במוצאי שבת, אנאם בדרום תל אביב, בעצרת השנתית לזכרה של אסתר גלילי ז"ל, שנרצחה בידי מסתנן.
לא הרחק משם, יפגינו אלפים נגד גירוש המסתננים. הם יטענו – ובצדק – שגם יהודים רוצחים.
והטענה הזו אומרת בעצם את הכל.
כי כשהילדים שלך רבים, זו הבעיה שלך ואתה צריך לפתור אותה בבית.
אבל כשהילד של השכנים נכנס אליך הביתה בלי רשות ומתחיל ללכת מכות עם הילדים שלך, אז אתה שולח אותו חזרה הביתה – ואם אתה לא עושה את זה אתה לא אבא והבית שלך הוא לא באמת בית.
אתם מבינים? כאן באמת מסתתר הויכוח האמיתי – זה לא על האנושיות כלפי המסתננים (וחייבים להיות אנושיים) זה על השאלה האם אנחנו אחים, האם יש משמעות לכך שאנחנו יהודים, האם אנו מדינה יהודית – כלומר בית לעם היהודי, או מדינת כל אזרחיה.
הכח המניע את הפגנות השמאל (וגם המימון) אינו הומניות (שמתפזרת באופן שווה משני עברי הקשת) אלא דחיית הזהות.
ונחזור למשל.
ומה אם ההורים של הילד ההוא מסכנים אותו?
ובכן כאן השמאל צודק.
אם אריתראה תרצח אותם כשיחזרו (וזה כנראה לא נכון) אז צריך לשלם יותר ולשלוח אותם לארץ אחרת.
זה המחיר שעלינו לשלם בגין אוזלת ידה של ממשלת נתניהו שאיפשרה את כניסתם החופשית במשך שנים ארוכות.