אילו הייתי נשאר באולפן, היתה מתקבעת ההשוואה של חיילנו לרוצחי חמס, כדעה לגטימית.
לח”כ אגבריה דעה כזו, לח”כ פייגלין דעה אחרת – ושתיהן בתוך גבולות השיח הלגטימי.
אבל כשהקשבתי לדברי הבלע הללו, הבנתי שהשאלה עכשיו אינה האם חיילי צה”ל רוצחים וחוטפים אלפי ערבים בדיוק כמו חיות האדם של החמס, לא!, השאלה היא האם ההקבלה הזו לגטימית בשיח הישראלי.
אילו הייתי מקבל את הכדור שהועבר אלי על ידי המנחה, הייתי משאיר את הדיון במישור העובדתי – לא במישור הלגטימי – וכלל לא משנה מה הייתי אומר, להגיד שחיילנו הם חבורת רוצחים כמו החמס היה מתקבע כדעה לגטימית של צד שווה בדיון.
מה שצריך היה לקרות ברגע שנאמרו דברי הבלע הללו, הוא שהמנחה של ערוץ הכנסת(!) – זו שבתודעת הצופים מייצגת את מרכז הבמה וקובעת את גבולות השיח הלגטימי – היא זו שצריכה היתה להתעמת עם הח”כ החצוף, בשום אופן לא אני. היא צריכה היתה לדחוק אותו עוד ועוד לפינה – “האם אתה טוען שחיילי צה”ל הם רוצחים כמו אנשי חמס?”, “האם אתה טוען שחיילי צה”ל חוטפים נערים כמו החמס?” וכך לדחוק אותו אל מחוץ לגבולות השיח הלגטימי. תפקידה באותם רגעים היה קריטי. היא היתה צריכה להפוך את הדיון מדיון בין שני קצוות, לדיון בין דעה ואדם שאינם לגטימיים יותר, לבין מרכז החברה הישראלית.
מובן שהמנחה לא עשתה זאת משום שכולנו שקענו אל תוך המדמנה המבולבלת של אובדן יסודות צדקתנו. בתוך המדמנה הזו חוגגים עכשיו חלק ניכר מחברי הכנסת הערביים וקודם שעזבתי היא רק התנצלה בפני אגבריה ששאל אותה “למה אנחנו מדברים רק על גב’ מזרחי?” – והמנחה ענתה – “נניח שאתה צודק אבל עכשיו אנחנו מדברים עליה…” – מן תשובה סתמית ומתנצלת…
וראה זה פלא – ברגע שיצאתי פתאום הכול הסתדר. המנחה החלה להתנהג כעובדת בערוץ הכנסת, לא בתחנת טלוויזיה של האו”ם ולא באל-ג’זירה .
משיחות שהיו לי עם אנשי תקשורת רבים בערוץ הכנסת ומחוצה לו, ברור לי שהמהלך בו נקטתי היה מדויק, הכרחי וחשוב ביותר, משום שטלטל כהוגן את המערכת והחל לבנות גבולות שיח חדשים.
הנה הדברים שהסברתי כשהוזמנת כעבור שעה קלה לשוב ולהסביר את מעשי:
