור, יש לי מנגינה של אהבה בלב, אבל אני עיוור.
המקדש חרב לי לפני 2000 שנה, מה אני כבר יכול לזכור? למה לעזאזל אני מתגעגע?
אז נכון, אני לא ראיתי את המקדש. אבל, הוא נשמר בזיכרון הקולקטיבי שלנו, ולא סתם נשמר – הוא נשמר חזק! עד לא מזמן אפילו חיים חפר ויהורם גאון שרו שירי כמיהה אליו ללא חשש.
יש לי מנגינות בנפש הקולקטיבית שמשמרות את הזיכרון ומייצרות אצלי געגוע, והזיכרון הזה הפלאי הזה, הוא זה ששימר את הזהות שלנו. הגעגוע ל”חבית חומר הנפץ הזו” הוא בעצם הסיבה מדוע בכלל נותרנו כעם על במת ההיסטוריה, ומדוע חזרנו ובנינו מדינה, שאמנם הדבר האחרון שהיא רוצה, זה בית מקדש, אבל בלעדיו אובדת התכלית והייעוד שנותנים טעם ותוקף לקיום.
כשהר הבית שָמֵם, הולכת מדינת ישראל ומתפוררת אל תוך עצמה. כמו הלב, הר הבית מזרים את זרם הדם המחיה את הגוף כולו. כשהלב חולה, מתחילים להרגיש זאת בקצוות – טיפטופים בשדרות, באשקלון ולפעמים גם בלב עצמו – בתל אביב ובבאר שבע. אומה הבורחת מבשורתה ומפקירה את הלב, מאבדת בהכרח גם את שאר חלקי הגוף. עכשיו לחטוף בדרום זה כבר לגיטימי. בהמשך תתפשט המחלה למרכז הגוף.
—-
כשאני חושב על המקדש, אני חושב על המוח האנושי. יש לי קשר חזק לעניין הזה: קשר חזק לבני, דוד ששכב במשך 3 חודשים מחוסר הכרה בגלל פגיעת ראש קשה ובחסד הבורא שב והתעורר לחיים; קשר חזק לציפי שלי שהיא חולת פרקינסון אבל חיה וחיה וחיה – אני הרבה בעניין הזה של המוח והחיים – לשם לוקחים אותי דמיונותיי.
המוח הוא המקום שבו פוגשות המחשבות את המעשים, המקום שבו נפגשת הפיזיקה עם המֵטָאפִיזִיקָה. הר הבית ובית המקדש הוא המוח של העולם – המקום בו פוגשת הבריאה את הבורא שמחיה אותה, המקום בו פוגשת הפיזיקה את המֵטָאפִיזִיקָה, הגוף את הנפש. בית המקדש הוא המקום שבו אצבע אלוהים נוגעת בנו ומעוררת את האנושות לתחייה.
בית המקדש הוא ארמון המלוכה של מלך מלכי המלכים, בורא עולם וקונהו – ארמון המלוכה שלו, כאן, אצלנו ובתוכנו, בירושלים.
בית המקדש הוא בשורת החירות האמיתית. בשר ודם לא ימלוך עלינו, כי יש לנו מלך!
מפרעה ואחשוורוש, ועד היטלר יימח שמו וסטאלין כנ”ל – עריצים החולמים על שלטון עולמי מגיעים למסקנה כי יש להשמיד את כל היהודים, כי אותנו אי אפשר באמת לשעבד. במחנות ובגולאגים, תמיד אנחנו היהודים, נישאר בשורש – בני חורין, פשוט כי לנו כבר יש מלך. ‘ישרור האל’ אומר שמנו – זה כל עניינו של עם ישראל.
בשורת המונותאיזם שלנו, השחרור מהשיעבוד הפגאני, בשורת החירות שביציאת מצריים כבר עושה לה כנפיים 3000 שנה. בפתח בית המשפט העליון האמריקני מוצב פסלו של משה רבינו. וכשם ששבנו לארצנו ולשפתנו, בדיוק כפי שחזו הנביאים ובניגוד לכל חוקי ההיסטוריה, כך גם נשוב ונבנה בהר את ארמון המלוכה לא-לוהינו מלך העולם, ונבשר את בשורת החירות השלמה לאנושות כולה – בדיוק כפי שהם ניבאו.
