אין ביטחון ללא חזון - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד | 13/04/2024
סימן קריאה

אין ביטחון ללא חזון

ה׳ בכסלו ה׳תשפ״ג (נובמבר 29, 2022)

אין ביטחון ללא חזון

ב ‘סימן הקריאה’ האחרון – “מי מיסב לסעודה ומי התפריט” – תיארנו כיצד התדרדר מעמדה האסטרטגי של ישראל, ומן המקום הבטוח והמרתיע אותו רכשה לעצמה בעקבות מלחמת ששת הימים, הגיע המדינה בימינו לשפל ולסכנה קיומית שיש הרואים אותה כחמורה בתולדותיה.

המאמר עסק יותר בתיאור ההתדרדרות על ציר הזמן ההיסטורי, ופחות בסיבה להתדרדרות.

אי אפשר להתעלם מן העובדה, שכשני עשורים לאחר תחילת פרוייקט הגרעין האיראני, ישראל מוצאת עצמה מוקפת בטבעת חנק של איראן ושותפותיה, ומאויימת על ידי מאות אלפי טילים שהולכים ומתדייקים. מדובר באיום אסטרטגי, שווה ערך ערך לאיום גרעיני (לא כולל הנשורת). רצף יבשתי נוצר כיום מטהרן, דרך עיראק, סוריה ולבנון – ועד מטולה…

למרות כל הסנקציות, כל הנאומים באו”מ וגיוס הסנקציות הבין-לאומיות, למרות כל פעולות המוסד, הארכיון שנחשף.

צילום: צילום מסך מתוך היוטיוב של כאן11

למרות כל הפעולות הכירורגיות של חיל האוויר והכוחות המיוחדים, כשמשווים את המאזן האסטרטגי, של ישראל מול איראן, זה שלפני שני עשורים, לעומת זה של היום – אין אפשרות שלא להביט במציאות נכוחה ולהודות כי איראן הצליחה בנחישות ובהתמדה, להפוך את הקערה על פיה.

את ההוכחה המובהקת ביותר לכך, קיבלנו רק לאחרונה כשממשלת לפיד, מסרה לידי החיזבאללא מים ריבוניים בגבול לבנון, וזכויות קידוח והפקה במאגר הפוטנציאלי – קנה. ישראל לא קיבלה דבר בתמורה, מלבד שקט לרגע שיאפשר לה להפיק גז בשטחה שלה. כלומר ברור היה להנהגה הישראלית, כי אין לה לישראל את היכולת להתגונן מפני מתקפת טילים של החיזבאללא –  כלומר של האוגדה הקדומנית של איראן על גבול מטולה –  ולכן היא נכנעה לתכתיביו של נסראללא.

נתניהו הודיע כי: “לפיד נכנע באופן מביש לאיומים של נסראללה. הוא נותן לחיזבאללה שטח ריבוני של מדינת ישראל עם מאגר גז ענק ששייך לאזרחי ישראל. הוא עושה את זה ללא דיון בכנסת ובלי משאל עם. ללפיד אין מנדט למסור למדינת אויב שטחים ריבוניים ונכסים ריבוניים ששייכים לכולנו. אם המחטף הלא חוקי הזה יעבור, הוא לא יחייב אותנו”. ynet 2.10.22 

האם מישהו באמת מאמין שממשלת הימין על מלא של נתניהו, תבטל את ההסכם?

מובן שלא. כלומר מדובר כאן במציאות אסטרטגית איומה שאליה התדרדרנו, והיא מורידה את כל ממשלות ישראל, משני עברי המתרס, על ברכיהן.

המציאות הקשה לא נסתרת מעיני הערבים בישראל וביו”ש שהחלו מרימים ראש. הם והבדואים בדרום, פתחו בפועל חזית פנימית שעשויה בהחלט להצטרף אל טבעת החנק החיצונית, במלחמה רחבת היקף.

