בעקבות דיון אוסלו בערוץ 14
כ״ה באב ה׳תשפ״ב (אוגוסט 22, 2022)
במלאת 29 שנים להסכמי אוסלו, זימן ערוץ 14 את חיים אסא – שעמד בראש הצוות לביטחון לאומי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בזמן החתימה על ההסכמים, ואותי, כמי שעמד בחוד החנית של ההתנגדול להסכמים הללו, בכדי לדון בהסכמים הללו ובמשמעותם.
אסא החליט לבסוף שלא להופיע. והאמת היא שהדבר לא הפתיע אותי. אין זו הפעם הראשונה שבכיר מחבורת אוסלו, מוזמן לדיון מסוג זה, ואולם משנודע לו מול מי הוא מתעמת, האיש מבטל את בואו. זה קרה לי, ובדיוק באותה צורה עם ד"ר יוסי בילין – למשל…
טוב, אז חיים אסא לא הגיע, ובצר להם ביקשו צוות ההפקה של ערוץ 14 מד"ר אורי מלשטין למלא את החסר
למעשה הוצגו כאן שתי תפיסות.
לשיטתו של ידידי ד"ר אורי מילשטין – אדם שאני מעריך מאוד – הסכמי אוסלו באו לעולם כתוצאה מחוסר מקצועיות של הצבא, שהביא את מקבלי ההחלטות לפנות אל הערוץ המדיני בכל מחיר על מנת להפסיק את מלחמת ההתשה הערבית/מוסלמית נגדנו.
התובנות של ד"ר מלשטין לגבי צה"ל והאופן בו תפקודו הלקוי מצמצם מאוד את מרחב הפעולה של הדרג המדיני – הן תובנות נכונות וחשובות.
ואולם נראה שלעניין אוסלו, התהפכו אצל אורי היוצרות.
זה לא נכון ש א.ש.פ התיש את צה"ל ובעקבות זאת הוחלט להביא לכאן את הנהגתו המזדקנת של ארגון הטרור ממקום גלותה בטוניס, ולהקים עבורה מדינה בלב ארצנו.
ההיפך הוא הנכון.
א.ש.פ הגולה בטוניס הוא שהותש, עמד על סף פשיטת רגל ולא היה לו כסף לשלם משכורות. ערביי יש"ע ראו בו חבורה מסואבת ומנותקת. האינטיפאדה הראשונה גוועה והחיים שבו פחות או יותר אל מסלולם. את נקודת השפל הזו בחיי הארגון לשחרור ארץ ישראל מיהודיה, החליטו בילין וחבריו לנצל, ולהגיע להסדר מדיני, לא בשל חלשתו של צה"ל אלא כניצול הזדמנות – נואש – למימוש חזון הנורמליות הציוני.
"ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה" כלשונו של רון פונדק.
ההסכמים הללו, שנמכרו לציבור כהסכמי שלום – על אף שהביאו לשפך דמים כפול ומכופל – נועדו לפטור את החברה הישראלית, באמצעות קבלן משנה, בשם יאסר ערפאת, משני היסודות הגאו-פוליטיים, הקושרים את ישראל אל זהותה היהודית.
היסוד האחד הוא הארץ.
והיסוד השני הוא המתנחלים.
ערפאת אמור היה לקבל לידיו את ליבה התנ"כי של הארץ, כלומר את שכם, ואלון מורה, את הר הבית קבר רחל וחברון – את כל האזורים הללו, שכשאתה מהלך בהם, זהותך בת 3000 השנים, פשוט נדבקת לך לסוליות…
ובנוסף, אמורים היו ההסכמים הללו, לחסל את הציבור שהתנחל במקומות הללו, ציבור שביקש לחבר במפעל ההתנחלות, את הלאומיות הישראלית אל יסודותיה האמוניים, וייצר איום על הגמוניית ישראל הנורמלית – זו המבקשת להתנתק מעברה ולהקים בארץ את מדינת כל אזרחיה בגבולות גדרה חדרה.
רק מתוך ההבנה הזו, אפשר להבין מדוע על אף הכישלון הביטחוני החמור של ההסכמים, ועל אף הבטחתו המפורשת של רבין כי ברגע שבו יירו בנו ברובים שסיפקנו להם, נאסוף מיד את כל הנשקים ונגלגל את הכדור לאחור – איש אינו מעלה על דעתו לבטל את ההסכמים הללו.
לשיטתו של מילשטין, כך סביר היה שיתרחש, מרגע שהתברר כי אוסלו רק העמיס עוד יותר על האיום הביטחוני ועל יכולתו של צה"ל להתמודד עימו.
ואולם לא שלום ולא ביטחון היו מטרת ההסכמים. הסכמי אוסלו נועדו לאכוף על מדינת ישראל המתנדנדת בין זהותה היהודית לזהותה האזרחית, את חלומו של השמאל הישראלי.
לא בכדי, בדיוק באותם שנים, נוספה להגדרת זהותה של המדינה כמדינה יהודית, התוספת, 'ודמוקרטית'.
לא זו בלבד שישראל לא ירדה מהתהליך כשהתברר גודל האסון הביטחוני, היא הלכה והתחפרה בו יותר ויותר עד לימינו אלה – זאת למרות שהצד השני הכריז שוב ושוב על ביטול ההסכמים ונתן להנהגה הישראלית את כל הסולמות לרדת מן העץ.
תהליך ה'ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה' – הגיע לכדי מיצוי בגניבת השלטון ובהקמת ממשלת בנט/עבאס/לפיד/ – כלומר מדינת כל אזרחיה וערבייה.
אילו השכיל הליכוד בראשות נתניהו, להבין מלכתחילה את התהליך, אילו היה הליכוד מבטל את אוסלו ומעלה את ישראל על מסילת המדינה היהודית, לא היתה כיום מדינת ישראל מעצמה אזורית שאין עליה עוררין, אלפי יהודים שנהרגו היו חיים ביננו, דורות של ילדים בדרום לא טועמים היו את טעמה של אזעקת צבע אדום, והרוב היהודי לא היה מאבד את השלטון לטובת מיעוט כל אזרחיה וערבייה.
