המבוי הסתום והדכדוך - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״א באדר א׳ ה׳תשפ״ד | 20/02/2024
חברה ומדינה מאמרים ופוסטים מהעבר

המבוי הסתום והדכדוך

ג׳ בכסלו ה׳תש״פ (דצמבר 1, 2019)

המבוי הסתום והדכדוך

המבוי הסתום ששיתק את המשטר הישראלי מייצר תחושת דכדוך. בין אם אתה תומך בממשלה ובין אם אתה מתנגד לה – אתה רוצה שתהיה כזו.
הנהגה לאומית יציבה היא אחת מאבני היסוד של בטחונו העצמי של האדם.
כמו שאדם צריך לדעת מהיכן תבוא הארוחה הבאה, כפי שהוא צריך קורת גג לראשו, הוא צריך גם לדעת שיש מי שמנהל את העניינים הלאומיים הבסיסיים – כלומר מגן על המבנה הלאומי מפני אוייב חיצוני ומפני התפרקות פנימית.
משהו במבוי הסתום הזה מערער אותנו – בלי קשר לצד שאנו נוקטים בוויכוח.
אז תרשו לי להאיר צד חיובי בכל הבלאגן ה’מבאס’ הזה, ועל אף שהדברים יישמעו מבודחים, הם רציניים מאוד.
כמעט שנה תמימה שכל חברי הכנסת ועוזריהם ועובדי הכנסת ומערכותיה, מקבלים משכורת בשביל לא לעשות דבר. שווה כל גרוש…
אני באמת חושב שבסך הכל זו השקעה משתלמת כי במשך שנה הם לא עושים שום נזק.
לא – אני לא כותב פוסט סטירי – אני לא חושב שחברי הכנסת הם לא יוצלחים, להיפך, מדובר באנשים מוכשרים מאוד, לכן הם הצליחו להתברג לתפקיד הכל כך מבוקש הזה.
אני גם לא חושב שהם אינם חפצים להועיל ולהשפיע לטובה.
אז למה אני מוכן לשלם להם כדי להמשיך את חופשתם?
העניין הוא שבתרבות הפוליטית הישראלית, הצלחתו של ח”כ נמדדת במספר החוקים הפרטיים שהעביר – או לפחות הגיש.
הפרלמנטר הישראלי מחוקק יותר חוקים מכל מקביל שלו בכל בית מחוקקים אחר בעולם.
את המחלה הזו כיניתי בעבר ‘בולמוס החקקת’. נראה שגם אם תמשיך הכנסת ותשבות עוד שנתיים, עדיין מספר החוקים הפרטיים שיוגשו בה בעשור הקרוב, יהיה גדול יותר מכל פרלמנט אחר בעולם.
ולמה זה כל כך נורא בעצם?
כי כל חוק, גם אם הוא מושלם למטרה שלשמה הוגש, מהווה מגבלה נוספת בתוך המערכת כולה. ככל שיש יותר חוקים כך יש לכולנו פחות חירות.
לא – אני לא אומר שלא צריך חוקים בכלל, וברור שחייב להתקיים תהליך חקיקה.
אבל שימו לב לתמונה הכללית במהלך כמעט שנה שבה התהליך הזה לא מתקיים.
נתוני התל”ג הישראלי ממשיכים לעלות, השקל הישראלי מתעקש להמשיך ולהתחזק, הסיכוי של הצעיר להגיע לדירה נותר במקומו…קו הרקיע של תל אביב (ולא רק) ממשיך לטפס, מספר הרקטות שחטפנו עולה באותו קצב (לא יותר…) בתי הספר מלמדים באותה רמה, בבתי החולים מקבלים את אותו שירות, וכך גם במשטרה. תכל’ס – לטוב ולרע הכל נשאר אותו הדבר פחות או יותר.
למי שנדמה היה שהמדינה מתפקדת בזכות הנהגים החרוצים שמאחורי ההגה הלאומי – אני מציע לחשוב על אפשרות אחרת, זה לא קורה בגלל קיומם אלא למרות קיומם… זה קורה כי הם לא מפריעים יותר מדי.
“מה החוק הראשון שאתה רוצה להעביר” – שאלו אותי פעם בערוץ הכנסת. “שעם כל הצעת חוק שמגישים, צריך לבטל שני חוקים קודמים” – עניתי.
תמיד כששאלו אותי מה אתה מתכנן לעשות כשתגיע לכנסת – עניתי, אני מתכנן בעיקר לא להפריע.
לא להפריע לחולים להירפא כפי שהם חפצים.
לא להפריע להורים לחנך את ילדיהם.
לא להפריע ליזמים לפתוח עסקים.
לא להפריע לקבלנים לבנות.
ואחרי עוד הרבה ‘לא להפריע’ שכאלה להגיע לעיקר שהוא –
לא להפריע לאזרחי ישראל לבחור את דרכם האמונית והתרבותית בעצמם. לאפשר להם לבחון ללא חשש מכפיה, אלה את אלה, להתעשר רוחנית אלה מאלה ולתת גם לקו הרקיע של הזהות היהודית/ישראלית שלנו לצמוח לגבהים חדשים במקום להיתקע שנים בהתגוששות חסרת מוצא.
חייכו חברים, נכון לעכשיו, הם לפחות לא מפריעים.

שתף את הפוסט:

השאר תגובה