המשותף לכל המקהלה הצורמנית שקמה השבוע נגד תושבי יצהר הוא הפחד. אם תבדוק כל אחד ואחת ממי שקם לגנות את תושבי יצהר – בין אם הוא מהשמאל ובין אם הוא מהימין, בין דתי ובין חילוני – תמצא שהאיש הזה, שמצא לנכון לכוון את חיציו כלפי הצד המופקר והמתגונן, כלפי החלשים, כלפי ה’אנרדוג’ האמיתי בסיפור, האיש הזה – שבחר לתקוף את הטובים ולתמוך ברעים – האיש הזה פשוט מפחד.
הוא מפחד מזה שהוא יהודי. הוא מרגיש שהתגובה הכל כך טבעית והגיונית של הגנה עצמית של מי שהופקר לגורלו, התגובה הזו מסכנת אותו. משום שבתוך תוכו הוא אינו מרגיש שזה בכלל לגטימי להיות יהודי. וודאי שלא יהודי בארץ ישראל. באיזה רובד בנפשו הוא חש צורך להתנצל כל הזמן על עצם קיומו. אולי אם יתנצל מספיק – אז יתנו לו להמשיך ולהתקיים, אולי ימצא סוף סוף מקום תחת השמש. והנה באים ה “פוגרומצ’יקים” הללו ומתנהגים כאילו לרצוח ילד יהודי זה באמת שבירת כל הכלים. מתנהגים כאילו האדמה שתחת רגליהם באמת שייכת להם. הם לא חשים כמו בתל-אביב, שהחיים היהודיים בארץ ישראל הם חיים על זמן שאול. הם לא חשים בתוך תוכם שהערבים הם הקבועים פה ואנחנו רק הזמניים. זה פשוט מטריף את דעתה של מקהלת המגנים הצווחנית. לראות יהודים שמשוחררים מכל העוותים הללו, יהודים שבגללם גם אנחנו לא נצליח לברוח מזהותנו. כי הרי ברור לגמרי ששום דבר מהפוגרום התקשורתי הזה נגד תושבי יצהר לא היה מתחיל בכלל אילו הרוצח הערבי היה מצליח במזימתו. ערבי רוצח יהודי – זה נורמלי. אבל יהודי שקם על נפשו?
נו טוב – למה אני בכלל כותב על זה… זו מחלה אוטו-אנטישמית חשוכת מרפה. החדשות הטובות הן שרובו הגדול של הציבור אינו שייך למקהלה המסכנה והמפוחדת הזו. רובו הגדול עודנו מחובר לזהותו היהודית, אינו מסוכסך איתה, ויעידו הטוקבקים סביב כל פסטיבל הגינויים.
אז בואו נדבר על משהו הרבה יותר מעניין שאירע השבוע. הפארסה של קדימה.
הרבה דברים אפשר ללמוד ממה שהתרחש השבוע ב ‘כאילו’ פריימריס ההם. הרבה עניינים הובאו שם להכרעה. הכרעה בין המודל המזרחי – העממי – המסורתי, למודל האשכנזי – האליטיסטי – זה שיהדותו מביאה אותו במבוכה. הכרעה בין המודל הנשען על מדיו וצמיחתו מתוך הממסד, לבין המודל הנשען על ההיפך הגמור. לבני באה בערך משומקום לעומת מופז שיכול להצביע על צמיחתו מקרב ליבת מקדש הממסד הבטחוני. וזהו בדיוק הסוד שלה – הישראלים כבר מאסו בכל דבר שמריח ממסדיות ישראלית – היום בישראל אינך שווה מה שהיית אלא מה שלא היית…
הייתה כאן גם הכרעה בין גבר לאישה. כל שלושת הרשויות בישראל, המחוקקת, המבצעת והשופטת – מופקדות כיום בידי נשים. מה זה אומר? ואם נעמיק עוד נמצא שהייתה כאן גם התמודדות והכרעה בין שחיתות הצוורון הכחול – כלומר מפקדי ארגזים וגו’בים אצל וועדי עובדים, לבין שחיתות הצוורון הלבן – זה השולט בנו מרחוק ומעלה ומוריד את שליחיו באמצעות הבעות הפנים של מגישי החדשות, באמצעות שעות הסיקור המועדפות, באמצעות השליטה במנגנונים, בכללי הבחירות, בשעות ההצבעה, באמצעות מערכות המשפט – בקיצור – התמודדה כאן שחיתות השטח מול שחיטות האליטה. השטח ניצח כנראה בקרב, האליטה – במלחמה…
הרבה מאוד דברים אפשר ללמוד מהצגת ה”דמוקרטיה” בקדימה, הרבה מאוד דברים עמדו שם להכרעה, רק דבר אחד לא עמד שם למבחן. הרעיון. מישהו יודע להגיד מה הרעיון של מופז? או של לבני? מה ההבדל הרעיוני ביניהם?
אין זה משנה מי היה זוכה בפריימריס הללו – לכולנו ברור היה שהוא ימשיך בדיוק באותו כוון הרסני בו מתקדמת מדינת ישראל מאז הסכמי אוסלו. המקהלה הצווחנית שפצחה פיה מול תושבי יצהר – היא פחות או יותר אותה מקהלה שהייתה מכוונת את הנבחר התורן בקדימה – בדיוק אל אותו כוון. בעניין זה אין לי מושג מי מסוכן יותר, לבני או מופז. כלומר למי מהם יכולת הביצוע הגדולה יותר. בדיעבד ברור כי אולמרט היה ראש הממשלה ה”טוב” (במרכאות כפולות ומכופלות…) ביותר שהיה לנו בשנים האחרונות פשוט משום שעם אחוז אחד של פופולאריות הוא לא יכול היה להזיק יותר מדי. בין מופז ללבני – נראה לי שלבני עדיפה משום שמופז עם המנטליות הגנרלית שלו עשוי לעשות יותר שטויות מלבני – שניהם הרי משועבדים לגמרי לתודעת אוסלו ולאג’נדה הלאומית שמוכתבת בידי העשירון הנאור. אך למופז פחות עכבות – הוא הרי רגיל להזיז אוגדות… הוא היה מסוגל להיות ‘גיבור על חלשים’ מן הסוג השרוני – יותר מלבני. אם אני צודק – אז אדוני הארץ טעו כשתמכו בלבני…
אגב – מי שזוכר כיצד דילג מופז מן הליכוד לקדימה ברגע שעברתי אותו בסקרים לקראת הפריימריס לראשות הליכוד, לא הופתע כלל מתגובתו לאחר ההפסד.
ישראל היא דמוקרטיה של אנשים אבל דיקטטורה של רעיונות. הרבה דברים עמדו להכרעה בפריימריס של ‘קדימה’ – הכל חוץ מאידיאולוגיה. גם בפריימריס בתוככי המפלגות הגדולות, וגם בבחירות הכלליות, נקרא הציבור לבחור עבור אנשים שונים המתמודדים בצורה פחות או יותר דמוקרטית – על הזכות ליישם את הדעה והכוון היחידים שאדוני הארץ חושבים כלגיטימיים.
פעם בארבע שנים אנו נקראים לזרוק קוביה שבכל פינותיה אותו מספר. הציבור כבר מבין זאת ולכן מדיר עצמו מהמשחק הפוליטי ואחוזי ההצבעה לכנסת הבאה יהיו אולי הנמוכים ביותר שידענו. לא יהיה זה פשוט כלל וכלל להציע לישראלים רעיון חדש מתוך המבנה הדיקטטורי הקיים. לא פשוט – אבל לדעתי אפשרי.