משלחת התנחומים ששלחה רשות הטרור למשפחתו של טיראן פרו, הצעיר הדרוזי שנרצח  בג’נין, מלמדת כי האסטרטגיה הערבית היא לצרף אל החזית הפנימית, מיעוטים נוספים. לא זכורה משלחת שכזו אל משפחות נרצחים יהודיים. להיפך, רוצחיהם מקבלים מרשות הטרור קצבה בגובה 3 משכורות ממוצעות, לכל חייהם.

חזון ואסטרטגיה

כיצד קרה הדבר?

כיצד מנקודת פתיחה מצויינת, כשישראל בשיא כוחה, ואיראן המלקקת את פצעיה לאחר המלחמה האיומה בעיראק, נמצאת בשפל חסר תקדים, 

כיצד ממצב בו לאחר האיומים המפורשים של אחמדיניג’אד, כשהעולם כולו מצפה למתקפה ישראלית על מתקני הגרעין האיראניים (שהיו אז פגיעים הרבה יותר), על פי המודל של המתקפה הישראלית על הכור בעיראק, 

כיצד ממצב שכזה, הגענו לנקודת שפל אסטרטגית שכזו?

מהיכן נבעה הטעות?

מה היה הכשל בחשיבה האסטרטגית?

מדוע נתניהו לא מסוגל היה לעשות באיראן, את מה שבגין עשה בעירק?

מסיבת העיתונאים לאחר ההפצצה בעיראק. צילום מסך מתוך כתבה בערוץ 2

התשובה שאנו מציעים במאמר הזה היא 

שלא תיתכן אסטרטגיה ארוכת טווח, ללא חזון.

האם צריך בכלל חזון?

האינטלקטואלית הימנית גלי בת חורין, טענה בפני כי המדיניות הטקטית של נתניהו (“נגיע ל 12 בלילה ומחר נראה” ) היא המדיניות שהפכה אותה לביביסטית. 

והיא צודקת. שנים רבות מתלבטים כותבים והוגים מימין ומשמאל בשאלה, מהו חזונו של נתניהו. האם הוא ימני? ימני קיצוני? אולי בכלל שמאלני? לאן בעצם הוא חותר? מה המציאות שאותה מבקש נתניהו ליצור?

ברור שנתניהו מבקש ליצור לישראל עוצמה כלכלית וצבאית. קיר ברזל ז’בוטינסקאי שאליו יתנפץ כל צר אוייב ומתנכל. אין ספק שבמימוש יצירת קיר הברזל הזה, הוביל נתניהו את מדינת ישראל להישגים נפלאים, בכלכלה, בעצמאות האנרגטית, ובניצול הזדמנויות מדיניות (הסכמי אברהם) – אבל עוצמה כלכלית וצבאית כשלעצמה, אינה חזון, היא הרצון הטבעי של כל ארגון לשמר את שרידותו ולהאדיר את כוחו.

חזון מגיע ממקום אחר. חזון הוא מציאות ערכית שאליה אנו שואפים – לא מציאות פיסית.

חזון הוא הפנס שמאיר את דרכנו מחוץ למציאות הפיסית של חיינו.

כשרחל המשוררת רעתה אווזים בחוות העלמות בכינרת, היא לא חלמה על עוצמה כלכלית וצבאית, היא גם לא חלמה על כבד אווז… היא חלמה על תיקון עולם במלכות הסוציאליזם. החזון הסוציאליסטי הזה, היה הדלק הערכי שהניע את תנועת הפועלים הציונית. החזון הזה היה הדלק במנוע של ברל כצנלסון ובן גוריון. 

הציונות והחזון הסוציאליסטי, נתנו לחלוצים את החשוב מכל, הציונות נתנה את הזהות,

 והסוציאליזם – את הייעוד. 

החזון הזה הוא שהפיח בחלוצים תקווה ואנרגיות, ובזכותו, התנועה שנשאה אותו – היא שהקימה לבסוף את המדינה.

האם יש לימין הישראלי חזון אלטרנטיבי? האם לנתניהו יש חזון כזה? או שמה אנו כופרים בעצם הצורך בו?