הם לא יכולים לשאת את זה – עריצי כל ההיסטוריה. לכן, הם חייבים להשמיד אותנו.
—-
“מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה” – אומרים חז”ל וגם ניטל טעם הפירות, גם וכל מיני טעמים אחרים, ובמילים פשוטות – נפרדה הנשמה מהגוף וניטל טעם החיים.
אז מה? היום אנחנו לא חיים? כנראה שלא כל כך. אנחנו חיים כמו עם פגיעת ראש קשה, כמו חיים עם פרקינסון – נאבקים על טעם החיים.
ואיך אני יודע את זה? אולי מה שעכשיו, הוא הוא תכלית הכל? אני לא יודע, אבל הזהות היהודית שלי, הזיכרון הקולקטיבי שלנו – זה שיהורם גאון מתרפק עליו – הזיכרון הזה מתדפק על דלתי ומתעקש לנקר לי ולומר שיש אופק אחר. יש אדום ויש כחול, יש טעמים, יש חוויה שאני לא מכיר – יש חיים ויש בשורה שאני מתגעגע אליהם, למרות שבאופן אישי מעולם לא חייתי אותם, אבל הקולקטיב שאליו אני שייך שימר אותם בזיכרונו.
הוא כל הזמן מתדפק על דלתי – הזיכרון הזה, הגעגוע הזה,
ולא רק אצלי.
“אולי כשבני הנביאים ישובו אל ארצם ושפת התנ”ך תשוב ותרון במקדשם החרב, בשורה ושיר חדש יתנגנו מציון לגאולת עולם”.
כך בערך אמר לעצמו הלורד בלפור על רקע מיליוני הגוויות של מלחמת העולם הראשונה – ונתן לנו את ההצהרה שמקימה לנו את המדינה… בזכות זכרון המקדש.
בזכות הגעגוע של בלפור קיבלנו מדינה.
“אם לא תעביר את השגרירות לירושלים לא נבחר בך שוב” אומרים האוונגליסטים לנשיאם דונלד טראמפ, והשגרירות עוברת בזכות המקדש. בזכות הגעגוע.
האנושות מתגעגעת.
כשהיא רואה אותנו שבים כעוף החול, אחרי 2000 שנה, כמו ציפורים נודדות עם איזה מצפן פנימי רב עוצמה, היא עומדת משתאה ומצפה מאיתנו לבשורה יוצאת מהכלל. וכשאנחנו בורחים מבשורתנו, מתחלפת הציפיה בכעס, והאנטישמיות חוזרת וצפה ועולה.
“חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה… היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם”.
כך תיארו אינטלקטואלים בריטיים בפני נשיא מכללת ספיר את אכזבתם מאיתנו ואת הסיבה לכך שאינם רואים יותר את ישראל כלגיטימית.
—-
אין לי מילים. השפה גמלונית. המקדש זה ביטחון וזה שירה, זה הכי לאומי והכי אוניברסלי, הכי אישי והכי ציבורי. המקדש זה מי שאנחנו – זה התכלית. כשאנו מתכחשים לו ומשכיחים אותו מליבנו, כשאנחנו מפסיקים לחלום – אנחנו מאבדים את הצדק שלנו, מסתובבים כעיוורים באפילה ומכלים זמננו בשנאת חינם.
בשורת החירות לאנושות לא תיבנה בכפייה. כפי שהערה בנו הא-ל רוח חדשה ומתוך אפר הכבשנים בנינו מדינה, כך יגיע הרגע שתעורה עלינו רוח אחרת ונבנה את המקדש – ביחד.
כל שאני מבקש הוא לשחרר את העם מכל כפייה ומכל הפחדה.
כל שאני מבקש הוא לאפשר את ההאזנה אחד לשני.
ממקום של חירות תבוא הרוח.