אלו תמיד היהודים, שמשום מה מעורבים ולעיתים גם אחראים לנתח גדול מאוד מהמהפכות בעולם. הם תמיד חייבים לתקן את העולם במלכותו של איזה אלוקים כל שהו. אם לא לתקן את העולם במלכות ש-די, אז לפחות במלכות הקומוניזם או הליברליזם או איזה איזם אחר – אם אתה נתקל במהפכה של ממש, תציץ מאחוריה, קרוב לוודאי שתמצא שם את היהודים.
עלייתו המטאורית של ברק אובמה מבטאת מהפכה. קשה להסביר אותה משום שהיא עצמה עושה הכל בכדי שלא להסביר את עצמה. ימים יגידו לאיזו מן מהפכה נכנסנו השבוע, אבל ברור שמדובר במהפכה.
טוב – אז מי הם היהודים שהביאו את אובמה.
לכאורה התשובה מאוד פשוטה – מנהל הקמפיין של אובמה, המוח שמאחורי מסע הבחירות המבריק של המועמד הצעיר שלא מילא שום תפקיד ביצועי בחייו, המוח הזה שייך כמובן ליהודי – דייויד פלופ. אבל לא רק, גם במטות המקומיים במדינות שונות היתה הדומיננטיות של היהודים – גדולה מאוד.
אבל אני לא חושב שראשי הקמפיין הם היהודים שעשו את המהפכה. שני היהודים ש”נתנו” לאובמה את השלטון נמצאים במקומות אחרים לגמרי. מדובר בשני אסירי ציון.
היהודי האחראי יותר מכל אדם אחר לניצחונו של אובמה, הוא ידידי נתן שרנסקי. שרנסקי הוא איש רב פעלים, שהביוגרפיה האישית שלו, האישיות הכובשת והיושרה חסרת הפשרות אינן זקוקות להסברים. איתרה מזלו של שרנסקי, ודמותו הפכה לסמל האיש הקטן שבעוז רוחו הצליח לשבור את מסך הברזל. בין אם רצה בכך ובין אם לאו – שרנסקי הפך בארה”ב לסמל, לגיבור ולדמות אהודה מאוד. הוא האיש שניצח את יריבתה הרעיונית המושבעת – ברה”מ לשעבר – והוכיח את עליונות רוח האדם על משטר הרשע הקומוניסטי. שרנסקי דוגל בדיוק בערכים האמריקניים המסורתיים, אותם ערכים שהרפובליקנים בכלל ובוש בפרט – ניסו לשמר ולפעול בשמם. ובנוסף לכל זה, שרנסקי הוא יהודי. אמריקה המסורתית נשענת על מסורת החירות היהודית. יציאת מצריים היא שנתנה את השראה לאבות המייסדים ומנסחי החוקה. לקריאת כוון מוסרית התואמת הן את הערכים עליהם קמה ארה”ב והן את המציאות הפוליטית האמריקאית – ועוד כשהיא באה מפיו של יהודי, יש משמעות מיוחדת בארה”ב המאמינה.
כך נוצר החיבוק החם בין בוש לשרנסקי. לבוש – איש דתי מאוד, קל היה לאמץ את משנתו של אסיר הציון היהודי שרנסקי כהוכחה ניצחת לאמיתות דרכו. ספרו של שרנסקי – “נצחון הדמוקרטיה” – הפך לתנ”ך שני לנשיא בוש והוא העיד על עצמו כי הספר הזה מונח ליד מיטתו והוא מעיין בו כל הזמן. שרנסקי עצמו הפך לבן בית בחצרו של בוש ולזכותו הרבה יאמר, כי האיש הצנוע הזה מעולם לא נתן פרסום לפגישות הרבות ולמערכת היחסים האישית שהיתה לו עם נשיא ארה”ב.
ואיך כל זה קשור לאובמה?
את ההשראה או החיזוק לרעיון ההבל, רעיון הדמוקרטיזציה של עירק, קיבל כנראה בוש משרנסקי. בוש האב הבין שארצו אינה יכולה להשליט את ערכיה על חברה מוסלמית. הוא עשה טעויות חמורות אחרות בהתנהלות ארה”ב במלחמת המפרץ הראשונה – אבל הוא לא סיבך את ארצו בניסיון לברוא מציאות בלתי אפשרית על סמך תיזה יפה ובלתי מציאותית בעליל. אין ולא תהיה דמוקרטיה בשום חברה ערבית מוסלמית. מדובר בערכים הסותרים זה את זה באופן מוחלט. ההסתבכות האמריקנית בעירק, אינה תוצאה של התנהלות צבאית קלוקלת (שגם היא כמובן חלק מהסיפור) כפי שהימין האמריקני ניסה לטעון מאוחר יותר. ההסתבכות נבעה מקונספציה מופרכת ואפילו ילדותית. משם החלה הקריסה הגדולה של בוש. ברק אובמה הוא בסך הכל הצל של הקריסה הזו – הצל הגדול של בוש שהאפיל על ג’ון מקיין.
ויש יהודי, אסיר ציון נוסף, ש”אחראי” לקריסת בוש. כשנבחר הנשיא בוש לכהונה שנייה, דאגתי שיגיע לידיו באופן אישי מכתב ממני בו אני כותב אליו כיהודי מאמין הפונה לאמריקאי בעל אמונה עמוקה מאוד. בירכתיו על נצחונו ואמרתי לו כי אני מאמין שהמשך החזקתו בשבי של יהודי צדיק, אסיר ציון יהונתן פולארד – שפעל והציל את אחיו כשהיו נתונים בסכנה – המשך החזקתו בשבי יפיל את הנשיא בוש לתהומות הנשיה. הפסוק “ואברך מברכך ומקללך אאור…” הוא נר לרגלם של הנוצרים התנכיים בארה”ב. ג’ורג’ בוש שכח זאת ושם עצמו בצד המקולל. אולם ניתן עוד לתקן. פולארד זרוק בבור השבי האמריקני יותר מכפליים הזמן ששרנסקי ישב בברה”מ. פעולתו למען עמו לא “מסתדרת” עם הפוליטיקה הישראלית, גם לא עם זו האמריקנית. אבל אולי דווקה עכשיו – כשמבחינת בוש, לפוליטיקה הזו כבר אין ערך רב, יחון הנשיא היוצא את יהונתן פולארד ויוציאו לחופשי. על כולנו להפעיל את כל אמצעי השכנוע והלחץ העומדים לרשותנו בכדי שיעשה זאת. גם אנו צריכים לעמוד בצד המבורך.
