המושכים בחוטים

על פי הטלפונים הדחופים מכל מני תחקירנים שניסו לשכנע אותי להצטלם לתוכניות הטלוויזיה השנתיות – הבנתי שקרנבל השנאה השנתי הולך וקרב.

כמאה אלף איש מכל רחבי הארץ, נענו לקריאתי, התיישבו על צמתים מרכזיים בכל רחבי הארץ ולעיתים אף קשרו לעצמם את הידיים, בניסיון למנוע ממשלת רבין/פרס להביא מטוניס את ארגון הטרור של יאסר ערפאת הישר לתוככי הארץ, לתת לו ריבונות על חלקים גדולים ממנה,לספק לו נשק רב, ממון בלתי נדלה ועוד “מתנות” הקרויות בשם הכולל – הסכמי אוסלו.
הייתי איש צעיר מאוד, ולחלוטין לא מוכר. לא היה לי כסף, שום מפלגה או ארגון לא עמדו מאחורי, היתה זו ההפגנה הספונטנית הגדולה והמשמעותית ביותר שמדינת ישראל ראתה מעודה. לא בכדי השם “זו ארצנו” נחרת עמוק כל כך בתודעה הישראלית – ואך טבעי הוא שעד היום מחפשים לשבץ אותי באותן תוכניות הסתה שנתיות. “זו ארצנו” ממאנת להישכח למרות שלאחר ההפגנה ההיא – עברה המשטרה לפעולות ענישה במקום פעולות שיטור – ובזה בעצם נגמר הסיפור של התנועה קצרת הימים ההיא.
ערב עלותו לשלטון, בבחירות 92, הבטיח רבין שאין ולא יהיו כלל דיבורים עם אש”פ.
כלומר מה שקרה הוא שאנחנו הנחנו שאנו חיים בדמוקרטיה, ואם מאות אלפים יהיו מוכנים להיעצר ולהיענש במלוא חומרת הדין על עברות קלות ולא אלימות של חסימת כבישים, השלטון הדמוקרטי של מדינת ישראל יהיה חייב לשנות מן הדרך שבה בחר בניגוד גמור להבטחותיו מלפני הבחירות. מדובר בעיקרון דמוקרטי ראשון במעלה – קוראים לו מרי אזרחי בלתי אלים, והוא המוצא האחרון של האזרח בפני עריצות השלטון שבאמצעות מניפולציות פועל בניגוד מוחלט למה שרוצה רוב הציבור באותה עת. בארה”ב – למשל – נחקק יום הולדתו של האיש הבולט ביותר שהשתמש בטכניקה הזו, כיום חג וחופשה לאומי ומוכר. מרטין לוטר קינג שעשה בדיוק את מה שעשתה זו ‘ארצנו’ – נחשב שם לגיבור לאומי.
אבל אצלנו העניין נפתר בצורה פשוטה מאוד. ממשלת רבין/פרס הבינה שהמפגינים של ‘זו ארצנו’ מוכנים ואף מעוניינים להיעצר. אז במקום לעצור אותם ולהעבירם לבתי המשפט כדי שהשופטים יכריעו בדבר העונש הראוי למפגינים, קיבלה המשטרה הנחיה פשוטה – לשבור להם את העצמות. לקריאותיי להמשיך ולצאת להפגין כבר נענו פחות ופחות אנשים. החל מאותו רגע הפכה הדמוקרטיה הישראלית לאות מתה. הרוח החופשית של הרוב היהודי בישראל נגדעה ורודנות אוסלו יצאה לדרך. העובדה שלרוב הציבור בישראל אין כיום יותר אמון בדבר יכולתו להשפיע על המערכת הפוליטית באמצעות הכלים הדמוקרטיים שלכאורה עומדים לרשותו, העובדה הזו מקורה בהתדרדרות התודעה הדמוקרטית הישראלית שהחלה באותו רגע אומלל באוגוסט 95. תהליך אוסלו אכן יצא לדרך ללא הפרעה ולמי ששכח את האוטובוסים המפוצצים, אלפי הפצועים וההרוגים בשלל מיתות משונות, ירי הקסאמים וכל ההתדרדרות הנוראה שיצחק רבין שמעון פרס וחבריהם לדרך הכניסו אותנו לתוכו – למי ששוכח את כל זה אני ממליץ פשוט להגיד בוקר טוב לשומר החמוש בכניסה לקניון או לבית הקפה – ולדעת, שלפני רבין פשוט לא היה צריך אותם עומד שם…

אז הבמה פונתה בכח מכל מחאה וניסיון דמוקרטי אמיתי לעצור את אסון אוסלו – ומישהו הסיק מכך, שכמו בכל רודנות, הדרך היחידה להשפיע היא השימוש באלימות.

כך קיבלנו את ניסיון ההתנקשות של יגאל עמיר. אני אומר ניסיון, משום שהדבר היחיד שאני מאמין בו בכל הפרשה הזו, הוא שעמיר רצה ואולי גם ניסה להתנקש ברוה”מ ועל כך הוא צריך להיענש בכל חומרת הדין. מעבר לזה אני לא מאמין לכלום. אולי הוא באמת התנקש אולי לא, אני פשוט לא יודע וזה גם ממש לא מעניין אותי. זה לא מענין אותי כי הנזק כבר נגרם וגילוי האמת לא יחזיר את אש”פ לטוניס, לא יבנה מחדש את גוש קטיף, לא יחזיר את תודעת הצדק הלאומית שאבדה, גם לא יפטור אותנו מכל מקהלת התקשורת השמאלנית ושאר המערכות שממשיכות לנהל את חיינו על פי עקרונות אוסלו.
כולם מודים היום שה”התנתקות” (כלשונם) היתה טעות. וראה זה פלא – הם מודים בכך, וממשיכים להילחם במתנחלים. האמת מעולם לא הפריע לשמאל ולכן גילוי האמת לא יתקן מאומה. בכל אופן, מה שברור הוא שבכל הנוגע לרצח רבין, הגרסה הרשמית היא שקר מוחלט. ושיהיה ברור – כלל לא איכפת לי אם היה זה יגאל עמיר שרצח את רבין או שהיה זה מישהו אחר, מבחינתי זה היינו הך. אני כותב את הדברים – לא בכדי להימלט מאיזו “אחריות סקטוריאלית”, אני כותב את הדברים משום שאותם מעשים שנעשו אז ממשיכים להיעשות גם היום.

