בכיינים - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
ט״ז באדר א׳ ה׳תשפ״ד | 25/02/2024
בכיינים

מתן וילנאי לא מבין את תושביה הבכיינים של שדרות ובנותיה. הרי כשהתפוצצו אוטובוסים בירושלים, אף אחד לא עזב.

אני דווקא זוכר את מראות האוטובוסים הריקים בירושלים, את המדרחוב השומם, את השיתוק שאיים לאחוז בבירה. אבל נדמה לי שלא כאן הנקודה. דבריו של וילנאי מקוממים משום שמדובר, או בסכלות או בדמגוגיה מרושעת. לזכותו של וילנאי אפשר לומר שמדובר כנראה באפשרות הראשונה.

אין ספק. מספר הנפגעים מהפגזות החמאס על עוטף עזה, קטן מאוד ביחס לנפגעי הפיגועים הגדולים. אפשר גם להניח שמספר נפגעי תאונות הדרכים בעוטף עזה עולה בהרבה על מספר נפגעי הקסאמים. אז מה אתם מתבכיינים שם בשדרות, אם המדינה היתה משקיעה במניעת תאונות את מה שהיא משקיעה במיגון שלכם, היו נחסכים הרבה יותר חיי אדם. תגידו תודה… זו המסקנה שהטימטום/רשעות של וילנאי מובילים אליה.

חזרתי ועייני בתגובותיהם הנזעמות של מנהיגי ציבור שונים בעוטף עזה. הם לא הצליחו להסביר מדוע וילנאי טועה. יש כמובן את האלמנט הפסיכולוגי המיוחד שיוצר טרור הקסאמים, כלומר העובדה שהם יכולים לתפוס אותך כל רגע ובכל מקום. טרור הרי אינו נמדד במספר הנפגעים אלא ביכולתו להוציא אוכלוסיות משיווי משקלן. טפטוף קבוע של פגזים משיג בהקשר זה, הרבה יותר מפיגועי ראווה – קטלניים ככול שיהיו. אך למתן וילנאי יש בהקשר זה “סנגורים” טובים ממקור בלתי צפוי… מגורשי גוש קטיף ספגו בשק ובשלווה טרור פצמ”רים וקסאמים קשה הרבה יותר מכל מה שסופגת שדרות והם עמדו בו בשקט ובגבורה. התשובה לסגן השר הנבער, נמצאת כנראה ברובד עמוק יותר.

מתן וילנאי ופרנסי עוטף עזה הזועמים על אמירתו, נמצאים בשני מגרשים שונים. אמירתו של וילנאי באה ממקום שכבר ויתר על קיומה הריבוני של מדינת ישראל. ואילו השדרותים הפרימיטיביים הללו, עודם מתעקשים לראות בעירם חלק ממדינה ריבונית.

מקובל לחשוב שיכולת ספיגת הפצמ”רים של תושבי גוש קטיף נבעה מתעצומות הנפש יוצאות הדופן שלהם. זה נכון. אבל תעצומות הנפש הללו קיבלו סיוע גדול מן העובדה שגוש קטיף לא היה חלק ריבוני של המדינה. המתנחלים נמצאים כל הזמן במאבק להבאת הריבונות אל יש”ע והם מבינים שספיגת הפצמ”רים בנווה דקלים, או בקבוקי התבערה בחברון הם חלק מהמאבק הזה. בחזית, אתה לעיתים חוטף. אבל מי שכבר עטוף בריבונות אינו אמור לשוב ולהילחם עליה. תושבי ירושלים עמדו מול פיגוע טרור איומים. אבל לא היתה באוטובוסים המתפוצצים פגיעה בריבונות הישראלית. כל פגז שנורה מעבר לגבול – כלומר מתחומו של ריבון אחר, המבקש לחסל את המדינה ולרשת אותה – כל פגז שכזה מערער את ריבונות המדינה על ארץ ישראל כולה ובראש וראשונה הוא מערער את ריבונות המדינה באיזורים שבטווח האש.

זהו מקור ה “בכיינות” של תושבי עוטף עזה. זו “בכיינות” מוצדקת מאוד משום שמה שקורה הוא ששכבת ההנהגה של מדינת ישראל איבדה באופן מהותי את אמונה בזכות וביכולת של מדינת ישראל להוסיף ולהתקיים. שכבת ההנהגה הנוכחית של מדינת ישראל עסוקה כל העת בקניית שקט המאפשר את המשך שלטונה. עמוק בתודעתם או בתת תודעתם, בטווח האסטרטגי הקצת יותר ארוך – הם כבר במקום אחר. אבל תושבי שדרות עודם מאמינים שארץ ישראל שייכת ליהודים, הם עודם מאמינים שהיהודים מסוגלים לממש את ריבונותם על הארץ, הם עודם מאמינים במדינה, וכל פגז מהווה תזכורת כואבת לכך שהחלום הזה הוא חלום שווא. הקסאמים מחסלים גם את ריבונותינו בתל אביב, אבל שם זה לא מוחשי, אפשר לדחוק את זה, להתעלם מזה, הנה יש ‘תהדיה’, בסוף יהיה בסדר. אבל בשדרות חשים כיצד החלום הישראלי מתפורר כיצד נשארנו באויר בלי ריבונות, ולכן גם בלי ביטחון.

אני לא מפחד מהקסאמים. אני גם לא כל כך מפחד מהנשק הגרעיני של איראן. אני מפחד מהמנהיגות הישראלית. כי עם מנהיגות שאינה מבינה את הקשר הבסיסי שלנו לארץ הזו – הפחד אינו מפני מלחמה, הפחד הוא מכך שלערבים כלל לא יהיה בה צורך.

שתף את הפוסט:

השאר תגובה