שני האנשים שיותר מכל אדם אחר – אחראים לכך שעם ישראל לא(!) יכול לישון בשקט בלילה, הם אהוד ברק ובנימין נתניהו.
אין שום צורך בהדלפות של האחד כלפי השני – שני האישים כאחד, הם האסונות הביטחוניים הגדולים ביותר של ישראל.
ראש הממשלה אהוד ברק, נכנע לשדרנית שלי יחימוביץ’ וארבעת האימהות שדיבררה עד כלות (במסגרת השידור הציבורי…), ובצעד פופוליסטי הבריח את צה”ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הפקרת בני בריתנו לזרועות החיזבאללה והשארת ציוד רב בשטח.
המהלך ה’מופלא’ הזה עיטר כמובן את ברק בעלי דפנה תקשורתיים (השידור הציבורי…), אך הביא למפולת אסטרטגית גמורה. מספר ההרוגים מאז הנסיגה (בסבבים חסרי פשר) עולה על כל שסבלנו בתקופה שקדמה לה, וחמור הרבה יותר – כ 150,000 טילים, ממוקמים כיום באזור ממנו נסוג צה”ל, חלקם בעלי הנחיית GPS והם מכוונים אל כל מטרה אסטרטגית בישראל.
מבחינה אסטרטגית, מדובר באיום חמור מאיום הפצצה האיראנית – ולא כאן המקום להסביר מדוע.
(זה ממש לא כל האסונות שהמיט עלינו ברק. די רק אם נזכיר שבנוסף לאסונות הצבאיים – על פי הקלטות שולה – ברק השחית את כל מערך הרכש הצבאי לרמה שכבר אין כל דרך לדעת על פי אילו שיקולים נבנה הכח הצבאי. דוגמא מצוינת לכך היא עסקת ה F-35 – מטוס שמחירו עומד ביחס הפוך ליכולותיו ואינו מסוגל – למשל – להגיע עם מטען אפקטיבי – לאיראן…).
הפצצה הגרעינית האיראנית היא עובדה מוגמרת שתרשם על שמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
למרות כל אזהרותי לאורך שנים, כולל בתקופה בה הייתי חבר בוועדת חוץ וביטחון – התעקש נתניהו על אסטרטגיה שמלבד נאומים מפוארים, משמעותה – העברת האחריות לטיפול באיום האיראני, לידי האמריקנים.
ברגע שהעביר נתניהו את מפתחות האחריות לאובמה, התוצאה נכתבה על הקיר ומעתה אין הוא יכול להתלונן על הכוון בו בחר הנשיא האמריקני. מובן שהלגיטימציה למתקפה ישראלית אבדה וגם אם האיראנים יעמדו בכל ההתחייבויות (וברור שהם לא), הרי שעל פי ההסכם עצמו, בתום תקופת ההסכם, ידם תהיה חופשית לחלוטין לסיים את תהליך בניית הפצצה.
באין (מנהיגות עם) חזון, יפרע עם.
הגיע הזמן למנהיגות חדשה.
