1

דתיים וימניים בשבי השמאל

כנס הרצליה סיפק לנו הצצה אל ה”אלטרנטיבות” שמציעים מנהיגי הימין לדרכה של ממשלת אהוד את אהוד. גם הימין הקלאסי, וגם הימין הדתי – נתגלו למעשה כשבויים בקונצפציה האוסלואית, ובתודעה שהצמיחה אותו.

נראה שקודם להופעתו בכנס, שינן נתניהו היטב את ספרו של שמעון פרס “המזרח התיכון החדש”. הפתרון שהציג לבעיית עזה היה “שלום כלכלי”. נתניהו דיבר על אזורי תעשיה משותפים שיאפשרו לעזתים להתעשר ויוציאו להם את החשק להילחם. דא עקא שפתרון זה כבר נוסה מזמן. אזורי התעשיה השוממים של פרס בעטרות ובמחסום ארז היו צריכים לאותת ליו”ר האופוזיציה כי לא זה הכוון. אך נראה כי “אין אסיר (תודעתי) מוציא עצמו מבית האסורים”. “ומה האלטרנטיבה שלך” – זעק מעל בימת הכנסת – שר החוץ (בממשלת רבין) שמעון פרס אל עבר יו”ר האופוזיציה בנימין נתניהו. מישהו זוכר את התשובה?
כבר אז הסתבר שלא היתה לימין הקלסי תשובה מהותית לקונספציית אוסלו. בנאומו האחרון בכנס הרצליה – שב נתניהו ואישש עובדה זו. אחר כך איננו מבינים מדוע כשהימין עולה לשלטון – השמאל ממשיך לשלוט…

אבל מה לנו כי נלין על נתניהו… האם הימין הדתי משוחרר מן השבי התודעתי של השמאל?

“יש לשמור על נסראללא כמנהיגו של החיזבאללא ולא לנסות לחסלו”. התבטאות זו הבאה מפיו של האלוף יעקב עמידרור במהלך כנס הרצליה – הזכירה לי נשכחות.

לפני שנים פרסמתי יחד עם חברים נוספים – מודעת עמוד – כאן במקור ראשון – שכותרתה היתה קריאה לחיילי צה”ל לחסל את ערפאת – היועץ המשפטי לממשלה פתח בחקירה והחליט שלא להגיש נגדי כתב אישום רק בכדי שלא לתת פרסום נוסף לרעיון הזה. “זה בדיוק מה שהוא רוצה” – אמר היועץ, והאמת היא שדי צדק…
כשהעמדה מחלת האיידס להכריע את “הראיס” פרסמתי מעל כל במה אפשרית מאמרים תחת הכותרת “מהר – להרוג אותו לפני שימות!”. לכאורה ביטאתי בכך עמדה בלתי הגיונית בעליל – מדוע על ישראל לחסל מנהיג נערץ ולהסתכן בתגובה אלימה כשהחולירא הזה יתפגר ממילא בתוך ימים אחדים?

התשובה פשוטה – יש קשר הדוק בין צדק לביטחון. בכדי להשיג ביטחון צריך צבא, נשק מודרני, מודיעין משוכלל וכדומה – אך כל אלה לא יועילו למי שאינו חמוש בנשק הצדק. בהסכמי אוסלו ויתרה ישראל על הנשק הזה. לחיצת היד של רבין, עם ראש הארגון לשחרור פלסטין (כולה) מהיהודים (כולם), שידרה לעולם כולו שישראל מקבלת את צדקת הטענה הערבית על ארץ ישראל כולה. כל שהקולוניאליסטים היהודים מבקשים מה’נייטיבס’ הפלסטינים הוא עסקים. כלומר – אתם הערבים צדקתם כל העת – ארץ ישראל שלכם היא. אבל בואו ונהיה פרגמאטיים. מה לעשות ואנחנו כבר כאן, אז קחו את ירושלים וותרו לנו על תל-אביב.

מובן שהפרגמטיזם האוסלואי שוויתר מראש על מושגי הצדק, השיג תוצאה הפוכה לחלוטין. מצבה הבטחוני של ישראל התדרדר ללא הכר והוא כיום בנקודה הנמוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות. אוכלוסיתה האזרחית של ישראל מהווה מטרה לגטימית להפגזה יום-יומית. ישראל שלאחר אוסלו איפשרה למדינות ערב להצטייד בעשרות אלפי טילים המכסים את כל שטחה ומסוגלים לשאת ראשי קרב בלתי קונוונציונאליים. בעוד זמן קצר תסיים איראן לפתח את הדובדבן שעל הקצפת – וישראל האוסלואידית שוויתרה על האמונה בצדקתה – אינה מסוגלת להסביר להורים מדוע לצאת למלחמה על איראן, ובוודאי שלא תזכה ללגיטימציה עולמית למתקפה שכזו – פשוט משום שהיא עצמה כבר הודתה שאין הצדקה אמיתית לעצם קיומה…
קריאתי לחיסול ערפאת, לא נבעה משיקולים פרגמטיים – אלא מתוך ניסיון נואש להשיב לידנו את הצדק. לא חשבתי שצריך להרוג אותו כי זה מועיל אלא כי זה צודק.

ניתן להבין – אולי – מנהיגים חסרי אמונה, כשהם נופלים אל המדרון החלקלק של השיח הפרגמטי החף משיקולי צדק. אולי תודעתם מתקשה לתפוס עוצמות בלתי מדידות של אמונה וצדק. אצל חלקם הקטן, עצם המושג הזה כנראה שכבר לא קיים. ייתכן וכל העניין ה”פרימיטיבי” הזה – מתוייג אצלם בעידן הפוסט מודרני – בתוך סעיפים של תחושות סובייקטיביות כמו כבוד, וסמלים – וכך הם גם מטפלים בו.
” אנחנו ניתן להם כבוד והם ייתנו לנו שלום” – אלו היו האמירות מכוון חבורת הבליזרים של פרס.
אבל כשאמירה שכזו באה מכוונו של האלוף עמידרור – היא מעידה על נפילה קשה מנשוא. מסתבר שגם הימין הדתי הקלסי כבר שבוי בתודעת אוסלו ואינו מסוגל להציב לה אלטרנטיבה.