התמנון הזה שכפי הנראה ‘קימבן’ בצורה כזו או אחרת את רצח רבין (סרק , סרק – זוכרים?) כדי להציל את הבחירות שהיו צפויות להתרחש בתוך זמן קצר – בחירות בהן בנימין נתניהו הוביל בסקרים ברוב עצום, התמנון הזה ממשיך לפעול כיום, בדיוק באותה צורה, ובדיוק מאותה סיבה – כלומר בשל הבחירות המתקרבות.

מסיפורו של פרופ’ שטרנהל עולה סירחון קשה. קצרה היריעה מלפרט מדוע אין זה הגיוני שה’כאילו’ התנקשות באיש הבלתי מוכר הזה – באה מן הימין. גם “עונת המסית” שנפתחה נגד נערי הגבעות, חיפוש יצירת החיכוך והפרובוקציה מול כל אוהל שמקימים כמה נערים ביש”ע וגדודי התקשורת המתוזמנים ישירות לשמוע את מוצא פי הילדים הללו לאחר שמכים בהם, גם המשחקים הללו הם חלק ממהלך כולל.

מדובר באותם כוחות שמנהלים את המדינה, באותם ספינולוגים שעל פיהם יחליט ברק מתי להרוס את ביתו של נועם פדרמן ולדאוג ללקט משם כמה ביטויים עסיסיים הצפויים לצאת מדם ליבו של מי שעומד על חורבות ביתו, והכל כמובן מתוך שיקולי בחירות בלבד.

רבבות בתים בלתי חוקיים נבנים על ידי ערבים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, אבל אהוד הגיבור שלא מעז לגעת בבית הרוצחים מג’אבל מוכאבר, בא באישון ליל ומחריב בית יהודי על תכולתו. אפילו לא הוציאו את העיזים מהדיר. גם כשהרסו בתי מחבלים – לא נהגו כך.
שום לקח לא הופק מרצח רבין. אותם משחקים ערמומיים ומתועבים שהביאו לרצח ההוא – ממשיכים להישחק גם היום.

*

כמובן שסירבתי להתראיין. בנושאים הללו אני מתראיין רק בשידור חי.

וכי מה זה משנה מה אומר – לשמאל הישראלי יש כשבועיים בין התאריך הלועזי לתאריך העברי, כדי להוציא לרחובות את קרנבל ההסתה והשנאה שיחל השבוע – אז למה לוותר על זה?

הם ידברו נגד אלימות והם צודקים, אלימות בין אחים היא דבר נורא. אבל אלימות היא נשמת אפם. זו האלימות שאיתה הם חסמו כל דיעה אחרת, זו האלימות הנוראה שהופעלה תחת שם הקוד “שלטון החוק” נגד תושביו השלווים של גוש קטיף – זו האלימות שהביאה לכך שבישראל יש רק דיעה לגטימית אחת בנושאי המהות. ” כל המפלגות הגדולות התכנסו אל אותו פתרון” מסבירים הפרשנים – ובצדק רב. הסיבה לכך היא פשוטה, עריצות רעיונית הנתמכת בטכניקות שונות של אלימות.

רציחות פוליטיות היו כאן לצערנו משחר ימי היישוב. רובן של אנשי ימין בידי אנשי שמאל. הסופר (השמאלני כמובן) עמוס קינן – הודה בנסיון הרצח של שר התחבורה איש המפד”ל – דוד צבי פנקס – בשנות החמישים. זה אומנם לקח עשרה ימים מרגע שקינן זרק את הרימון ועד שפנקס מת, אבל מה שחשוב לענייננו הוא שבמקרה ההוא העניין נתפס על ידי התקשורת כמן שעשוע שכזה.
רבין עצמו הודה בשותפות ברצח מעפילי אלטלנה, רובם ניצולי שואה שקפצו מן האוניה הבוערת וניסו לשחות אל החוף. “דפקנו אותם שוחים בים” התרברב רבין במסיבה בשגרירות ישראל בוושינגטון.

אבל הסיפור הוא באמת לא יצחק רבין. הסיפור הוא יכולתם של אנשים שאין להם אלוהים, למשוך בחוטי התודעה הציבורית, לקחת בובה כל שהיא, תקראו לה רבין, תקראו לה ציפי לבני, זה לא משנה, ולהשתמש בה ככלי ציני למטרותיהם. אין להם שום עכבות, הם משחקים ברגשות הציבור, מסיתים אוכלוסיה אחת נגד חברתה, מלבים שנאה לאחד והערצה דבילית וחסרת בסיס לשני ומנהלים מדינה שלימה מאחורי הקלעים על פי האג’נדה והאינטרסים הצרים שלהם.
עוד מעט ישמעו הנאומים המאוסים, סופרי השמאל יצקצקו בלשונם, כל מי שלא הלך בתלם הפוליטי של יוסי שריד או סגד לעמוס עוז– יסומן כרוצח – ומשם ימשיך הציבור הנזוף אל הקלפי ויבין שיש לו רק דרך אחת להצטרף לצד הלגטימי – להצביע קדימה…