התשובה היא שכנראה גלי בת חורין צודקת. אין לנתניהו חזון שכזה וכנראה שגם אינו חש שיש בו צורך.

 וללא חזון, לא תיתכן כאמור אסטרטגיה ארוכת טווח.

כי אסטרטגיה של ממש אמורה להצעיד את המדינה אל עבר יעד שמעבר למציאות הקיימת. ללא חזון אין אסטרטגיה אלא רק טקטיקה סיבובית של התנהלות מול האתגרים המציקים עכשיו – טקטיקה של נגיע לשעה 12 ומחר נראה – טקטיקה של עוד ועוד אצבעות בסכר, טקטיקה שאינה מסוגלת לייצר מציאות חדשה אלא רק להתנהל בתוך גבולות המציאות הקיימת.

השמאל, בזכות חזונו (הרע) יצר בהסכמי אוסלו מציאות חדשה לחלוטין. 

הימין, בשל חוסר החזון – לא מסוגל היה מעולם להוביל תהליך שיבטל את המציאות הזו וייצר אחרת במקומה.

לכן הימין מנהל תמיד קרבות בלימה בתוך מציאות שאותה קובע השמאל. זו סיבת העומק מדוע הימין יודע לנצח בחירות, אבל לא מסוגל באמת לשלוט.

נראה כי בשנים האחרונות, חשה האינטלגנציה הימנית כי היא מוכרחה להציב חזון אלטרנטיבי לזה של השמאל. כך החל הימין להעלות על נס את דגל השמרנות. ואולם כפי שנסביר בהמשך, השמרנות, עם כל חשיבותה, אינה חזון, ובוודאי שאינה מסוגלת לשמש כלפיד ערכי שייצוק אנרגיות וייתן כוון לרוב היהודי בארץ ישראל.

ההבדל שבין אסטרטגיה לטקטיקה

אסטרטגיה ארוכת טווח, לא עוסקת בשאלה כיצד נעצור את משלוחי הנשק מטהרן לבירות. 

אסטרטגיה ארוכת טווח, גם לא עוסקת בשאלה כיצד נביא את הארכיון הגרעיני האיראני, ונייצר באמצעותו לחץ בין-לאומי על איראן.

צילום: צילום מסך מתוך היוטיוב של כאן11

אסטרטגיה ארוכת טווח פועלת הפוך – היא קודם כל שואלת את עצמה, מה התמונה הסופית שאני רוצה לראות כאן. מהם הגבולות? האם ישראל היא מעצמה איזורית? האם אנחנו מנסים להפיץ רעיונות וערכים למרחב ומעבר לו – או שרק לאיראנים מותר לחשוב במושגים שכאלה. ואם כן, מה הם אותם ערכים?

אסטרטגיה ארוכת טווח מתחילה משם, ומן החזון ההוא, גוזרת את פעולותיה בהווה.

אם – למשל- היה לימין הישראלי, חזון לפיו ירושלים צריכה להיות מאוחדת ויהודית, אזי לאחר 20 שנות שלטון, כל קריית השלטון, משרדי הממשלה, בית ראש הממשלה, בית המשפט העליון, הספריה הלאומית החדשה וכו – היו נבנים במזרח העיר, כבישים רחבי ידיים היו מובילים אליהם, שכונות יהודיות היו מקיפות את כל העיר, רצף אורבני היה מחבר בינה לבין מעלה אדומים – ויהודים היו מתפללים בהר הבית בהמוניהם ללא כל חשש.

אם לימין הישראלי היה חזון שארץ ישראל כולה שלנו, אזי יכול היה לנצל אין-ספור הזדמנויות להחלה ריבונות מלאה או חלקית (שהגדולה שבהן היתה שנת שלטונו הראשונה של הנשיא האמריקני טראמפ).

אבל בעוד שלימין הישראלי לא היה מעולם חזון שכזה, לשמאל הישראלי, היה גם היה…

הסכמי אוסלו הם דוגמה מובהקת למהלכים גאו-פוליטיים פורצי דרך, שנגזרו מתוך אסטרטגיה ארוכת טווח.

ב-1992, ניצחה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין, את הליכוד בראשות יצחק שמיר, וממשלת רבין עלתה לשלטון. היה זה ניצחון דחוק ביותר (רוב המצביעים הצביעו לימין) שהתאפשר בזכות התחייבויות מפורשות כי לא ינוהל שום משא ומתן עם א.ש.פ.

והנה, למרות הניצחון הבעייתי וההבטחות המפורשות שפגעו לכאורה בלגטימיות של כל מהלך מדיני דרמטי ובלתי הפיך, מיהר השמאל הישראלי אל הסכמי אוסלו, וייצר מציאות חדשה לחלוטין, מציאות שכל ממשלות הימין ששלטו כאן ברוב התקופה שלאחר מכן, בגלל שלא היה להם חזון אלטרנטיבי, לא הצליחו לגלגל לאחור.

מדוע השמאל הצליח לממש מדיניות פורצת דרך ולשנות את מציאות חיינו (לרעה כמובן) ואילו הימין, ממש לא…

התשובה היא כי לשמאל יש חזון ולימין לא.

חזונו של השמאל הוא חלום הנורמליות הציוני, חזונו של השמאל הוא להיות עם ככל העמים. מזרח תיכון חדש (כשם ספרו של שמעון פרס). הסכמי אוסלו היו ניצול של הזדמנות גאו פוליטית פוליטית להגשמת החזון הזה.

מדוע לשמאל יש חזון ולימין אין?

לשמאל שבאופן העמוק ביותר לא רוצה מדינה יהודית אלא מדינה אזרחית (מדינת כל אזרחיה) אין בעיה לייבא רעיונות וערכים מאומות העולם ולעשות להם ‘העתק הדבק’ אל תוככי הציונות. פעם היה זה הסוציאליזם, היום אלו ערכי הפרוגרס הקיצוניים ביותר.

שיר בשיעור תנ”ך בבית ספר תיכון. מתוך חשבון הטוויטר של רוני ססובר

לימין שבשונה מן השמאל, מחובר אל הלאומיות היהודית, לימין שמבקש לבסס כאן את המדינה היהודית דווקא, אין ברירה, והוא חייב לחצוב את החזון מתוך האפוס היהודי הגדול – מתורת ישראל, מחזון הנביאים, מן התלמודים, מספרות חז”ל, מהפיוטים, מהאגדות, מהמדרשים, מההיסטוריה, מחלום כל הדורות – אין לימין מרחב אחר לחצוב ממנו חזונו.

אז לסמוטריץ’ יש חזון?

טוב בואו לא נגזים. גם הימין הדתי לא באמת ניסח את חזונו במושגים רלוונטיים ומודרניים. תורת הרב קוק היא חזון רוחני, והחזון החרדי (אם הוא קיים) הוא חזון דתי לימות המשיח. הניסיון היחיד לניסוח מודרני עכשווי, של החזון האמוני – ממערכת החינוך, הכלכלה והפתרון המדיני, ועד לתכנון ירושלים המקדשית – היה ספר המצע של מפלגת ‘זהות’.

סמוטריץ’ לא שם. חזון ברור שכזה, אין לו.

ואולם עצם העובדה שמדובר באדם שמגיע מן המרחב האמוני, אדם שהחלומות היהודיים העתיקים, הם אלו שמניעים אותו (והכיפה שעל הראש לא בהכרח מעידה על כך – ע”ע בנט…), עצם העובדה כי גם אם באופן לא מנוסח ואפילו תת מודע, סמוטריץ’ ינהל כשר ביטחון מדיניות הנובעת מן החזון היהודי, הוציאה מן המחילות את ראשי מערכת הביטחון למסע הפחדה נגד מינויו.

