ההבדל הגדול שבין תוכנית המאה של טראמפ, לכל ההסדרים והתוכניות שקדמו לה – ובמיוחד להסכמי אוסלו ונספחיהם – הוא בכך, שזו הפעם הראשונה שישראל היא זו שמקבלת משהו ממשי בשטח והערבים הם אלו שמקבלים מילים.
גם אם מר”צ היתה מרכיבה את הממשלה, לא היה שום חשש להקמת מדינה “פלסטינית”.
לא כי ישראל לא מעוניינת בכך, אלא משום שמדינה “פלסטינית” היא חלום הבלהות של ערביי יש”ע.
צריך להבין, ההגדרה העצמית של העם המומצא הזה, אינה ריבונותו שלו ב”ארצו”, אלא מניעת הריבונות שלנו בארצנו.
הקדים והסביר זאת – בנובמבר 1947 – שר החוץ האנטישמי של ממשלת המנדט, ארנסט בווין, כשהופיע בפני האו”ם והסביר את שורש הסכסוך:
“מטרת היהודים בפלסטין” – כך בווין – “היא להקים מדינה יהודית בפלסטין.
מטרת הערבים בפלסטין, היא למנוע מהיהודים ריבונות כלשהי בשטח פלסטין”.
73 השנים שחלפו מאז הסברו הממצה של בווין, הוכיחו שוב ושוב עד כמה צדק.
במשך 19 שנים היו שטחי יהודה, שומרון ועזה מצויים בשליטה ערבית, ירדנית ומצרית. שום קריאה להקמת מדינה “פלסטינית” לא נשמעה אז.
ב-1967, מששבו שטחי מולדת אלה לשליטה יהודית, צצה לפתע הדרישה להקמת מדינה “פלסטינית” באותם שטחים, ומשנדחפה המדינה הזו כמעט בכח לידיו של ערפאת – הוא פתח במלחמה כדי למנוע את הקמתה.
תופעה דומה מתרחשת עד לרגע זה בעזה, שפונתה עד אחרון הקברים היהודיים ונמסרה לשליטתם.
הסיבה היחידה שביהודה ושומרון המלחמה היא קרה ולא חמה, היא משום שמיהודה ושומרון – צה”ל לא יצא.
הם לא יכולים להקים מדינה משום שברגע שיעשו זאת יגמר הסכסוך, שהוא ורק הוא – תכלית קיומם הקיבוצית (קצת מזכיר את כחול לבן שכל זהותם היא חיסול נתניהו. ברגע שישיגו את מטרתם יתחילו להתפרק – כמו בתקדים מפלגת ‘קדימה’).
הוסף לכך את שלל תנאי הסף של תוכנית טראמפ – החל מפירוק מנשק, המשך בשליטה ביטחונית ישראלית וכולי, וברור שהסיכוי למדינה “פלסטינית” לא באמת נראה באופק.
נותר אם כן, המחיר ההצהרתי שאינני מקל בו ראש כלל וכלל – להיפך.
ראש ממשלה ישראלי המודיע כי יסכים לדון על הקמת מדינה “פלסטינית”, זה איום ונורא.
אמנם (ככל הידוע כרגע), לא זה הנוסח שיובא לאישור הממשלה, ובכל זאת מדובר כאן בהכרה מהותית בשייכות לב ארצנו התנ”כית לגורם זר.
לי זה כואב מאוד, אני לעולם לא הייתי אומר דבר כזה, וברור לי שמלבד הפגיעה המהותית, ההכרה הזו בשייכותם כביכול לארץ, תוביל לסבב דמים נוסף – בדיוק כפי שקבלת החלטת תוכנית החלוקה בנובמבר 1947, הביאה לכך שמלחמת השחרור מעולם לא הסתיימה.
אבל האמת היא, שנתניהו כבר אמר זאת במפורש בנאום בר אילן ואם בנוסח החתום שיובא להצבעה בממשלה, ההצהרה הזו תישאר הצהרתו האישית של נתניהו ולא החלטה חתומה של ממשלת ישראל – אזי אין כאן באמת שינוי לרעה.
לסיכום חברים –
אמנם בענייני תוכניות מדיניות, אני חשדן קיצוני ומי שנכווה ברותחין של אוסלו, ראוי שיזהר בצוננים של טראמפ,
ולמרות שאני נורא מפחד ממציאות שבה ממשלת שמאל ישראלית, תנצל מצב קיצוני שבו מנהיג ערבי ברמאללה נמצא במצוקה קיומית (כפי שהיה ערפאת בטוניס) ותאלץ אותו להקים מדינה בעל כורחו,
אבל(!) אחרי כל זה, יש לנו כאן הזדמנות גדולה שאסור לפספס.
אם יתברר בדיעבד כי המהלך הוביל לבנייה מאסיבית ביש”ע (וגם להורדה של מחירי הדיור כתוצאה מכך) בכל השטחים שיועדו להתנחלויות מלכתחילה ובהמשך לסיפוח זוחל של כל השטח –
אזי ירוויחו נתניהו וטראמפ את מקומם בהיסטוריה כפורצי דרך בתהליך תקומת ישראל.