אותם ששתקו נוכח מינויו הנלעג של יו”ר ההיסתדרות לתפקיד יצאו למסע הפחדה ובהלה למניעת מינויו של סמוטריץ’ לתפקיד. ייתכן שהלחץ הגיע גם מארה”ב, אם כי לכותב שורות אלה נראה שאם היה לחץ שכזה, הוא הוזמן מארץ הקודש…

כשמאזינים לטענותיהם המגוחכות של כל ראשי מערכת הביטחון המופיעים בכתבה, מבינים מיד שטענותיהם אינן ביטחוניות אלא אידאולוגיות.

הבעיה שלהם אינה חוסר הרקע הצבאי של סמוטריץ’ (גם הם מודים שהטוב שבשרי הביטחון היה טר”ש נהגי הפרדות, דוד בן גוריון, ושמשה ארנס היה גם הוא שר ביטחון מעולה), אלא החשש מפני העובדה שבשונה מהימין שהורגלו לו – עלול להיות לסמוטריץ’, חזון…

סמוטריץ’ כשר ביטחון, לא יאפשר את המשך ההשתלטות על שטחי C, כי ברור שבחזונו – זו ארצנו. סמוטריץ’ לא ירדוף את נערי הגבעות, סמוטריץ’ יחוש פחות כבול לנהלי פתיחה באש הנובעים מערכים פרוגרסיביים (כי יש לו אלוהים משלו), ייתכן – חלילא וחס – שסמוטריץ’ ירצה, לנצח…

בעת כתיבת שורות אלה, פוצח שר הביטחון הנוכחי, הרמטכ”ל לשעבר בני גנץ, במסע דה לגיטימציה לשר המיועד לביטחון פנים – איתמר בן גביר.

גנץ, קורא לראשי מערכת הביטחון לגלות נחישות מול השר המיועד, כלומר מכשיר למעשה סירוב פקודה של ראשי המערכת לדרג המדיני הנבחר, אם זה יקבל את הסמכויות הנדרשות בכדי לרפא את המערכת מחולייה.

מדובר למעשה במרד רך שמשמעו הוא, שרק לחזון הישן, כלומר לחזון שהובילנו אל עברי פי הפחת שתיארנו בפתיחת המאמר, רק לחזון האזרחי, יש לגיטימציה להוביל מדיניות גאו פוליטית בישראל.

בשעת כתיבת שורות אלה, נראה כי שר הביטחון המיועד, לא יהיה אדם שהחלומות היהודיים העתיקים, הם אלו שמניעים אותו, ולכן הוא לא יפעל מתוך חזון ואסטרטגיה ארוכת טווח. טוב ככל שיהיה (ואין ספק שיואב גלנט הוא לוחם דגול וקצין מוכשר מאוד), שר ביטחון ללא חזון, לא יוכל לייצר אסטרטגיה ארוכת טווח, כזו שתטה את ספינת הביטחון הישראלית מן הנתיב האוסלואידי שהתווה השמאל, ולכן שינוי מהותי אינו צפוי.

נוכח מסע הדה-לגיטימציה, ספק רב אם השר המיועד לביטחון לאומי (שר הבט”פ), איתמר בן גביר, אדם שכן מונע מתוך חלומות יהודיים, יצליח לממש אסטרטגיה ארוכת טווח בחזית הפנימית.

כלומר גם בממשלת הימין ‘על מלא’, חזון השמאל ימשיך לשלוט בכיפה. את הישגה המרכזי, כלומר הדחת ממשלת כל אזרחיה וערבייה, השיגה הממשלה החדשה עוד בטרם הוקמה. סביר כי נראה גם שינויים טקטיים חשובים מאוד. ואולם שינוי אסטרטגי לא צפוי להתרחש.

האיראנים ו”קבלני המשנה” האזוריים שלהם, ימשיכו לפעול ללא לאות מתוך חזונם הברור והמנוסח היטב. 

המדיניות שלהם אינה מדיניות סיבובית של כיבוי שריפות, המדיניות האיראנית היא מדיניות קווית, מדיניות המתקדמת בקו ישר ורצוף לאורו של חזון ברור, חזון – שבזכותו, הם מצליחים להתגבר על כל המכשולים ולהוריד את ישראל החזקה על ברכיה.

שתף את הפוסט:

7 תגובות

  • תמיד יהיה מישהו שיאמר שפוליטיקה זו אמנות הפשרה.
    מעניין לראות יועץ פוליטי אסטרטגי שחושב כך, בויכוח מול פייגלין המחזיק בטיעון ‘החזון’.
    אישית, אני מעדיף להשאר בתמימותי כשהמניע הפוליטי היחידי שלי הוא ‘החזון’.

  • היי משה
    מאמר מעניין מאוד.
    יש הבדל ברור בין שמאל לימין באופן עקרוני, והוא משתקף ממאמרך, וזה בכל העולם כך: הימין נמצא בתוך המרחב הזהותי, עמוק בתוך המציאות, ולא שואל עליה שאלות. השמאל יוצא מחוץ למציאות, שואל שאלות, נותן תשובות, וחוזר אל המציאות. תפקיד השמאל המקורי הוא להעמיק את החוויה, או בהקשר המדיני, לנסח באופן מבורר ומושכל את האסטרטגיה שבלאו הכי מתעצבת מהמציאות. השמאל הוא זה שצריך באמת להגדיר את האסטרטגיה של עם ישראל, אבל הוא צריך שנקודת המוצא שלו תהיה מעוגנת עמוק בתרבות הישראלית. הוא צריך שיהיו לו הכלים לשאול את שאלת ה “למה אנחנו כאן לעזאזל בארץ הזאת”, כך שהיא תישאל באופן הזה: “לשם מה אנחנו כאן? למה אלוהים הביא אותנו לכאן לשם מה נתקבצנו?”
    ולשם כך, השמאל צריך לשוב אל עמו. ליבו צריך לשוב, ואז גם רעיונותיו יסתדרו.
    ובמקום התוהו שהוא מנסה להוביל אותנו אליו, הוא יהיה הקטר של הרכבת.

  • בוא נקרא לילד בשמו . את הסיבות והצידוקים אתן לך בהרחבה . החזון הוא בית מקדש ריבוני לצד המדינה ,לא בתוכה. המיזם ההיסטורי יכול להגיע כ”ניו דיל” כולל ביחסי דת ומדינה שתמציתו הכרה של מדינת ישראל בנחיצותו המיידית של בית מקדש ריבוני שישמש בית איתן ליהדות במקביל לתהליך הדרגתי של הפרדת הדת מהמדינה. ובא לציון גואל .

  • שלום משה,
    לצערי אתה היחיד, שמציע תוכנית איסטרטגית ארוכת טוח, שמחוברת למציאות כלומר להתגלות הבורא בעולם הזה. לצערי אתה לא מדגיש את זה מספיק.
    האם חוסר תכנון איסטרטגי ארוך טוח אינו תכונה גלותית, שנובעת מקביעת הדברים האסטרטגים ע”י המדינה הזרה?
    כפי שכתבת ה”ימין” מתעסק רק בטקטיקה מידית ונתניהו טקטיקן מעולה. הסמול קורא לאוסף סיסמאות מנותקות מהמציאות חזון ופועל לפי אוסף הסיסמאות הזה. בגלל הפירוש הסמולני של המילה חזון, גלי בת חורין דוחה אותו.
    גנרלים מתעסקים בנצחונות טקטיים בקרבות ולא בהכרעות איסטרטגיות של האויב במלחמה. לכן רוב גנרלים גרועים בתפקידי שרי ביטחון.

  • מאמר חשוב,בהמשך למאמר הזה כדאי להרחיב את נוסח החזון המוצע (כפי שמנוסח בהרחבה במצע זהות) . המאמר מציג את חזון השמאל והפרוגרס.המאמר מראה שלימין אין חזון. אחרי שהבנו את זה- אנחנו מצפים לשמוע (בטיפטוף מחלחל) את החזון הלאומי האמוני המוצע.

השאר תגובה